בתולה הוצאת בתולים באצבע?
פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק טז ויצא יצחק להתפלל תפלת המנחה וראה הגמלים באים, שנ'אמר ויצא יצחק לשוח בשדה וכו', ר' שמעון אומ'ר אמר אברהם ליצחק בנו העבד הזה חשוד על כל עריות שבתורה, העבד הזה מירמה בו, שנ'אמר כנען בידו מאזני מירמה, ראה שמא נגע בצנור, תביא הנערה האהלה ותוציא בתוליה באצבע אם טהורה בבתוליה הרי היא ראויה לך לאשה ממעי אמה, והוציא את בתוליה באצבע והראם לאברהם אביו ואחר כך לקחה לאשה, שנ'אמר ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו, וינחם יצחק אחרי אמו שהיו מעשה רבקה דומין למעשה שרה, וכך היו ישראל נהוגין להוציא את בתולי הנערה, שנ' ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו וכו', איך מסתדר פירוש ההבל הזה של הפרקי דרבי אליעזר (היגר) עם פירושו של רש"י שהודיעו לאברהם לאחר שעקד את יצחק, שנולדה רבקה "המיועדת" ליצחק? אם היא "מיועדת" מה פירוש תבדוק אם היא בתולה? ואם אינה בתולה אינה "מיועדת" לך ממעי אמא? התורה מעידה על רבקה עוד לפני שהגיעה ליצחק שהיא בתולה? ואברהם אומר ליצחק תבדוק? איך מסתדר דבר ההבל הזה שהיו נוהגים בעם ישראל להוציא את הבתולים באצבע? מדוע לא הפך מנהג זה להלכה, הרי מנהג ישראל הלכה הוא? או שלא? וכדי שלא יבוא הליצן שיטען שזה היה לפני קבלת התורה, הרי המדרש בפרקי דרבי אליעזר מביא כראיה את הפס' מהתורה. ודבר שני: מדוע המנהג של "גִּיד הַנָּשֶׁה" כן נשאר מלפני קבלת התורה? בראשית לב (לג) עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
תלמוד ירושלמי מסכת יבמות פרק יב דף יב טור ג /ה"א בא בר יהודה בשם רב אם יבוא אליהו ויאמר שחולצין במנעל שומעין לו שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל והמנהג מבטל את ההלכה רבי זעירא רבי ירמיה בשם רב אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין במנעל שומעין לו שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו שהרי הרבים נהגו להיות חולצין בסנדל והמנהג מבטל את ההלכה,
ריקאנטי שמות פרק לד
(ו) ויעבור י"י על פניו ויקרא י"י י"י אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת [שם ו']. כבר ידעת כי באלו השלש עשרה מדות נחלקו בו הגאונים ז"ל, יש אומרים כי פוקד עון אבות על בנים מן המנין, ולפי דיבורם יהיה השם הראשון מן שם הקריאה שבא להודיענו מי הקורא. אמנם המנהג ברוב המקומות שלא למנות רק עד ונקה, ומנהג של ישראל תורה היא, כי השלש עשרה מדות הם רחמניות כולם, ואין להזכיר בהם לא ינקה ופוקד עון אבות וגו'.
חידושי הרמב"ן מסכת פסחים דף ז עמוד ב וכן נהגו ומנהג ישראל תורה היא,
חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף קלד עמוד א וזה אינו לפי מנהג של ישראל שהיא תורה,
מגדל עוז הלכות תפילה פרק יא לפי שמנהג ישראל תורה היא:
מגדל עוז הלכות תפילה פרק יב ומנהג ישראל תורה היא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן פט סעיף ד
בסכין שרגילין לחתוך בשר. ולא עוד, אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בו בשר. הגה: וכן להיפך נמי אסור. מיהו על ידי נעיצה בקרקע קשה, שרי (ב"י בשם א"ח וכל בו). אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים, ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר. ונהגו לרשום של חלב, ואין לשנות מנהג של ישראל.
משנה ברורה סימן קכה ס"ק ח
(ח) ונושאין אותו וכו' - כי איתא בתנחומא פ' צו ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שאומר קדוש. וכתב המ"א ודלא כאותם שדולגים וקופצים אבל הא"ר ושארי אחרונים יישבו את המנהג ומנהג ישראל תורה היא ומ"מ במקום שאין המנהג כן פשיטא שאין לעשות כן כי יבואו להתלוצץ ויצא שכרו בהפסדו.
משנה ברורה סימן רנז ס"ק מט
מעליו ומחזירו אח"כ הוא עובר על מבעיר ומכבה דבשעה שהכלי עומד עליו מתכבה האש במקצת ובהסירו מתבערים הגחלים והעושה כן במזיד הוא פסול לעדות ולשבועה מן התורה ומכרית את נפשו מארץ החיים כי היא עבירה שחייבין עליה כרת וסקילה וכל בעל נפש לא יסור ממנהג ישראל להטמין חמין על שבת ולקיים מצות עונג שבת כאשר נהגו אבותינו מעולם ושומר מצוה וכו'. וזה לשון בעל המאור בפרק כירה כל מי שאינו אוכל חמין וכו' וצריך להזמין לבשל להטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין וזוכה לקץ הימין ע"ש עוד: