אישות

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ה הלכה (יא) כל יבמה שנבעלה ליבמה, בין בעילה כשרה בין בעילה פסולה, ואפילו בעלה אחר שחלץ לה, בין הוא בין אחיו, בין לשם אישות בין לשם יבמות, ואפילו בעל צרתה אחר שבעל בעילה כשרה, בין הוא בין אחיו - הרי זו צריכה גט, שהרי נעשת אשת איש בבעילה:

רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה (א) קודם מתן תורה - היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה - נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה, יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה, שנאמר "כי ייקח איש, אישה, ובא אליה" (דברים כב, יג): מהיכן לומדים בפס' בדברים על העדים? ועל הקניה?

הלכה (ב) וליקוחין אלו, מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלושה דברים אלו האישה נקנית - בכסף, או בשטר, או בביאה; ושלושתן, מן התורה. וליקוחין אלו, הן הנקראין קידושין או אירוסין, בכל מקום; ואישה שנקנית באחד משלושה דברים אלו, היא הנקראת מקודשת או מאורסת: אם באחד משלושת הדברים האלו נקנית אישה, מדוע בטקס הנישואין המקובל היום מבצעים את כל שלושת הדברים?  והרי היום מעל שמונים אחוז מהבנות, כבר שכבו עם הגבר שהן מתחתנות איתו, אם כך כבר קיימו את אחד משלושת הדברים שבהם נעשית אשת איש, אז מה הצורך בכל הטקס?

הלכה (ג) וכיון שנקנית האישה ונעשית מקודשת, אף על פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש; והבא עליה חוץ מבעלה, חייב מיתת בית דין, ואם רצה לגרש, צריכה גט:

רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה (ד)

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר +דברים כ"ג+ לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה. +/השגת הראב"ד/ קודם מתן תורה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו וזו היא הנקראת קדשה. א"א אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה, ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת בפי שגל עומדת לפרקים למשגל משמשת את הבית ופעמים למשכב, ויש ספרים שכתוב בהם (סנהדרין כא) פילגשים קדושין בלא כתובה, מ"מ אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל אדם, שאם כדבריו מפתה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה עליה אלא ודאי משהוצרכה לפיתוי אינה קדשה.+

אם כך: מהי זנות? והאם היא מותרת?

רמב"ם הלכות אישות פרק ב   

הלכה (א) הבת, מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות - היא הנקראת קטנה, ונקראת תינוקת; ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה, אינן אלא כשומה. אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שיער, והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה - נקראת נערה. והבאת שתי שערות בזמן הזה, נקרא סימן התחתון: הלכה (ב) ומאחר שתביא סימן התחתון, תיקרא נערה עד שישה חודשים גמורים; ומתחילת יום תשלום השישה חודשים ומעלה, תיקרא בוגרת, ואין בין נערות לבגרות, אלא שישה חודשים בלבד: אם כך: הרי אם זו ההלכה לגבי הבת, כיצד זה מסתדר עם פרוש רש"י לגבי רבקה שבת שלוש שנים הייתה? הרי בתורה כתוב בבראשית כד (טז) וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל: בראשית כד (כח) וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: אם כך איך היא בת שלוש שנים בפירוש רש"י?

הלכה (י) הבן, משייוולד עד שיהיה בן שלוש עשרה שנה - נקרא קטן, ונקרא תינוק; ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה, אינן סימן אלא שומה. הביא שתי שערות למטה במקומות הידועים להבאת שיער, והוא מבן שלוש עשרה שנה ויום אחד ומעלה - נקרא גדול, ונקרא איש:

הלכה (כה) חירש וחירשת האמורין בכל מקום, הן האילמים שאין שומעין ואין מדברין; אבל מי שמדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הרי הוא ככל אדם. ואיש ואישה שהם שלמין בדעתן, ואינן לא חירשין ולא שוטין - נקראין פיקח ופיקחת:

רמב"ם הלכות אישות פרק ג

הלכה (ג) ואם קידש בביאה - אומר לה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, וכל כיוצא בזה, או הרי את לי לאישה בבעילה זו; ומתייחד עימה, בפני עדים; ובועלה. והמקדש בביאה, דעתו על גמר ביאה; וכשיגמור ביאתו, תהיה מקודשת. ובין שבא עליה כדרכה, ובין שבא עליה שלא כדרכה - הרי זו מקודשת:

הלכה (יא) האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה; וכשהיא נערה, רשותה בידו, שנאמר "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז). וקידושיה, לאביה; וכן הוא זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובכתובתה. ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, הוא זכאי בכול - עד שתבגור: הלכה (יב) לפיכך מקבל האב קידושי בתו, מיום שתיוולד עד שתבגור; ואפילו הייתה חירשת או שוטה, וקידשה האב - הרי היא אשת איש גמורה. ואם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה; פחות מכן, אם קידשה אביה בביאה - אינה מקודשת: 

הלכה (יג) בגרה הבת, אין לאביה בה רשות; והרי היא כשאר כל הנשים, שאין מתקדשות אלא לדעתן. וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, הרי היא ברשות עצמה - ואף על פי שעדיין היא קטנה, כיון שנישאת, אין לאביה בה רשות: הלכה (יד) נתקדשה קודם שתבגור, שלא לדעת אביה - אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה; ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותם הקידושין, אינה אסורה על הכוהן. ובין היא, ובין אביה - יכולין לעכב, בין שנתקדשה בפניו, בין שנתקדשה שלא בפניו - אינה מקודשת: הלכה (כג) המקדש בביאה, הרי אלו קידושי תורה. וכן בשטר, מתקדשת בו מן התורה - כשם שגומר ומגרש, שנאמר "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, א), כך גומר ומכניס. וכן הכסף, מן התורה; ופירושו מדברי סופרים, שנאמר "כי ייקח איש אישה" (שם), ואמרו חכמים ליקוחים יהיו בכסף, שנאמר "נתתי כסף השדה קח ממני" (בראשית כג, יג): הלכה (כד) אף על פי שעיקר הדברים כך הוא, נהגו כל ישראל לקדש בכסף, או בשווה כסף; וכן אם רצה לקדש בשטר, מקדש. אבל אין מקדשין בביאה, לכתחילה; ואם קידש בביאה, מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהיו ישראל פרוצין בדבר זה, אף על פי שקידושיו קידושין גמורין: כך התחילה זנות בישראל, הרי אם הייתה מתקדשת בביאה בלבד, הרי כל שנבעלה הרי מקודשת, וכך אין זנות!

רמב"ם הלכות אישות פרק ד

הלכה (א) אין האישה מתקדשת, אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל כורהה, אינה מקודשת; אבל האיש שאנסוהו עד שיקדש בעל כורהו, הרי זו מקודשת. ויש לאיש לקדש נשים רבות, כאחת - והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף, פרוטה לכל אחת ואחת; ויש לאחת מהן או לאחר, לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן: איך הלכה זו מסתדרת עם סיפור פילגש בגבעה, והאם זה היה בהסכמה בין הנשים לגברים מבני בנימין? שופטים כא (כא) וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן: ואיך מסתדרת ההלכה הבאה עם סיפור פילגש בגבעה? רמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה (כה) וכן המקדש בלא שידוך, או המקדש בשוק - אף על פי שקידושיו קידושין גמורין, מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהא דבר זה הרגל לזנות, וידמה לקדשה שהייתה קודם מתן תורה:

רמב"ם הלכות אישות פרק ד

הלכה (יא) חירש שנשא פיקחת, וכן חירשת שנישאת לפיקח, אין קידושיהן גמורין מן התורה, אלא מדברי סופרים; לפיכך אם בא פיקח וקידש אשת חירש הפיקחת - הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין, ונותן גט, והיא מותרת לבעלה החירש. אבל השוטה שקידש פיקחת, או פיקח שקידש שוטה - אין כאן קידושין כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים: הלכה (יד) אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאישה שאמרה לבעלה בפניו גירשתני, נאמנת - חזקה, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה; אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה, אין קידושין תופסין בה, עד שתביא ראיה שנתגרשה, קודם שתקבל הקידושין - כל שלא בפניו, מעיזה: אם כך: מדוע צריך גט?

הלכה (טו) המקדש גויה או שפחה, אינן קידושין, אלא הרי היא אחר הקידושין, כמו שהייתה קודם הקידושין; וכן גוי ועבד שקידשו בת ישראל, אין קידושיהן קידושין. ישראל משומד שקידש בת ישראל, אף על פי שהוא עובד עבודה זרה ברצונו, הרי אלו קידושין גמורין, וצריכה ממנו גט: הלכה (טז) המקדש את האישה בגזל, או בגניבה, או בחמס - אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר בייאוש, הרי זו מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת:

הלכה (לא) האומר לאישה, הרי את מקודשת לי בכוס זה - אם היה מלא מים, הרי זו מקודשת בו ובמה שבתוכו; ואם היה מלא יין, הרי זו מקודשת בו, ולא במה שבתוכו. ואם היה מלא שמן, הרי זו מקודשת במה שבתוכו, ולא בו; לפיכך אם לא היה בשמן שווה פרוטה, הרי זו מקודשת בספק, ואם היה בשמן שווה פרוטה, הרי זו מקודשת ודאי - ואין משגיחין על הכוס: מה זה ומאיפה זה בא?

רמב"ם הלכות אישות פרק ז

הלכה (ו) האומר לאישה, הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שאין עלייך נדרים, ונמצאו עליה אחד משלושה נדרים אלו - שלא תאכל בשר, או שלא תשתה יין, או שלא תתקשט במיני צבעונין - אינה מקודשת; נמצא עליה נדר חוץ מאלו, אף על פי שהוא אומר מקפיד אני אפילו על זה, הרי זו מקודשת. ואם אמר לה, על מנת שאין עלייך כל נדר - אפילו נמצאת שנדרה שלא תאכל חרובין, אינה מקודשת: איזה דקדוק במילים ומאיפה הגיעו לכל ההלכה הזו מהיכן היא נלמדת?

הלכה (ז) הרי את מקודשת לי בזה, על מנת שאין ביך מומין - ונמצא בה אחד מן המומין הפוסלין בנשים, אינה מקודשת; נמצא בה מום אחר חוץ מאותם המומין, אף על פי שאמר מקפיד אני אפילו על זה, הרי זו מקודשת: הלכה (ח) ומה הן המומין הפוסלין בנשים - כל המומין הפוסלין בכוהנים, פוסלין בנשים, ובהלכות ביאת המקדש, יתבארו כל מומי הכוהנים; ויותר עליהן בנשים, ריח רע, וזיעה, וריח הפה, וקול עבה, ודדין גסין מחברותיה טפח, וטפח בין דד לדד, ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת; ושומה שעל הפדחת, אפילו הייתה קטנה ביותר, ואפילו קרובה משיער ראשה ואף על פי שאין בה שיער, וזו היא השומה שיתרה באישה על הכוהנים: הלכה (ט) אבל אם הייתה שומה שיש בה שיער בשאר הפנים, או שומה גדולה כאיסר, אף על פי שאין בה שיער - הרי זה מום, בין בכוהנים בין בנשים: הלכה (כא) האומר לחברו, אם ילדה אשתך נקבה, הרי היא מקודשת לי בזה - לא אמר כלום; ואם הייתה אשת חברו מעוברת והוכר העובר, הרי זו מקודשת. וייראה לי, שצריך לחזור ולקדש אותה מאביה אחר שתיוולד, כדי שיכניס אותה בקידושין שאין בהן דופי: איזה יופי, מתחתנים לפני שנולדה, עד הלכה זו לא הבנתי את הנאמר בישעיה ל (כ) וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ:  עכשיו הבנתי, אלה לא יכולים להיות מורים ובטח לא חכמים, הם "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", ואיך תסתדר הלכה זו עם ההלכה הבאה של הרמב"ם הלכות אישות פרק ד הלכה (א) אין האישה מתקדשת, אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל כורהה, אינה מקודשת; הרי היכן כאן רצונה? שהרי היא עוד לא נולדה?

רמב"ם הלכות אישות פרק י

הלכה (א) הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה; והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות. ואפילו קידשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו, ויתייחד עימה ויפרישנה לו; וייחוד זה, הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה - משיערה בה, קנאה; ונעשית נשואה, והרי היא אשתו לכל דבר: הלכה (ב) כיון שנכנסה הארוסה לחופה, הרי זה מותר לו לבוא עליה, בכל עת שירצה; והרי היא אשתו גמורה, לכל דבר. ומשתיכנס לחופה, נקראת נשואה, אף על פי שלא נבעלה - והוא, שתהיה ראויה לבעילה; אבל אם הייתה נידה, אף על פי שנכנסה לחופה ונתייחד עימה, לא גמרו הנישואין, והרי היא כארוסה עדיין: הלכה (יב) וכן תיקנו חכמים, שכל הנושא בתולה, יהיה שמח עימה שבעת ימים - אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון; ואם הייתה בעולה, אין פחות משלושה ימים, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל, שיהיה שמח עם הבתולה שבעה ימים, ועם הבעולה שלושה ימים, בין בחור בין אלמון: הלכה (יג) יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכול, כאחת. אבל לשמחה, צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה - אם בתולה, שבעה, ואם בעולה, שלושה; ואין מערבין שמחה בשמחה: הלכה (יד) מותר לאדם לישא בכל יום חול, אפילו בתשעה באב, בין ביום, בין בלילה. אבל אין נושאין נשים, לא בערב שבת ולא באחד בשבת - גזירה, שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, שהחתן טרוד בסעודתו; ואין צריך לומר, שאסור לישא בשבת. ואפילו בחולו של מועד, אין נושאין נשים, כמו שביארנו - לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, שנאמר "מלא, שבוע זאת; וניתנה לך גם את זאת" (בראשית כט, כז). ושאר הימים, מותר לישא אישה בכל יום שירצה - והוא שיטרח בסעודת נישואין, שלושה ימים קודם יום הנישואין:

רמב"ם הלכות אישות פרק יא

הלכה (ב) וכן הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה - אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הגויה ונפדית השבויה, והן פחותות משלוש שנים ויום אחד, כתובתן מאתיים; ואם היו בנות שלוש שנים ויום אחד ומעלה, כתובתן מאה: הלכה (ג) ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה, ואף על פי שהן בתולות, הואיל וחזקת הנשואה שתיבעל, וחזקת השפחה והנוכרית והשבויה שתיבעל, תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו, והרי הן כבעולות לכל דבר:

הלכה (ד) מוכת עץ, כתובתה מאה; אפילו נשאה על מנת שהיא בתולה שלמה, ונמצאת מוכת עץ, כתובתה מאה: איזה פתרון מדהים אין זנות ואין זונות? כולן מוכות עץ?

הלכה (ה) קטנה מבת שלוש שנים ולמטה שנבעלה, אפילו בא עליה אדם גדול, כתובתה מאתיים, סופה שתחזור בתולה כשאר הבתולות. וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ולמטה, כתובתה מאתיים, כאילו לא נבעלה כלל, שביאת בן תשע שנים ויום אחד, ביאה; פחות מזה, אין ביאתו ביאה:

הלכה (יא) כל בתולה שכתובתה מאתיים, יש לה טענת בתולים; וכל שכתובתה מנה, או שלא תיקנו לה חכמים כתובה, אין לה טענת בתולים. והמתייחד עם ארוסתו קודם נישואין, אין לו טענת בתולים. ומה היא טענת בתולים, זה שנשא אישה שחזקתה שהיא בתולה, וטען ואמר, לא מצאתיה בתולה. ושני סימנין הן לבתולים - האחד, דמים ששותתין ממנה בסוף ביאה ראשונה; והשני, הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש:  והאיש(הרמב"ם) הזה היה רופא? מה עניין דוחק?

הלכה (יב) הנושא בתולה שכתובתה מאתיים, וטען ואמר לא מצאתיה בתולה - שואלין אותה, אם אמרה אמת הוא לא מצאני בתולה, מפני שנפלתי והכני עץ או קרקע והלכו בתוליי - הרי זו נאמנת, ותחזור כתובתה למנה. אף על פי שהוא טוען ואומר, שמא איש בא עלייך ואין ליך כלום, אין משגיחין בטענתו; ויש לו להחרים סתם, שלא בא עליה איש, שאין הדבר לו ודאי: נפתרה בעיית הבתולים? היא אינה בתולה מפני שהיא "מוכת עץ"? מעכשיו גם כהן יכול להתחתן עם שאינה בתולה?

הלכה (יג) אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה, ואיש בא עליי באונס אחר שנתארסתי לו - הרי זו נאמנת, וכתובתה מאתיים כמו שהייתה; ואם טען ואמר, שמא עד שלא אירסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות, או אחר שאירסתיך נבעלת ברצונך - הרי זה מחרים סתם, על מי שטוען שקר כדי לחייבני ממון שאיני חייב בו: הלכה (יד) טען ואמר, לא מצאתיה בתולה, והיא אומרת, לא בא עליי ועדיין בתולה אני - בודקין אותה, או חוזר ובועל בפני עדים: הלכה (טו) אמרה, בא עליי ובתולה מצאני ככל הבתולות, ושקר הוא טוען - שואלין אותו ואומרין לו, מה היה הדבר עד שאמרת שאינה בתולה, אם אמר מפני שלא מצאתי דם, בודקין במשפחתה שמא אין להם דם כלל, לא דם נידה, ולא דם בתולים; אם נמצאו כולן כן, הרי זו בחזקתה. לא נמצאו בני משפחתה כן, בודקין אותה, שמא חולי גדול יש בה שייבש לחלוחית האברים, או שמא הייתה מתענה ברעב. ומרטבין אותה ומאכילין אותה ומשקין אותה עד שתבריא, ותיבעל שנייה, ונראה אם תוציא דם, או לאו. ואם אין שם לא חולי, ולא רעב, ולא כיוצא בו - הרי זו טענת בתולים; ואף על פי שמצא דוחק בעת התשמיש, הואיל ולא יצא דם, אין כאן בתולים - שכל בתולה, יש לה דם, בין קטנה בין נערה בין בוגרת, אלא מפני החולי כמו שביארנו:

הלכה (יז) יש גאונים שהורו שהבוגרת, אין לה טענת דמים, ויש לה טענת פתח פתוח. ואין דרך התלמוד מראה דבר זה, וטעות הייתה בנוסחאות שלהן; וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים, ומצאתי שהדבר כמו אמרנו, שאין לבוגרת אלא טענת דמים, בלבד:  "גאונים"???  והרמב"ם מצא "טעות" אצלם?

הלכה (יח) חכמים, הם שתיקנו עיקר כתובה לאישה; והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים, והאישה מכחשת אותו - נאמן, ועליה להביא ראיה לא על האיש, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה, ומפסידה והופך שמחתו אבל. ועד מתיי יש לו לטעון טענת בתולים, אם נסתרה, מיד; ואם לא נסתרה, אפילו לאחר שלושים יום:  הלכה (יט) הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן אם הכחישתו, להפסידה עיקר הכתובה; אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהייתה בעולה, או שהודת לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו. לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ, כדין כל הנשבעין ונוטלין, ואחר כך תגבה התוספת. ואין לה היא להשביעו שלא מצאה בתולה, ואחר כך תפסיד עיקר כתובה, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה, ומפסידה; ויש לה להחרים סתם, על מי שטוען עליה שקר:  הלכה (כ) הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר כתובתה, חוזר וכותב לה מאה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, כמו שביארנו:

רמב"ם הלכות אישות פרק יב

הלכה (יא) כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים, עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך, מאכילן עד שיגדילו בתקנת חכמים; ואם לא רצה, גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו. אם לא רצה, מכריזין עליו בציבור ואומרין, פלוני אכזרי הוא, ואינו רוצה לזון בניו; והרי הוא פחות מעוף טמא, שהוא זן את אפרוחיו. ואין כופין אותו לזונם אחר שש:

רמב"ם הלכות אישות פרק יד

הלכה (א) עונה האמורה בתורה - לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו. כיצד, בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כוחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן - עונותיהן בכל לילה:

הלכה (ב) הפועלין, כגון החייטים, והאורגים, והבונים, וכיוצא בהן - אם הייתה מלאכתן בעיר, עונותיהן פעמיים בכל שבת; ואם מלאכתן בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבת:

הלכה (ג) החמרים, פעם אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; המלחים, אחת לשישה חודשים:

הלכה (ד) תלמידי חכמים - עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתש כוחן; ודרך תלמידי חכמים, לשמש מיטתם מלילי שבת ללילי שבת: הלכה (ה) יש לאישה לעכב על בעלה, שלא ייצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא ייצא אלא ברשותה; וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש ליעשות גמל, או גמל ליעשות מלח. ותלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה, שלא ברשות נשותיהן, שתיים ושלוש שנים; וכן רך וענוג שנעשה תלמיד חכמים, אין אשתו יכולה לעכב: הלכה (ו) נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו - ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת. ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת, אלא כל אחת ואחת לעצמה: הלכה (ז) וכמה היא עונתן, לפי מניינן. כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת, ולזו עונה אחת בשבת; היו לו ארבע נשים, נמצא עונת כל אחת מהן, פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים: הלכה (ח) לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש: אם אדם "עושה" כל יום, האם יש אפשרות שיינשא לשלושים נשים? או לפחות ליותר מארבעה? איך זה שציוו "חכמים" ציווי אשר נוגד כביכול את "מצוות" התורה שבכתב?