יש או אין אלוהים? על מציאותו של האלוהים, או אי מציאותו של האלוהים,

אדם הטוען שמצא את האלוהים, אכן מצא לו אלוהים, ולא חשוב איזה, כרגע.

האדם הטוען שאין אלוהים: לא מצא אלוהים, כי לא חיפש מספיק, ואז ההחלטה אין אלוהים, היא מפני שלא מצאתי?   בהנחה שנשלחת לחפש אדם מסוים, ולא מצאת, האם זה אומר שאדם זה אינו קיים? מפני שלא מצאת? או שזה אומר שלא חיפשת מספיק טוב?

האם זה שיש את הוויכוח על משהו, אינו אומר בעצם שיש את אותו משהו(לפחות במחשבה)? עכשיו או שהוא קיים? או שלא? לפחות צריך לחפש אותו? כי אם לא מצאת, אינו אומר בעצם שאינו קיים?

בליז פאסקאל  (1623- 1662 הוגה דעות ומדען צרפתי)

ההימור: אי אפשר להוכיח את מציאותו של האלוהים.  אלוהים אינו רוצה שיהא אפשר להוכיח את מציאותו, הוא רוצה בהעזה שבאמונה, ההעזה באה בחיי היום יום לידי ביטוי בהתערבות, בהימור,  אני מביע את בטחוני באיזה דבר בכך שאני מתערב,  שמואל הוגו ברגמן  תולדות הפילוסופיה החדשה  מניקולאס קוזאנוס עד תקופת ההשכלה (מוסד ביאליק ירושלים) עמ' 202  203

ישעיהו מה (טו) אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ:

"אין אנו יכולים להוכיח את קיומו של אלוהים." "המדע אינו יכול להוכיח שאלוהים אינו קיים."עמנואל קאנט

"הויכוחים הגדולים מתרכזים בנושאים שאותם לא ניתן להוכיח."ברטראנד ראסל 

"אלוהים אינו זקוק להתקיים; המציאות זקוקה לאלוהים."אמיל שארטייה 

אלוהים אינו זקוק לנו לקיומו, אנו זקוקים לאלוהים לקיומנו.(יואב הכהן) רמב"ם יד החזקה (כתב יד תימני) - הלכות יסודי התורה פרק א הלכה (א) יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאין משמיים וארץ ומה שביניהן לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאין מלבדו מצויין, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולן, שכל הנמצאין צריכין לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להן, ולא לאחד מהן: 

"מי שהמציא את אלוהים היה אדם חכם." אפלטון

מלאכי ב (י) הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ:

שמואל א טו (כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:

האם היו קיימים עמים כגון: הפלשתים? הבבלים? האשורים? היוונים? והרומאים?

אם כך: מדוע לסֵפֶר היסטוריה שכתב איזה היסטוריון, מלפני 20 60 100 200 או 500 שנה אתה מאמין? ולסֵפֶר ההיסטוריה שהוא התנ"ך, שנכתב, לפני כ- 2000 שנה(לפחות מוכח) אינך מאמין? הרי התנ"ך קיים בצורה מוכחת כבר אלפיים שנה, הרי הנוצרים סופרים כבר אלפיים שנה, והנוצרים גם מאמינים בתנ"ך והמוסלמים מאמינים בתנ"ך והם קיימים לפחות 1600- 1700 שנה, הרי הם לא קמו בבוקר ומצאו ספר ליד הדלת, והחליטו שהם מאמצים אותו?

בהמשך נראה דברי פילוסופים אשר מאמינים בקיום האלוהים, איני פילוסוף אפילו לרמת פלספן איני יודע אם אגיע, החכם באדם הגדיר אותי בצורה הטובה ביותר, במשלי ל (ב) כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי:(ג) וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע: אולם: הרשתי לעצמי להביע את דעתי על האלוהים, המושג אלוהים טבוע בנו מלידה, וזה מה שגורם לנו לחפש את האלוהים, הרי מה היה לאדם לחפש משהו שאינו נמצא? האם האדם יכול להמציא יש מאין? האם היו יכולים בני האדם להמציא מטוס? אם לא היו רואים את העופות? האם היו ממציאים צוללת? אם לא היו רואים את הדגים? האם האדם ימציא תרופה למחלה שאינה קיימת? הרי האדם מגלה את המחלה, לאחר מכן מנסה לחפש תרופה, 

תולדות הפילוסופיה לתקופותיה

שמואל הוגו ברגמן  תולדות הפילוסופיה החדשה  מניקולאוס קוזאנוס עד תקופת ההשכלה  (עמ' 24 25 26)

ניקולאוס קוזאנוס חי 1401- 1464 בן 23 הוכתר בתואר דוקטור למשפטים בשנת 1424 השתקע במינץ כעורך דין , אך נתמזל מזלו והוא הפסיד את משפטו הראשון, כשלון זה הביא אותו לידי כך שעזב את הקריירה של עורך דין, בשנת 1428 נעשה כהן קתולי,      

תורתו של קוזאנוס 

השלב העליון אשר אליו יכול להגיע האדם הוא "הערפל שלתוכו נכנס משה" הנכנס לתוכו שוקע בעלטת האי ידיעה עוצם את עיניו בפני כל ההשגות של הידיעה אינו שייך לא לעצמו ולא לאחר מתאחד בחלקו הטוב ביותר עם הבלתי ניתן לידיעה ויודע על ידי עצם אי ידיעתו באופן הנעלה מהשכל,

קוזאנוס מקבל את התיאולוגיה השלילית הזאת אך הוא מוסיף,  שאלוהים נותן את עצמו להכרתנו להכירו כבילתי מושג בעוד  שאצל דיוניסיוס מוליכה התיאולוגיה השלילית לידי האכסטאזה, מקבלת היא אצל קוזאנוס מפנה חיובי: אל התבונה, זהו ההבדל העקרוני בין קוזאנוס לקודמיו בתיאולוגיה השלילית. קוזאנוס איננו מחפש את המוצא מן החולשה של התבונה האנושית באכסטאזה מיסטית,  אלא דווקא בהכרה המלאה של החולשה הזאת,  אי הידיעה המלומדת מנחילה לנו את ההכרה המלאה הזאת, היא איפה ידיעה על אי ידיעתנו.

אלוהים הוא האמת, אך האמת אינה ניתנת להשגתינו: זוהי הנקודה שממנה יוצא קוזאנוס. כל ידיעתו של האדם היא דיסקורסיבית, משווה, האדם בשאיפתו לדעת, משווה את הבילתי ידוע עם הידוע, ועל ידי כך הוא קובע אותו:  הוא מחפש את הצדדים השווים בין האחד לבין השני, אך מזה נובע, שהדעת אינה יכולה אף פעם להשיג את מטרתה, המידה והמדוד יכולים להתקרב באופן ההדוק ביותר, אך תמיד הם נשארים שונים זה מזה,  הכרח הוא איפה שהדעת חסרה את ה'דיוק' האמת ה'מדויקת' היא מעבר להשגתנו, כשם שהמצולע המוקף על ידי העיגול יכול להתקרב אל העיגול יותר ויותר, כשאנו מרבים את צלעותיו, אך לעולם לא יהיה חופף את העיגול, כך משיג השכל את האמת. היינו, לעולם לא ישיג השכל את האמת בדיוק כזה, שאי אפשר יהיה להרבות על דיוקו: תמיד יישאר הפער בין המצולע לבין העיגול. כך תישאר גם האמת בטוהרה מעבר להשגתנו.  כל הפילוסופים חקרו ואף אחד לא השיג אותה. אדרבה: במידה שאנו יותר מלומדים באי ידיעה זו בה במידה אנו מתקרבים אל האמת. במשפט זה מתגלה האופן החדש שבו ניגש קוזאנוס אל  הבעיה של התיאולוגיה השלילית וכיצד הוא עושה את האי ידיעה עצמה למכשיר הידיעה, הידיעה החושבת על עצמה וה'מלמדת' את עצמה על הפער הפעור בין שאיפתה ובין הישגיה היא "אי הידיעה המלומדת". 

כל הפילוסופים חיפשו ללא לאות אחרי האמת, חיפשו ונכשלו וחיפשו מחדש. אך הם לא ידעו, שהחיפוש הזה - החיפוש שאינו מוצא אף פעם את המחופש - הוא מהותה של הדעת , סוקרטס אמר שהוא יודע שאינו יודע, קוזאנוס אינו רוצה להסתפק בעמדה זו, הפילוסופיה חייבת לדעת,  שהחיפוש ללא מציאה הוא מהותה והחוק שלה.

האמת מתגלה (!) כבלתי מושגת, כמשהו העובר את כל האפשרות של ההשוואה. המושג אשר הכיר את אי התאמתו למטרתו הכיר בזה את האמת כשלילה של ההשגה ושל אפשרות ההשגה. אך בזה שהמושג מגלה ורואה את אי התאמתו, מתגלה לו האמת - כלתי מושגת, באופן זה נעשה המושג שלנו בכל זאת למפתח לאמת ודווקא על ידי אי יכולתו לגבי האמת, האמת מופיעה למושג, אך לא למושג המשיג אותה, אלא למושג הנכשל - בכישלונו. אך אין עמדתו של קוזאנוס עמדתו של הספקן, הספקן המכחיש את המציאות של האמת, לא כן קוזאנוס. הוא יודע, שהאמת נמצאת. הוא מבקר את שכלו של האדם. אנו בני האדם אין אנו יכולים להוכיח בשכלנו את מציאות האלוהים. כאן עומד ניקולאוס, החשמן של הכנסיה הרומאית, נגד המסורת האריסטוטלית הסכולאסטית של ימי הביניים, טענותיו מופנות נגד הכוח המדומה של התבונה האנושית, אשר היגדיה הם בהכרח חד צדדיים,  אין רשאים לחייב דבר אחד באלוהים או לשלול דבר אחר, שהרי לכל חיוב מתאימה שלילה, ולא החיוב ולא השלילה משיגים את מהותו של האל, לכן אם תשאל על מציאותו של האל, תהיה התשובה הטובה ביותר לומר. שהוא אינו נמצא ואינו שלא בנמצא.   

ושוב עלינו להדגיש ולחזור ולהדגיש, שקוזאנוס אינו ספקן, אלא להיפך: הוא מלא וודאותה של מציאות אלוהים,  אך וודאות זו ניתנת לו על ידי התפילה. לידי ביטוי יפה מאוד הביא קוזאנוס את עניין הזה בהתחלת השיחה 'האלוהים המסתתר' שיחה בין עובד אלילים ובין נוצרי. השיחה מתחילה בכך שעובד האלילים רואה איש נופל על פניו ושופך דמעות אהבה.

עובד האלילים שואל: מי אתה?

הנוצרי: אני נוצרי.

ע"א: לְמָה אתה מתפלל?

הנוצרי: לאלוהים.

ע"א: מי הוא האל, שאליו אתה מתפלל?

הנוצרי: אינני יודע,

ע"א: כיצד תוכל בכובד ראש כזה להתפלל אל מי שאינך יודע מיהו?

הנוצרי: מפני שאין אני יודע, לכן אני מתפלל.

דיקארט אלוהים קיים  שמואל הוגו ברגמן תולדות הפילוסופיה החדשה מניקולאס קוזאנוס עד תקופת ההשכלה (מוסד ביאליק ירושלים)

הוכחות מציאות אלוהים: הראיה האנתרופולוגית

הצעד השני בבנין העולם אצל דיקארט היא הוכחת מציאות אלוהים מתוך מציאות האני (דיקארט אמר: "אני חושב ובכן אני קיים" (עמ' 156)) ושוב הספק עוזר לנו לצעוד קדימה, הספק שגילה לי את מציאותי גילה לי יחד עם זה את אי שְׁלֵמוּתי, שהרי באשר אני מטיל ספק ומפקפק, אני יצור בלתי שלם, יצור שלם היה יודע, ולא היה מפקפק, מודה אני איפה באי שְׁלֵמוּתי, אך ההודאה הזו פותחת לי את השער לוודאות החדשה, שהרי לא הייתי מכיר את חוסר השְׁלֵמוּת שלי אלמלא היה נטוע בי איזה קנה מידה של השְׁלֵמוּת, אני השוויתי את עצמי לקנה מידה זה, כלומר לרעיון של השְׁלֵמוּת השלימה, וכך מצאתי שאני בלתי שלם, יוצא: יש לי מושג של ישות שלימה יותר ממני, אך מנין לי מושג זה? הוא אינו יכול לבוא מתוכי, שהרי אין הפחות שלם יכול ליצור את המושג של השלם יותר, מכיוון שלא יתכן, כי מה שהוא שלם יותר יהא נובע ממה שהוא שלם פחות ותלוי בו, כשם שלא יתכן שמאין יצא יש, אי אפשר שאקבל את המושג של יש שלם יותר מעצמי, לא נשאר איפה אלא להניח, שמושג זה הושם בי על ידי עצמות שהיא באמת שלימה יותר ממני ואף נמצאות בה כל השְׁלֵמוּיות, שאפשר שיהיה לי מושג מה מהן, כלומר במילה אחת---- שהוא  אלוהים  (מאמר חלק ד') (עמ' 158- 159)

נבטא את הראייה הזאת למציאות אלוהים של דיקארט -- הראייה ה"אנתרופולוגית", כמו שהיא נקראת בלשון אחר.  (מכאן המחבר מסביר במילים שלו את דיקארט)

כל הגבלה אפשרית היא רק בתוך הבלתי מוגבל, ולכן מחשבת אי שְׁלֵמוּתי קיימת רק לגבי הרקע של השְׁלֵמוּת, ובאשר אני יודע על אי השְׁלֵמוּת שלי, יודע אני על השְׁלֵמוּת, ורעיון השְׁלֵמוּת שאינו יכול לבוא מתוכי, מן ההכרח שהושם בי בידי עצם שלם, היסוד הנושא את הראייה (אי אפשר לקרא לה ראייה) הוא פרימאט של האין סופי לגבי כל סופי, היצור הסופי אין בכוחו להמציא את רעיון האין סוף, "אלוהים נחשב לכן אלוהים נמצא" שהרי לא יכולתי לשאוב רעיון זה מתוכי, אלמלא היה אלוהים נוטע אותו בקרבי. (עמ' 159)

אוגוסטינוס בספרו "קריית האלוהים"

"אינני מפחד מפני טענותיהם של הספקנים, הם אומרים לי: שמא אתה טועה? אך אם אני טועה, הרי אני נמצא, שכן מי שאינו נמצא אינו יכול לטעות, לכן מוכיחה טעותי את קיומי".(עמ' 157)

מספרו של אבי דר' יוסף כהן "הגותו הפילוסופית של ר' אברהם אבן עזרא" 

יש מאין מקוריות

בנושא המקוריות יש מקום לומר כאן דבר בעניין. ישנה דעת יחיד חכם גדול מן האחרונים הסבור כי הגות זו מקורית היא כל כך. שהקדימה את זמנה במאות שנים, דעה  זו אין לה יסוד, לכותב  חיבור זה ברור לגמרי, שהגות זו כמו כל הגות, לא נוצרה בחלל ריק, יש מאין. האדם הוא במידה רבה יציר סביבתו, ואין אנו צריכים לאישור הפסיכולוגיה לכך, ההיסטוריה והחיים מוכיחים בהוכחות אין מספר שרגשות, מחשבות והשקפות מתגבשות בקרבו של האדם ההוגה תוך כדי מגעים עם האדם הסובב אותו, בנין, ויהיה המשוכלל ביותר אינו נבנה אלא מאבני הסביבה ומן החומר הקיים בה. באותה מידה ההוגה, ויהיה המקורי וגאון ככל שיהיה, חי בעולם אנושי רוחש מחשבות, השקפות, רעיונות, ואמונות, והוא סופג מהם מה שמתאים לנטיותיו למאוויי רוחו, ומזה הוא מעמיד את בנין השקפת עולמו. רעיונות הם כמו הגופים בטבע, תרכובות של יסודות פשוטים. עוד לא קם שום חכם או פילוסוף שיצר יש מאין, משהו חדש כולו לגמרי.

חשוב אפוא בבואנו לחקור ולברר תיאוריה פילוסופית של מישהו להתחקות ולראות על איזה רקע צמחה, אילו אבני בניין היו בסביבתו ששימשו גם מסד גם חומר למחשבתו, (הועתק מספרו של אבי דר' יוסף כהן "הגותו הפילוסופית של ר' אברהם אבן עזרא"  מבוא עמ' 7, 8.)

 

לענין מיהו האלוהים? או מהו?

האלוהים הוא העולם, היקום, הטבע,: כל הנמצא בעולמינו הוא חלקים של האלוהים,  כולנו ביחד מרכיבים את האלוהים,  כדי לסבר את האוזן: בתוך המספר 100 קיימים כל המספרים מ 1 - 100, 

מלאכי ג (ח) הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: תהלים פרק פב (ו) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם:

                 

דברים יח (ב) וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהֹוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ: 

תהלים לג (יב) אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהָיו הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ:

 

הגדרת האל היא כפירה.

כל הגדרה של אלוהים מביאה לידי כפירה. ההגדרה של אלוהים היא מעין פסל רוחני. כל התכונות שאנחנו מייחסים לאלוהים הן נכונות, רק כאשר אנחנו זוכרים, שאלו הם רק ניצוצות שמתגלים מתוך האור העליון שאינו יכול להתגלות. הרב קוק

מה שאנו מכנים הצדק האלוהי, הוא רק מה שהאדם חושב שהיה עושה לוא הוא היה אלוהים. אלברט הובארד

איש אינו מתמיד לדבר על אלוהים כמו אלה המתעקשים שאין אלוהים. הווארד בראון

האדם אכן משוגע. הוא לא יכול ליצור תולעת והנה הוא מייצר אלים בעשרות. מונטינייה

 

בני אדם תמיד יאמינו למה שהם היו רוצים שיהיה נכון. יוליוס קיסר

"רעיון האלוהות חייב למלא את נפשו של אדם ברגשי כבוד, וכתוצאה הוא חייב לעשות בו שימוש לעתים רחוקות, ולעולם לא מתוך קלות ראש." (עמנואל קאנט) שמות כ (ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: דברים ה (י) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: 

"העמיד הרמב"ם את קביעתו המוצקה שאין להגיד על האל יותר מאשר הוא קיים. "קוצר שכלנו מלהשיג את עצמותו של האל, הוא גם המונע אותנו מלהשיג את ידיעתו כיצד הם הדברים, שהרי אין זו ידיעה ממין ידיעתנו, שנוכל להקיש מידיעתנו על ידיעתו" "בין ידיעתו לבין ידיעתנו יש שוני עצמותי כשוני שבין עצם השמים ועצם הארץ" "ואילו רצינו להבין זאת(דהיינו את הידיעה האלוהית) היה הדבר משול כאילו רצינו שנהיה הוא, ושהשגתנו תהא השגתו." (תשובת הרמב"ם בשאלת הקץ הקצוב לחיים, פרופ' גוטהולד אלייקים וייל ז"ל  עמ' 51)