דתן ואבירם ה"ניצים"?
שמות ב (יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:(יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:(יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: רש"י שני אנשים עברים - דתן ואבירם הם שהותירו מן המן: בהנחה שְׁאֵלֶּה דתן ואבירם וכותב התנ"ך בחר להסתיר זאת, מדוע רש"י מצא לנכון לגלות סוד שאמור להיות מוסתר מעיני האדם הפשוט כמוני? נצים - מריבים: למה תכה - אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע בהרמת יד: אם נקרא רשע בהרמת יד, מדוע פונה משה אל היחיד ואומר רשע ולא רשעים? הרי הם ניצים = מריבים, השני היה פסיבי? רעך - רשע כמותך: איך מגיע רש"י לזה ששני הניצים רשעים? הרי כתוב שפונה משה "לָרָשָׁע"? האם רש"י החליט להעלים את האות "לָ" מהכתוב? מדוע אומר משה "לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ"? הרי היה צריך לומר רשעים מדוע אתם ניצים? (יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: מדוע זו תשובת הרשע "הַלְהָרְגֵנִי"? ביחיד? הרי היה צריך לומר הלהורגנו? (טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:
אבן עזרא (הפירוש הקצר) לרשע - מהם העושה, חמס לחברו: האם האבן עזרא לא קיבל את אותה "מסורת" שקיבל רש"י ששניהם רשעים? הרי הוא טוען שמשה פונה לרשע "מהם"?
רמב"ן הלהרגני אתה אומר - מכאן אנו לומדים שהרגו בשם המפורש. לשון רש"י. ומדרש רבותינו הוא (שמו"ר א לה). ואני תמה, אם כן מי הגיד לרשע כי משה הרגו. אולי סמך ידו עליו ויקללהו בשם ה', וזהו ויך. או מפני שנפל מת לפניו פחד משה שיעלילו עליו וקברו בחול, וראה אותו עושה כן, וידע שהוא הגורם או חשב שהרגו בחרב כי לא ראה רק הקבורה. האם גם הרמב"ן אינו מבין שיש שני רשעים? מה פירוש "מי הגיד לרשע" ביחיד? הרי לפי רש"י צריך היה לומר מי הגיד לרשעים?
מדוע חלוקים המפרשים? מה שמראה שהכול ניחוש ואין "מסורת" "תושב"ע" מדויקת,
רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג)
דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר:
