יואב הכהן, סוגי נדרים?

סוגי הנדרים

נדר בנפש אדם

ויקרא כז (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָֹה:(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:(ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלשִׁים שָׁקֶל:(ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:(ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:(ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן:

נדר בבהמה

ויקרא כז (ט) וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהוָֹה כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהוָֹה יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:(י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:(יא) וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיהוָֹה וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן:(יב) וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה:(יג) וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ:

רש"י (ט) כל אשר יתן ממנו - אמר רגלה של זו עולה דבריו קיימין ותמכר לצרכי עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו האבר: הרי כתוב "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר", אם כך: איך תימכר? הרי אפילו להחליף אסור מרע לטוב, שזה כביכול לא הגיוני, מפני להחליף טוב לרע זה אמור להתקבל כציווי נכון, אבל לא להתיר להחליף ליותר טוב? זה הרי נשמע לא הגיוני, הרי אם אסור להביא יותר טוב, איך אם כך: מותר למכור ולהביא משהו אחר? איך מסתדר לרש"י הפירוש שלו לפס' (י) טוב ברע - תם בבעל מום: או רע בטוב - (ת"כ. תמורה ט) וכל שכן טוב בטוב ורע ברע:

(יא) ואם כל בהמה טמאה - (ת"כ. תמורה לב) בבעלת מום הכ'תוב מדבר שהיא טמאה להקרבה ולמדך הכ' שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אלא א"כ הוממו: הרי אם בבעלת מום הכתוב מדבר, אם כך: מה זה טוב ברע ורע בטוב? ממתי מותר להקריב בעלת מום?

נדר בבית

ויקרא כז (יד) וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהֹוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם:(טו) וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ:

נדר בשדה

ויקרא כז (טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהֹוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:(יז) אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם:(יח) וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ:(יט) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ: (כ) וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד:(כא) וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיהוָֹה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ:(כב) וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַיהוָֹה:(כג) וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיהוָֹה:(כד) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ:(כה) וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל:

נדר בכורות

ויקרא כז (כו) אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיהוָֹה בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַיהוָֹה הוּא:(כז) וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ:

רש"י ואם בבהמה הטמאה וגו' - אין המקרא הזה מוסב על הבכור שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך וחמור אין זה שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה והוא מתנה לכהן ואינו להקדש אלא הכתוב מוסב על ההקדש שהכתוב שלמעלה דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית: אין בכורות סוס וגמל וכל בעלי החיים האחרים? ופדה בערכך - כפי מה שיעריכנה הכהן: ואם לא יגאל - ע"י בעלים (ת"כ): ונמכר בערכך - לאחרים:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רג

סעיף א אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר, אף ע"פ שמקיימו, נקרא רשע ונקרא חוטא. האם גם הנודר בבית כנסת?

סעיף (ד) צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור; אלא אם ישנו בידו, יתן מיד; ואם לאו, לא ידור עד שיהיה לו. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, ד (א) יאמר: בלא נדר.

חרם

ויקרא כז (כח) אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהֹוָה מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהוָֹה:(כט) כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת:

רש"י אך כל חרם וגו' - (ת"כ) נחלקו רבותינו בדבר יש אומרים סתם חרמים להקדש ומה אני מקיים (במדבר יח) כל חרם בישראל לך יהיה בחרמי כהנים שפירש ואמר הרי זה חרם לכהן ויש שאמרו סתם חרמים לכהנים: לא ימכר ולא יגאל - אלא ינתן לכהן. לדברי האומר סתם חרמים לכהנים מפרש מקרא זה בסתם חרמים והאומר סתם חרמים לבדק הבית מפרש מקרא זה בחרמי כהנים (ערכין כח) שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן וחרמי גבוה נפדים: איך "נפדים"? הרי כתוב "לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל"?

כל חרם קדש קדשים הוא - האומר סתם חרמים לבדק הבית מביא ראיה מכאן והאומר סתם חרמים לכהנים מפרש כל חרם קדש קדשים הוא לה' ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים ונותן לכהן כמו ששנינו במסכת ערכין אם נדר נותן דמיהם ואם נדבה נותן את טובתה: מאדם - (ערכין כח) כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים: איך עבד ושפחה כנענים? הרי כתוב בדברים ב (לד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד:(לה) רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ: דברים ג (ו) וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף:(ז) וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ: על כנענים ועל חרם?

יהושע ו

(א) וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא:(יז) וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ:(יח) וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ:(יט) וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה אוֹצַר יְהוָה יָבוֹא:

(כ) וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר:(כא) וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב:

(כד) וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית יְהוָה:(כה) וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ:

שאול ומלחמת עמלק

שמואל א טו (א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהֹוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהֹוָה:(ב) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָֹה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָֹם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם:(ג) עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶֹה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:

(ז) וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם:(ח) וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב:(ט) וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ:

(יח) וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהֹוָה בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם:

מעל עכן

יהושע ז (א) וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף יְהוָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת הָאָרֶץ וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת הָעָי:(ג) וַיָּשֻׁבוּ אֶל יְהוֹשֻׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל יַעַל כָּל הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת הָעָי אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כָּל הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה:(ד) וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי:(ה) וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם:(ו) וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם:(ז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:(ח) בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו:(ט) וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵֹה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:(י) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ:(יא) חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָֹמוּ בִכְלֵיהֶם:(יב) וְלֹא יֻכְלוּ בּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם:(יג) קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם:(יד) וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְהוָה יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה יְהוָה תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ יְהוָה יִקְרַב לַגְּבָרִים:(טו) וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָֹּרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כִּי עָבַר אֶת בְּרִית יְהוָה וְכִי עָשָֹה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל:(טז) וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה:(יז) וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה וַיִּלְכֹּד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד זַבְדִּי:(יח) וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה:(יט) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן בְּנִי שִֹים נָא כָבוֹד לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִֹיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי:(כ) וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִֹיתִי:(כא) וָאֵרֶאה בשלל אדרת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתּוֹךְ הָאָהֳלִי וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ:(כב) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ:(כג) וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי יְהוָה:(כד) וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר:(כה) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ יְהוָה בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח סעיף ח טז החרם, אינו צריך לא פתח ולא חרטה. אם כך: על מה כעס האלוהים? האם האלוהים לא הבין את ההלכה? אולי שילך אצל "חכמים" ויסבירו לו?

שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח

סעיף כה נדרים וחרמים שמטילין הקהל, לא מקרי על דעת רבים אעפ"י שאמרו על דעת המקום (וע"ד =ועל דעת= הקהל) (תוס' וע"פ), ויש להם התרה בלא פתח וחרטה, ואין צריך לא יחיד ולא ג' הדיוטות, שאינו אלא כעין גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם. עז הלכך נודרין (כב) ומתירין הם בעצמם (אפי' הזכירו שבועה עם החרם) (תשובת הרא"ש). ואם התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו, או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות, וכן אם הוסיפו בחרם על מנהגם הראשון, כגון התרעות או נאדות נפוחים או כיבוי נרות וכיוצא באלו, גליא דעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר חרמות, אלא על ידי שאלה. עח ואם הוחרם עט או הודר על דעת רבים, אין לו התרה. הגה: פ וי"א (כג) דאפילו התנו בפירוש שלא יהא לו התרה, אפילו הכי יכולין לחזור ולהתירו. ואם החרימו שלא להתירו, מתירין חרם האחרון תחלה, ואח"כ מתירין חרם הראשון. (תשובת הרא"ש כלל ה' סימן ז' /ד'/). וע"ל סימן רכ"ט.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח סעיף כו

פא אין נדרי צבור ניתרים, אלא מכאן ולהבא, אבל לא על מה שעבר. הנה ההלכה שפתרה את עניין עכן,

נדר יִפְתָּח

שופטים יא (ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי:(לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהֹוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה:וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת:(לה) וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל יְהֹוָה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב:(לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל יְהֹוָה עֲשֵֹה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהֹוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן:(לז) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעֹיתָי:(לח) וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים:(לט) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל: מדוע לא עשה יפתח התרת נדרים? הרי יש אפשרות של שלושה אידיוטים או אחד מומחה? ומה על כל נדרי ביום כיפור, האם תפילה זו לא יכלה לשחרר את יפתח מנדרו?

נדר פלגש בגבעה

שופטים כא (א) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה:(ב) וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל:(ג) וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד:

(ד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים:(ה) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְהֹוָה הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת:(ו) וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל:(ז) מַה נַּעֲשֶֹה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַיהֹוָה לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים:(ח) וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְהֹוָה הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל:(ט) וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד:(י) וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָֹר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף:(יא) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֹוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ:(יב) וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:(יג) וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם:(יד) וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא מָצְאוּ לָהֶם כֵּן:(טו) וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָֹה יְהֹוָה פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(טז) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶֹה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה:(יז) וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל:(יח) וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן:(יט) וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְהֹוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה:(כ) וַיְצַוֻּ את בני בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים:(כא) וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן: (כב) וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִוב אלינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ:(כג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם:(כד) וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ: מדוע צריכים היו לשאת נשים בגזל, מדוע לא עשו "התרת נדרים"? מדוע הם מחפשים כל מיני דרכים לעקוף את הנדר שנדרו, ואינם עושים "התרת נדרים" במקום להרוג עיר שלמה? ומה על תפילת כל נדרי ביום כיפור האם אינה יכולה הייתה לעזור להם?

שמואל א א

(ט) וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן ישֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְהֹוָה:(י) וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהֹוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה:(יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהֹוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ:

שמואל א יד

(לז) וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא:(לח) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם:(לט) כִּי חַי יְהֹוָה הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם:(מ) וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵֹה:(מא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ:(מב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן:(מג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִֹיתָה וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת:(מד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶֹה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן: (מה) וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי יְהֹוָה אִם יִפֹּל מִשַֹּעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָֹה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת:

רש"י ויפדו העם - התירו לו לשאול שבועתו: הרי מלכתחילה יכל להעמיד בית דין שיתיר את השבועה?

מצודות דוד היונתן ימות - וכי מן הראוי שימות יונתן, אשר באה על ידו תשועה גדולה. חלילה - חולין וגנאי הוא להמיתו. אם יפול משערת וכו' - הוא ענין גוזמא ומליצה, כדרך שהבריות אומרים, ורצה לומר: שלא יעשה לו מאומה רע. כי עם אלהים - רצה לומר: היום הזה עשה טובה עם אלהים להושיע לעמו בסכנת נפשו, ואיך אם כן יהיה עובר על השבועה במזיד בשאט נפש, ובודאי שוגג היה ולא ידע מהשבועה. ויפדו העם - בהדברים האלה פדאוהו מן המיתה, ולא הומת: מדוע היה צריך אם כן להגיע למצב זה? הרי יכול להעמיד שלושה רבנים שיתירו את הנדר? מדוע היה צורך בכל הסרט הזה? וממי? ומתי? פדיון נעשה בדיבורים ולא בתשלום כופר?

הגבעונים

יהושע ט (ג) וְישְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָֹה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי:(ד) וַיַּעֲשֹוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים:(ה) וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים:(ו) וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית:(ז) וַיֹּאמֶרו וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָות אֶכְרָת לְךָ בְרִית:(ח) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ:(ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָֹה בְּמִצְרָיִם:(י) וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָֹה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת:(יא) וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל ישְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית:(יב) זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים:(יג) וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד:(יד) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי יְהוָה לֹא שָׁאָלוּ:(טו) וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה:(טז) וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים:(יז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים: (יח) וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים:(יט) וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם:(כ) זֹאת נַעֲשֶֹה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם:(כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים:(כב) וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים:(כג) וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי:(כד) וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת משֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:(כה) וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשֹוֹת לָנוּ עֲשֵֹה:(כו) וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם:(כז) וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר: מדוע לא העמיד יהושע בית דין שיפר להם את השבועה? האם שלושה אידיוטים או אחד מומחה לא הספיקו כדי לפתור בעיה זו? ומה על תפילת כל נדרי ביום כיפור אינה יכולה לפתור את הבעיה?

יהושע י

(ו) וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי ישְׁבֵי הָהָר:(ז) וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל הוּא וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ וְכֹל גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל:(ח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ:(ט) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל:(י) וַיְהֻמֵּם יְהוָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה:(יא) וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַיהוָה הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב:(יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה בְּיּוֹם תֵּת יְהוָה אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:(יג) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים:(יד) וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ יְהוָה בְּקוֹל אִישׁ כִּי יְהוָה נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל:

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יט

הלכה (טו) כל משפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה; ואף על פי כן, אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכול ועז פנים ביותר - חוששין להן, וראוי להתרחק מהן, שאלו מיני פסלנות הן: הלכה (טז) וכן כל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים, ואומר עליהן שהן ממזרים - חוששין לו, שמא ממזר הוא; ואם אמר עליהן שהן עבדים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל, במומו הוא פוסל: האם פספסו חכמים את אחד הכללים שהם קבעו בהלכה "פשפשו במעשיכם"?

הלכה (יז) וכן כל מי שיש בו עזות פנים, או אכזרייות, ושונא את הברייות, ואינו גומל להן חסד - חוששין לו ביותר, שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה - ביישנים, רחמנים, וגומלי חסדים; ובגבעונים הוא אומר "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא, ב) - לפי שהעיזו פניהם, ולא נתפייסו, ולא ריחמו בני שאול ולא זכרו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עימהם חסד והחיום בתחילה: האם האלוהים לא ידע את התוצאה? אם כך: מדוע גרם האלוהים לרעב? מדוע צריך לפצות את הגבעונים? ומדוע "האכזריים" מבקשים רק שבעה מצאצאי שאול, ולא את כל משפחת שאול?

שמואל ב כא (א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים:

רש"י אל שאול - על עון שאול שנקבר פתאום בהחבא, שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו, ולא נספד לפי כבודו. ואל בית הדמים - שהרג נוב עיר הכהנים. על אשר המית את הגבעונים - כשהרג נוב עיר הכהנים, המית מהם שבעה, שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, ושמש וחזן וסופר, כך מפורש בגמרא ירושלמית בסנהדרין (יז). ורבותינו אמרו: מתוך שהרג את הכהנים שהיו מספיקין להם מזון, העלה עליו הכתוב כאלו המיתם. ואל תתמה שהרי היה הקב"ה תובע כבודו ותובע סרחונו, שכך כתוב (צפניה ב ג): אשר משפטו פעלו באשר משפטו, שם פעלו כך שנינו ביבמות (עח ב): שמש, חזן, וסופר? מאמתי התקדמו כל כך הגבעונים? הרי מודגש בפסוק הבא ש"וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי", הרי אם הם נקראים אמוריים, הרי שהם לא התגיירו? הרי כאן מדובר מאות שנים אחרי הכניסה לארץ, ואלה אמורים להיות הצאצאים? תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מח עמוד ב רבי יוסי אומר: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה (י) גוי שנתגייר ועבד שנשתחרר, הרי הוא כקטן שנולד, וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא גוי או כשהוא עבד, אינן שאר בשר; ואם נתגייר הוא והן, אינו חייב על אחת מהן משום ערווה כלל: רמב"ם הלכות מכירה פרק יד הלכה יב כשם שהונייה במקח ממכר כך יש הונייה בדברים שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה', זה הוניית דברים. הלכה יג כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה, היו חלאים ויסורים באין עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד. רש"י שמות פרק כב (כ) וגר לא תונה - אונאת דברים, קונטרליי"ר בלעז [לקנטר], כמו (ישעיה מט כו) והאכלתי את מוניך את בשרם: ולא תלחצנו - בגזילת ממון: כי גרים הייתם - אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם: האם כותב התנ"ך פספס את ההלכה ברמב"ם ואת פירוש רש"י? הרי הוא קורא לצאצאי הגבעונים "הָאֱמֹרִי"?

מצודות דוד ויבקש דוד וגו' - שאל באורים. אל שאול - אמרו רבותינו ז"ל (יבמות עח ב) על העון הנעשה בשאול שלא נספד לפי כבודו, שמהרו לקוברו בהחבא. ואל בית הדמים - ועל מה שהיו בית שאול בית הדמים, כי דם שפך, ולא מיחו בו ישראל, וחוזר ומפרש מהו הדם ששפך, ואמר על אשר המית את הגבעונים כי כשהרג כהני נוב הרג אז גם הגבעונים, שהיו בה חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' (ירושלמי סנהדרין ו ז), אבל מה שהמית כהני נוב לא יוכלו למחות בו, באמרו שמרדו בו והיו בקושרים עם דוד:

שמואל ב כא (ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:

רש"י ויאמר אליהם - דברי ריצוי, שיעברו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו. והגבעונים לא מבני ישראל המה - כלומר והן הראו בעצמם מדת אכזריות, שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינן ראויין לידבק בישראל, ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל, אמר: שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים, מי שיש בו שלשה סימנים הללו, ראוי לידבק בו. נשבעו להם - בימי יהושע כשנתנום חוטבי עצים ושואבי מים למזבח (יהושע ט טו). בקנאתו לבני ישראל - בתתו לב לנקות ולטהר את ישראל ולעשות צרכיהם, בקש להרגם. וקנאה זו לטובה, כמו (במדבר יא כט:) המקנא אתה לי; וכן (מלכים ב י טז): בקנאתי לה' דיהוא זהו פשוטו. ולפי מדרשו, לא אמר להרוג אלא את הכהנים, וקנאה זו האמורה כאן, אינה לטובה כי אם לרעה, שידע שלא תמשוך מלכותו מיום שלא שמר מצות הקב"ה בעמלק, ומאז נתקנא בהם:

מצודות דוד ויאמר אליהם - דברי ריצוי, למחול הדבר לבני ישראל ולברך אותם, לא לקבול ולעורר דין עליהם. לא מבני ישראל המה - רצה לומר: לא חמלו עליהם, על כי לא היו מבני ישראל, כי אם מיתר האמורי, ולאויבים המה לישראל. ובני ישראל נשבעו להם - רצה לומר: עם שהתורה אמרה על אנשי האמורי (דברים כ טז): לא תחיה כל נשמה, עם כל זאת בעל כרחם החיו אותם, כי בני ישראל נשבעו להם בימי יהושע להחיותם. ויבקש שאול להכותם - בקש להרוג את כולם בעת אשר קנא לכעוס על ישראל ויהודה, על מה שלא גלו אזנו בדבר מרידת דוד, ומצא אז עילה עליהם, לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב, ולזה בקש להכות את כולם, ולא עלתה בידו, והרג מקצתם, והנשארים ברחו לנפשם:

שמואל ב כא (ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶֹה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת יְהֹוָה: "האכזרים" יברכו את הארץ?

רש"י וברכו את נחלת ה' - התפללו עליהם: האם האלוהים שומע לתפילת "אכזרים"? משלי טו (ח) זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יְהוָה וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ: משלי טו (כט) רָחוֹק יְהוָה מֵרְשָׁעִים וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע: משלי כח (ט) מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמעַ תּוֹרָה גַּם-תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה:

מצודות דוד מה אעשה לכם - מהו המשפט שאעשה בעבורכם, ובמה אכפר לבטל מכם הכעס, אם בלקיחת נקם, אם בממון. וברכו - בכדי שתברכו ותתפללו על נחלת עם ה', אשר הארץ תתן יבולה:

שמואל ב כא (ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָיּ כסף וזהב עם שאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֱעֱשֶֹה לָכֶם:

רש"י אין לנו כסף וזהב עם שאול - כי אם נפשות, ביקש לפייסם בממון, ולא רצו, אמר שמא הם מתביישין זה מזה, הלך ופייס כל אחד ואחד לעצמו, ולא נתפייסו, לכך כתיב: אין לי כסף וזהב וגו', לשון יחיד, זו ראיתי בירושלמי (סנהדרין ו ז). ואין לנו איש להמית - בכל שאר בני ישראל, שלא חטאו לנו: מדוע לא מופיע סיפור זה בתנ"ך? מדוע היה צריך להסתיר אותו? ואם הוסתר, הרי הייתה סיבה לכותב התנ"ך, להסתיר? או שלא?

מצודות דוד אין לנו כסף וגו' - רוצה לומר: לא לקח מי מידינו כלום, לשנבקש כסף וזהב, ואין לנו דבר עם ישראל להמית מהם איש. מה אתם אומרים - רצה לומר: ומה המשפט שאתם חפצים, אמרו נא ואעשנה:

שמואל ב כא (ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל:

רש"י ואשר דמה לנו נשמדנו - אשר אמר בלבו, שנשמדנו על ידו מהתיצב וגו', שחשב להשמידנו. דמה לנו - חשב עלינו להשמידנו: לפי הפרוש לפסוק א רק שבעה המית מהם, האם עד כדי כך היה טיפש שאול מלך ישראל? שחשב שע"י המתה של שבעה אנשים הוא ישמיד את הגבעונים?

מצודות דוד האיש - משפט האיש אשר כלה אותנו מהארץ ההיא, וחשב להכות אותנו, ועל ידי זה נשמדנו מלהתיצב בכל גבול ישראל, כי בעל כרחנו יצאנו ממנה, למלט את נפשותינו:

מצודות ציון דמה - חשב, כמו (שופטים כ ה): אותי דמו להרוג. נשמדנו - מלשון השמדה וכליון:

שמואל ב כא (ו) יֻנתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהֹוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהֹוָה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן:

רש"י והוקענום - תלייה. לה' - לשמו של מקום, להודיע משפטו. בחיר ה' - בת קול יצאה ואמרה: בחיר ה' (ברכות יב ב):

מצודות דוד יתן לנו - משפט הראוי הוא, שיתן לנו שבעה אנשים מבניו, נפש תחת נפש, כי שבעה אנשים הרג שאול מהגבעונים, כן אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין ו ז). לה' - בעבור ה', כי ישראל נשבעו בה' להחיותם, ובא שאול ועבר על השבועה. בגבעת שאול - מקום עיר מלכותו, למען ידעו הכל אשר בניו המה. בחיר ה' - אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יב ב): כל הסיפורים והפירושים הם קשקוש אחד גדול, ורק הפרוש של מצודות דוד למילה "לה' " - בעבור ה', הוא הנכון! כי ישראל נשבעו בה' להחיותם, ובא שאול ועבר על השבועה. היפר שבועה בשם יהוה.

הם אמרו בגבעת שאול, ובת קול יצאה ואמרה, בחיר ה' הוא. אני אתן - לא תבחרו אתם כי אם אני, והיתה כונתו לחמול על מפיבושת:

שמואל ב כא (ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל:

רש"י ויחמל המלך - בקש רחמים שלא יקלטנו הארון, שהעבירם לפני הארון, כל שהארון קולטו, למיתה (יבמות עט א):

מצודות דוד בן יהונתן - רוצה לומר: בעבור שהיה בן יהונתן, ראוי לחמול עליו, כי לא היה מדעת יהונתן להרוג את הגבעונים, ובעבור דוד, כי אוהב היה לדוד, על כי היה שבועת ה' בינותם, וחוזר ומפרש בין דוד וגו': גם כאן כל הסיפורים קשקוש, וכל העניין הוא שנשבע דוד ליהונתן,

שמואל ב כא (ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי:(ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּים יחד והם המתו בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים ִתְחִלַּת קציר שערים:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח סעיף לה

אי אפשר (כט) להשביע הנולדים אחר זמן, צד אבל נדוי וחרם חל (ל) על דורות הבאים. הגה: קהל שגזרו חרם על איזה דבר, וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון, י"א צה דאין החרם השני חל כלל (הרא"ש כלל ה'). צו (לא) ויש מחמירין (שם כלל ו' /ז'/). וע"ל סימן רל"ח סעיף ט"ז.

האם דוד לא ידע הלכה זו? ואיך האלוהים אינו יודע הלכה זו? שהרי השבועה הייתה של ההורים של עם ישראל להורי הגבעונים? הרי עברו כבר כמה מאות שנים מכניסת עם ישראל לארץ ועד מלוכת דוד?

מלכים א א

(כח) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:(כט) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי יְהֹוָה אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה:(ל) כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶֹה הַיּוֹם הַזֶּה:ֹ

מלכים א ב

(לו) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר לוֹ בְּנֵה לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם וְיָשַׁבְתָּ שָׁם וְלֹא תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה:(לז) וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ:(לח) וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ טוֹב הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלִַם יָמִים רַבִּים:(לט) וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי עֲבָדִים לְשִׁמְעִי אֶל אָכִישׁ בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת:(מ) וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל אָכִישׁ לְבַקֵּשׁ אֶת עֲבָדָיו וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי וַיָּבֵא אֶת עֲבָדָיו מִגַּת:

(מא) וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלַם גַּת וַיָּשֹׁב:(מב) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַיהֹוָה וָאָעִד בְּךָ לֵאמֹר בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת וַתֹּאמֶר אֵלַי טוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי:(מג) וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת יְהֹוָה וְאֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ:(מד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ אֲשֶׁר עָשִֹיתָ לְדָוִד אָבִי וְהֵשִׁיב יְהֹוָה אֶת רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ: לשלמה אין טענה אל שמעי שהפר את מצוות המלך, אלא שנשבע בשם האלוהים, והפר שבועה באלוהים,

יחזקאל יז

(יא) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:(יב) אֱמָר נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה:(יג) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח:(יד) לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵֹּא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ:(טו) וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט:(טז) חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת:(יז) וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:(יח) וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט:(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ:(כ) וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי:

קהלת ה

(ג) כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם:(ד) טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם:(ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ:

דברי הימים ב לו

(יא) בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם:(יב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי יְהֹוָה:(יג) וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ וַיְאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ מִשּׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

דברים כג

(כב) כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

רש"י לא תאחר לשלמו - שלשה רגלים ולמדוהו רבותינו מן המקרא:

(כג) וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: אם יש התרת נדרים מה הצורך בפסוק זה?

(כד) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:

רש"י מוצא שפתיך תשמור - ליתן עשה על לא תעשה:

רמב"ם הלכות נדרים פרק ב

הלכה (ג) הנודר על דעת אחרים, הרי זה כנשבע על דעת אחרים; וכן הנודר וחזר בו בתוך כדי דיבור, או שמיחו בו בתוך כדי דיבור וקיבל - הרי זה מותר. ודין כל אלו הדברים בנדרים, כדינן בשבועות:

הלכה (ד) מי שהתנה קודם שיידור ואמר, כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים, הריני חוזר בהם, או הרי הם בטילים, וכיוצא בדברים אלו, ואחר כך נדר - אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר, הרי נדרו קיים, שהרי ביטל התנאי בנדר זה. ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר, אף על פי שקיבל התנאי בליבו וקיימו, הרי הנדר בטיל, ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם. ויש מי שמורה להחמיר ואומר - והוא שיזכור התנאי אחר שנדר, בתוך כדי דיבור: אם שכח איך נזכר? ואם נזכר איך שכח? האם הכל לפי שיטת ה"כאילו"?

הלכה (ה) מי שהקדים את התנאי לשנה או לעשר, ואחר כך נדר, ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי, ושכח על איזה דבר התנה וכיצד היה התנאי - אם אמר על דעת ראשונה אני עושה, אין נדרו נדר, שהרי ביטלו. ואם לא אמר על דעת ראשונה אני עושה, כבר ביטל התנאי וקיים הנדר, שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי, ואף על פי כן נדר: הלכה (ו) יש מן הגאונים שאמר אין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים בלבד, לא בשבועות; ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בעניינות אלו אחד הם, וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים: אם כך: לפי מה הולכים? האם לא נקבע ב"תורה" שבע"פ? הרי לא אמור להיות שינוי לדורות?

הלכה (יב) הנודר בחרם ואמר לא היה בליבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת, נדר בקרבן ואמר לא היה בליבי אלא בקרבנות המלכים, אמר לחברו הרי עצמי עליך קרבן ואמר לא היה בליבי אלא לאוסרו בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו דרך שחוק, נדר שלא תיהנה לו אשתו ואמר לא היה בליבי אלא אשתי ראשונה שגירשתיה - וכן כל כיוצא באלו הדברים שמשמען לכל העם איסור, והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך - אם היה הנודר תלמיד חכמים, הרי זה מותר ואין צריך שאילה לחכם; ואם היה עם הארץ, מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור, ופותחין לו פתח ממקום אחר, ומתירין לו. ובין שהיה תלמיד חכמים או עם הארץ - גוערין בהן ומלמדין אותן שלא ינהגו מנהג זה בנדרים, ולא יהיו נודרין דרך שחוק והתל: הלכה (יג) וכן האומר לאשתו הרי את עליי כאימי, או פירות אלו עליי כבשר חזיר, שאין כאן נדר, כמו שביארנו - אם היה הנודר תלמיד חכמים, אינו צריך שאילה לחכם; ואם היה עם הארץ, צריך שאילה לחכם, ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותן הפירות אסורין, ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים: הלכה (יד) ההפקר - אף על פי שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר, שאסור לו לחזור בו. ומה הוא ההפקר - הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכול, בין במיטלטלין בין בקרקעות. וכיצד דין ההפקר, כל הקודם וזכה בו, קנהו לעצמו ונעשה שלו; ואפילו זה שהפקיר, דינו בו כדין כל אדם - אם קדם וזכה בו, קנהו: הלכה (טו) המפקיר לעניים אבל לא לעשירים, אינו הפקר - עד שיפקיר לכול כשמיטה. והמפקיר עבדיו הגדולים, קנו עצמם; והקטנים, כל הקודם בהם זכה, כשאר כל המיטלטלין. המפקיר את הקרקע, כל הקודם והחזיק בהן זכה: הלכה (טז) דין תורה - אפילו הפקיר בפני אחד, הרי זה הפקר, ונפטר מן המעשרות, כמו שיתבאר במקומו; אבל מדברי סופרים - אינו הפקר, עד שיפקיר בפני שלושה, כדי שיהיה אחד זוכה אם רצה, והשניים מעידין: אם כך: האם דין תורה ודין "חכמים" לא אותו דבר? האיסור להוסיף או לגרוע ממצוות תורה, אינו חל כאן?

הלכה (יח) המפקיר את שדהו, ולא זכה בה אדם - כל שלושה ימים, יכול לחזור בו; אחר שלושה ימים, אינו חוזר, אלא אם קדם וזכה בה, הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר: מה ההבדל בין תלמיד חכם לעם הארץ? רק שיטת ה"כאילו"

רמב"ם הלכות נדרים פרק ד

הלכה (א) נדרי אונסין, ונדרי שגגות, ונדרי הבאי - הרי אלו מותרין, כדרך שביארנו בשבועות. הרי שהדירוהו האונסין והמוכסין ואמרו לו, נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עימך דבר שחייב במכס, ונדר ואמר הרי הבשר והפת והיין אסורין עליי - הרי זה מותר בכל, ואף על פי שהוסיף על מה שביקשו ממנו; וכן אם ביקשו ממנו שיידור שלא תיהנה אשתו לו, ונדר שלא תיהנה לו אשתו ובניו ואחיו - כולן מותרין. וכן כל כיוצא בזה: מותר לרמות את המכס? ומה על "דינא דמלכותא דינא"?

הלכה (ב) ובכל הנדרים האלו, צריך שיתכוון בליבו לדבר המותר, כגון שישים בליבו שיהיו אסורין עליו אותו היום בלבד, או אותה שעה, וכיוצא בזה; וסומך על דברים שבליבו, הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו, ונמצא בשעה שיידור להן אין פיו וליבו שווין, כמו שביארנו בשבועות: הלכה (ה) מי שנדר, וניחם על נדרו - הרי זה נשאל לחכם, ומתירו. ודין היתר נדרים, כדין היתר שבועות - שאין מתיר אלא חכם מובהק, או שלושה הדיוטות במקום שאין חכם, ובלשון שמתירין השבועה, מתירין הנדר; וכן שאר העניינות שפירשנו בשבועות, כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות. ואין מתירין הנדר עד שיחול, כשבועה: נדר ושבועה, חייבים כוונת הלב?

הלכה (ו) וכשם שנשאלין על נדרי האיסר ומתירין אותו, כך נשאלין על נדרי הקדש ומתירין אותו - בין נדרי קודשי בדק הבית, בין קודשי מזבח; ואין נשאלין על התמורה. וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר, כך מפר נדרי הקדשות הדומין לנדרי האיסר: הלכה (ז) מי שנדר, ושמע חברו ואמר ואני, ושמע שלישי ואמר ואני, ונשאל הראשון על נדרו והותר - הותרו כולן; נשאל האחרון והותר - האחרון מותר, וכולן אסורין; נשאל השני והותר - השני ושל אחריו מותרין, והראשון אסור:

רמב"ם הלכות נדרים פרק ו

הלכה (יט) מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חברו - הרי זה מותר לו לכתוב בכתב, ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו; וכזה הורו הגאונים: מה עניין מותר לו? הרי אם ילך ויעשה התרת נדרים הוא לא צריך את התרגילים האלה?

רמב"ם הלכות נדרים פרק ח

הלכה (טו) המדיר את חברו, או שנשבע, ואמר לו, שתבוא ותיטול לבניך כור אחד חיטים או שתי חבייות של יין - הרי זה יכול להתיר נדרו בלא שאילה לחכם ויאמר, לא נתכוונת אלא לכבדני, כבודי שלא אטול, וכבר הגיע אליי כבוד שנדרת בשבילי: הלכה (טז) וכן הנודר או הנשבע, שאין אתה נהנה לי, אם אין אתה נותן לבני כור של חיטים ושתי חבייות של יין - הרי זה יכול להתיר נדרו שלא בשאילת חכם ויאמר, הריני כאילו נתקבלתי והגיעו לידי. וכן כל כיוצא בזה: מה זה "כאילו"?

רמב"ם הלכות נדרים פרק ט

הלכה (ד) היו מקצת בני המקום קורין לו כך, ומקצתן אין קורין - אין הולכין אחר הרוב, אלא הרי זה ספק נדרים, וכל ספק נדרים להחמיר. ואם עבר, אינו לוקה: אם ספק להחמיר, מדוע אינו לוקה?

הלכה (כא) והנודר מבני נוח, מותר בישראל - שאין נקראין בני נוח, אלא שאר האומות. נדר מזרע אברהם - מותר בבני ישמעאל ובני עשיו, ואינו אסור אלא בישראל, שנאמר "כי ביצחק, ייקרא לך זרע" (בראשית כא, יב), והרי יצחק אמר ליעקוב "וייתן לך את ברכת אברהם" (בראשית כח, ד): הלכה (כב) נדר מן הערלים - מותר בערלי ישראל, ואסור במולי אומות העולם; נדר מן המולים - אסור בערלי ישראל, ומותר במולי אומות העולם, שאין הערלה קרוייה אלא לשם גויים, שנאמר "כי כל הגויים ערלים" (ירמיהו ט, כה); ואין כוונתו של זה אלא למי שהוא מצווה על המילה, ולמי שאינו מצווה עליה: הלכה (כג) הנודר מישראל, אסור בגרים; מן הגרים, מותר בישראל. הנודר מישראל, אסור בכוהנים ולויים; מן הכוהנים ומן הלויים, מותר בישראל. הנודר מן הכוהנים, מותר בלויים; מן הלויים, מותר בכוהנים. הנודר מבניו, מותר בבני בניו. ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן, דין הנודר והנשבע אחד הוא: האם בני ישראל אינם מבני נח? שם היה בנו של מי? הרי כל בני האדם היושבים על כדור הארץ בני נח הם,

רמב"ם הלכות נדרים פרק יא

הלכה (ה) במה דברים אמורים, שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין, בשלא הייתה ברשות האב, או ברשות הבעל; אבל אם הייתה ברשות האב, אפילו הגדילה והרי היא נערה - אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתישבע ביום שומעו, שנאמר "כל נדריה ואסריה. . . כי הניא אביה אותה" (במדבר ל, ו): הלכה (ו) ועד מתיי אביה מפר, עד שתבגור. בגרה, אינו מפר לה; והרי כל נדריה ושבועותיה, כנדר אלמנה וגרושה, שנאמר בהן "כול אשר אסרה על נפשה, יקום עליה" (במדבר ל, י): הלכה (יג) נערה מאורסה שנדרה, ולא שמע אביה ולא בעלה, ונתגרשה ונתארסה לאחרים, אפילו לאחר כמה ימים - כשישמע האב והבעל האחרון, מפרין נדריה שנדרה בפני ארוס הראשון, הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון: הלכה (יט) לפיכך היה דרך תלמידי חכמים - עד שלא תצא בתו מרשותו, אומר לה, כל נדרים שנדרת בתוך ביתי, הרי הן מופרין. וכן הבעל - עד שלא תיכנס לרשותו, אומר לה, כל נדרים שנדרת משאירסתיך עד שלא תיכנסי בתוך ביתי, הרי הן מופרין, שהבעל מפר נדרי אשתו, אף על פי שלא שמע אותם: מה הקשר לגילה? הרי כל עוד היא בבית אביה, וכאשר שמע אביה באותו רגע מותר לאביה להפר.

רמב"ם הלכות נדרים פרק יב

הלכה (יב) האב או הבעל שאינן שומעין, אינן מפרין - אף על פי שהבעל מפר נדרים שלא שמען, הראוי לשמוע, אין השמיעה מעכבת בו. השוטה אינו מפר, בין אב בין בעל. הקטן, אין לו אישות; לפיכך אינו מפר. והבעל מפר נדרי שתי נשיו, כאחת; וכן האב מפר נדרי שתי בנותיו, כאחת: הלכה (טו) נדרה ושהת כמה ימים, ואחר כך שמע האב או הבעל - הרי זה מפר ביום שומעו, וכאילו נדרה בעת ששמע, שנאמר "ביום שומעו" (במדבר ל, ו; במדבר ל, יג), לא ביום נדרה בלבד:

הלכה (כא) שמע נדרה, ושתק מפני שלא היה יודע שיש לאב או לבעל להפר, או שידע שיש להן להפר, אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה, ולאחר זמן ידע - הרי זה יפר; ושעת ידיעתו - כאילו היא שעת הנדר או שעת שמיעתו, ויפר כל היום: מה חשיבות כל ההלכה הזו אם אפשר ללכת להתיר נדר אצל כל שלושה הדיוטים או מומחה אחד?

משנה מסכת נדה פרק ה

(ו) בַּת אַחַת עֶשְֹרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרֶיהָ נִבְדָּקִין. בַּת שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרֶיהָ קַיָּמִין. וּבוֹדְקִין כָּל שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה. בֶּן שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרָיו נִבְדָּקִים. בֶּן שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרָיו קַיָּמִין. וּבוֹדְקִין כָּל שְׁלשׁ עֶשְֹרֵה. קֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ יוֹדְעִין אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ, לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ, אֵין נִדְרֵיהֶם נֶדֶר וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. לְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ, לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ, נִדְרָן נֶדֶר וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ:

אם קיימים אם כך: מה עניין התרת נדרים? ומדוע יש את תפילת כל נדרי ביום הכיפורים?

כל נדרי ואסרי ושבועי ונידויי וחרמי וקונמי וקונחי וקונסי די נדרנא ודי אשתבענא ודי נדינא ודי חרמנא ודי אסרנא על נפשתנא מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא אלינו לשלום ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים שיבוא אלינו לשלום נדרנא לא נדרי ושבוענא לא שבועי וחרמנא לא חרמי ונדוינא לא נדויי ואסרנא לא אסרי כולהון אתחרטנא בהון יהא רעוא דיהון שביתין ושביקין לא שרירין ולא קימין ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה (אומרים כל נדרי ג"פ)

מדוע צריך לקרא זאת ג"פ(שלוש פעמים)? האם כדי שיקלוט היושב במרומים?

ומדוע צריך כל שנה הרי במפורש אומרים מיום הכיפורים הזה ועד הבא, אם כך: כל מה שנדבר הוא בעצם קשקוש? ואפילו נדרים שנדרנו בטלים בדיעבד?

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריא סעיף ב

מי שהתנה ואמר: כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים, ונדר בתוך הזמן, אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר, נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר; ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר, התנאי קיים והנדר בטל. ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר, ד אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי, ויש לחוש לדבריהם. הרי יש כאן שתי דעות שונות, אחת אוסרת, ואחת מתירה, איך זה מסתדר? אין "מסורת" "תורה" שבע"פ"?

והרי בתפילת כל נדרי אנו מבטלים את כל הנדרים למשך השנה הבאה איך זה מסתדר עם ההלכה?

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריט סעיף ג

מי (ב) שאסר דבר אחד עליו בלא זמן, ד אסור בו לעולם. אז איך זה מסתדר עם התרת נדרים?

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמא

סעיף א מתירים נדרים בשבת (א) אם הם לצורך השבת, כגון שנדר (ב) א [א] שלא לאכול או שלא לשתות, * אע"פ שהיה לו פנאי להתירם קודם השבת; אבל הבעל יכול להפר (ג) נדרי אשתו אפי' שאינם לצורך השבת, מפני שאם לא יפר לה היום לא יוכל (ד) עוד להפירם.

סעיף ב מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן פלוני, * ולא נזדמן לו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן ואותו יום (ה) בא בשבת, (ו) ויש לו פתחים להתיר נדרו, נשאלין (ז) אפילו בשבת.

סעיף ג נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת אע"פ (ח) שאינם לצורך השבת (וע"ל ס"ס ש"ו).

שולחן ערוך יורה דעה סימן רג סעיף א

אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר, אף ע"פ שמקיימו, נקרא רשע ונקרא חוטא. האם גם נדרים בבית כנסת?

סעיף ד צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור; אלא אם ישנו בידו, יתן מיד; ואם לאו, לא ידור עד שיהיה לו. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, ד (א) יאמר: בלא נדר.

שולחן ערוך יורה דעה סימן ריא סעיף ב

נדר או חרם הוא דבר שבין האדם לאלוהיו, ושום הלכה או דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אינם יכולים להפר, או להכריח לבצע, ולכן כל ההלכות לגבי נדרים וחרמות הם סתם התברברות שאין בה ולא כלום, וכאשר אדם נודר בעייתו היא עם היושב במרומים, ולכן נאמר בפס' הבאים, דברים כג (כב) כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:(כג) וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: תהלים סה (ב) לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר: קהלת ה (ג) כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם:(ד) טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם:(ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: אם יש התרת נדרים? מדוע הפסוק הזה? ומה משמעותו?

איך מסתדרים פס' אלה עם ההלכה? שולחן ערוך יורה דעה סימן רכח סעיף א מי שנדר ונתחרט, יש תקנה ע"י חרטה, א ואפילו נדר באלהי ישראל. כיצד יעשה, ילך אצל חכם מומחה, דגמיר וסביר, ואם (א) אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות, ב והוא דגמירי להו וסבירי ג וגם יודעים לפתוח לו פתח, ויתירו לו. ד והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד.