שבועה

רמב"ם הלכות שבועות פרק ב

הלכה (ח) מי שנתכוון לשבועה, וגמר בליבו שלא יאכל היום או שלא ישתה, ושדבר זה אסור עליו בשבועה, ולא הוציא בשפתיו - הרי זה מותר, שנאמר "לבטא בשפתיים" (ויקרא ה, ד), אין הנשבע חייב, עד שיוציא עניין שבועה בשפתיו. וכן אם גמר בליבו להישבע, וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בליבו - הרי זה מותר: האם אלה בדיחות?

הלכה (ט) כיצד, המתכוון להישבע שלא יאכל אצל ראובן, וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון - הרי זה מותר לאכול עם ראובן, שהרי לא הוציאו בשפתיו, ועם שמעון, שהרי לא היה שמעון בליבו. וכן שאר מיני שבועות, אינו חייב עד שיהיה פיו וליבו שווין: האם זה סוג של בדיחה?

הלכה (י) לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום, ואכל, והתרו בו, ואמר אני לא היה בליבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא הייתה בליבי - הרי זה אינו לוקה, עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע, או שקיבל התראה, ולא טען שטעה בעת התראה, אף על פי שטען אחר כך, אין שומעין לו:

הלכה (יא) וכן אם התרו בו, ואמר מעולם לא נשבעתי, או לא נדרתי על דבר זה, ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר, אמר כן היה אבל לא היה פי וליבי שווין, או תנאי היה בליבי על הנדר - אין שומעין לו, ולוקה:

הלכה (יב) כיוצא בו, אמרו לו אשתך נדרה, ואמר בליבי היה להפר לה, והפרתי - שומעין לו; אמרו לו נדרה, והוא אומר לא נדרה, וכיון שראה אותם העידו עליו, אמר בליבי היה להפר - אין שומעין לו. גמר בליבו שלא לאכול פת חיטין, ונשבע שלא יאכל פת סתם - אסור בפת חיטים, שפת חיטים פת שמה: מה עניין "שומעין לו"? האם מישהו יכול לחייב אותו? האם זה אינו לבין בוראו?

הלכה (יג)  מי שנשבע ואמר, שבועה שלא אוכל היום, ועל דעתכם אני נשבע - אין זה יכול לומר, כך וכך היה בליבי, שלא נשבע זה על דעתו, אלא על דעת אחרים; וכיון שהיה פיו וליבם של אחרים שווין שנשבע על דעתם, חייב - ליבם של אלו, במקום ליבו קם. וכן בשאר מיני שבועות. לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע, אומרין לו, לא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו:

הלכה (יד) מי שנשבע והיה פיו וליבו שווין בשבועה, ואחר שנאסר, חזר בו מיד בתוך כדי דיבור, והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי, ואמר, אין זו שבועה, או ניחמתי, או חזרתי בי, וכיוצא בדברים אלו שעניינם שהתיר מה שאסר - הרי זה מותר, ונעקרה השבועה, שזה דומה לטועה. וכן אם אמרו לו אחרים, חזור בך, או מותר לך, וכיוצא בדברים אלו, וקיבל מהן בתוך כדי דיבור ואמר, הין, או חזרתי בי, וכיוצא בזה - הרי זה מותר; ואם אחר כדי דיבור, אינו יכול לחזור בו:

רמב"ם הלכות שבועות פרק ה

הלכה (כא) דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע, שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים. נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ, אינו לוקה משום שבועת שוא - שאף על פי שהדבר כן הוא, אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי הנבונים בלבד; ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלושה בני אדם משאר העם, כגון איש שהוא איש ואבן שהוא אבן:

רמב"ם הלכות שבועות פרק ו

הלכה (א) מי שנשבע שבועת ביטוי, וניחם על שבועתו, וראה שהוא מצטער אם קיים שבועה זו, ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה, וניחם בגללו - הרי זה נשאל לחכם אחד, או לשלושה הדיוטות במקום שאין שם חכם, ומתירין לו שבועתו; ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו. וזה הוא הנקרא היתר שבועות; ודבר זה, אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב:

הלכה (ב) אלא כך למדו ממשה רבנו מפי הקבלה, שזה הכתוב "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג), שלא יחל דברו הוא בעצמו, דרך קלות ראש בשאט בנפש כעניין שנאמר "וחיללת את שם אלוהיך" (ויקרא יט, יב); אבל אם ניחם וחזר בו, חכם מתיר לו. ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר, במקום שיש גדול ממנו בחכמה; ובמקום שיש בו רבו, אסור לו להתיר אלא מדעת רבו:

הלכה (ג) זה שנשבע - הוא שיבוא לפני החכם להתיר לו, בין איש בין אישה; ואינו עושה שליח להישאל לו על נדרו. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו, ומתירין לה - ובלבד שיהיו השלושה מקובצים; אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחילה, ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו:

הלכה (ד) כיצד מתירין, יבוא הנשבע לחכם המובהק, או לשלושה הדיוטות אם אין שם מומחה; ואומר, אני נשבעתי על כך וכך וניחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך וכך, לא הייתי נשבע, ואילו הייתה דעתי בעת השבועה כמו עתה, לא הייתי נשבע. והחכם או גדול השלושה אומר לו, וכבר ניחמת, והוא אומר לו, הן; חוזר ואומר לו, שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך, וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון:

הלכה (ה) אבל אם אמר לו, מופר לך, או נעקרה שבועתך, וכל כיוצא בעניין זה - לא אמר כלום, שאין מפר אלא הבעל או האב, אבל החכם אינו אומר אלא לשון היתר ומחילה:

הלכה (ו) הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד - שאין ההיתר הזה דין. לפיכך נשאלין לשבועות ונדרים בשבת, אם היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו, כדי שיאכל וישתה היום; ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מערב שבת, הרי זה מתיר בשבת, הואיל והוא לצורך השבת:

הלכה (ח) אחד הנשבע בינו לבין עצמו, ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד, בה' אלוהי ישראל, וניחם - הרי זה נשאל על שבועתו, ומתירין לו; נשבע על דעת רבים, או שנדר על דעת רבים - אין מתירין לו לעולם, אלא לדבר מצוה:

הלכה (יח) מי שנשבע שבועת ביטוי להבא, ושקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה, ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג, או קודם שילקה אם היה מזיד, ניחם ונשאל לחכם, והתירה לו - הרי זה פטור מן הקרבן, או מן המלקות; ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות, ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו - הרי זה פטור: אם כך: האם בכל מצב אתה יכול לנדר ולבטל? 

ויקרא ה (כ) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהֹוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ:(כב) אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: (כג) וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:(כד) אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ:(כה) וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהֹוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן:(כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ: מדוע לא ילך ויעשה התרת שבועה? במקום לשלם 120% + להביא איל לקרבן?

את איזה חלק בהלכה לא הבין יהושע? הרי במקרה הגבעונים מדוע לא התירו שבועתם? יהושע ט (טז) וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים:(יז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים:(יח) וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים:(יט) וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם:(כ) זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם: (כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים:(כב) וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים:(כג) וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי:(כד) וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה  אֱלֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:(כה) וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה:(כו) וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם: מדוע לא העמיד יהושע בית דין להתיר את נדרם של הזקנים? ואפילו לאחר שגילו ששיקרו הגבעונים? מקרה זה מוכיח שאין דבר כזה "התרת שבועה/נדר", ובסיפור הבא מדוע לא עושים "התרת שבועה/נדר"? שופטים כא (א) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה:(ב) וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל:(ג) וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד:(ד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים:(ה) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְהֹוָה הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת:(ו) וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל:(ז) מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַיהֹוָה לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים:(ח) וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְהֹוָה הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל:(ט) וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד:(י) וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף:(יא) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ:(יב) וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:(יג) וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם: האם עדיף להרוג עיר שלמה מעם ישראל רק לא לעשות "התרת שבועה/נדר"?

זכריה ה

(א) וָאָשׁוּב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה:(ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה:(ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי זֹאת הָאָלָה הַיּוֹצֵאת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ כִּי כָל הַגֹּנֵב מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה וְכָל הַנִּשְׁבָּע מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה:(ד) הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו: אסור להישבע בשמו לשקר? הרי לפי "חכמים" אסור לומר את שם האלוהים כלל? אם כך: מה שמשתמע מדברי זכריה שלהישבע נשבעים בשם יהוה, אבל מי שישבע לשקר יקבל על הראש,

ירמיהו  יב

(יד) כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם:(טו) וְהָיָה אַחֲרֵי נָתְשִׁי אוֹתָם אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים וַהֲשִׁבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ:(טז) וְהָיָה אִם לָמֹד יִלְמְדוּ אֶת דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בִּשְׁמִי חַי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר לִמְּדוּ אֶת עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בַּבָּעַל וְנִבְנוּ בְּתוֹךְ עַמִּי:(יז) וְאִם לֹא יִשְׁמָעוּ וְנָתַשְׁתִּי אֶת הַגּוֹי הַהוּא נָתוֹשׁ וְאַבֵּד נְאֻם יְהֹוָה: האם ירמיהו אינו יודע או לא שמע שאסור להזכיר את שם האלוהים יהוה?