בנות צלופחד

במדבר כז (א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהֹוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:(ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ:(ה) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהֹוָה: (ו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ז) כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן:(ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ:(ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו:(י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו:(יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה: מדוע אומר האלוהים למשה "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת", הרי אם רק "נעלמה ממנו(ממשה) ההלכה", הרי יש צורך רק לרענן את זכרונו של משה, וכאן אומר האלוהים שבקשתן לנחלה נכונה? מדוע נותן האלוהים תורה שלמה על נחלת נשים את אבותיהן? הרי היה צורך רק ברענון הזיכרון משה רק שכח? ובהנחה שהלכה של בנות צלופחד נעלמה ממשה, מה יהיה על הפרשה הבאה שהיא נספחת לפרשת בנות צלופחד, מדוע לא ניתנה באותו מעמד של "דין בנות צלופחד"? במדבר לו (א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהֹוָה לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו:(ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ:(ד) וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן:(ה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְהֹוָה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים:(ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:(ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד:(יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:(יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:

מדוע פונים "רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד" אל "מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", האם "רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד" אינם יודעים הלכה? האם הם שכחו את ההלכה? האם משה שכח להעביר הלכה זו במעמד הר סיני? או אולי שכח משה להעביר הלכה זו כאשר קבעו את "דין בנות צלופחד"? היכן היו "חכמים" משבט גלעד?

במדבר כז

(א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: רש"י למשפחת מנשה בן יוסף - למה נאמר והלא כבר נאמר בן מנשה אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ שנא' (בראשית נ) והעליתם את עצמותי וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר תנה לנו אחוזה. וללמדך שהיו כולם צדיקים שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק. ואם יחסו לגנאי כגון (מ"ב כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו: מחלה נעה וגו' - ולהלן הוא אומר (במדבר לו) ותהיינה מחלה תרצה. מגיד שכולן שקולות זו כזו לפיכך שנה את סדרן: איך מסתדר הפירוש הזה שכולם צדיקים? אם על אביהן דרשו שהוא מקושש העצים ביום השבת, או מן המעפילים?(בפרוש לפסוק ג)? רש"י והוא לא היה וגו' - לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים עמו. ר' עקיבא אומר מקושש עצים היה. ור' שמעון אומר מן המעפילים היה: האם מקושש העצים, או המעפילים, אשר מעיד עליהם משה בספר דברים א (מב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:(מג) וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה: שהימרו את פי האלוהים, נחשבים לצדיקים? אם כך איך מסתדר צדיק בן צדיק, והרי גם בנותיו מעידות שבחטאו מת? במדבר כז (ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהֹוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: הן לא אמרו אבא מת, אלא "בְחֶטְאוֹ מֵת"? מדוע רב עקיבא ורב שמעון כל אחד מנחש את חטאו של צלופחד, האם הם לא קיבלו את אותה "מסורת" "תושב"ע" על חטאו של צלופחד?  

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סה עמוד א

ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות. (הבהרה: לרש"י היו רק בנות, לא היו לו בנים) איך מסתדר פרוש רש"י על "צדיק בן צדיק" עם הפס' הבאים בדברי הימים? הרי מזכיר הכותב, מנכדו של שמואל הנביא הראה, עד יעקב אבינו, והזכיר את יואל וקרח באמצע? הרי יואל וקרח מקלקלים את שרשרת הצדיקים?  שמואל א ח (א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל:(ב) וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע:(ג) וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו בדרכיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט:(ד) וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה:(ה) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִֹימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: או שכולם היו רשעים? אז מסתדר הפירוש, או שמחבר דברי הימים, לא ידע על הפרשנות הזו, של רש"י, והגמרא?

דברי הימים א ו (יח) וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל:(יט) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ:(כ) בֶּן ציּף (צוף) בן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי:(כא) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה:(כב) בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח:(כג) בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל: 

דברי הימים א ט (יט) וְשַׁלּוּם בֶּן קוֹרֵא בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח וְאֶחָיו לְבֵית אָבִיו הַקָּרְחִים עַל מְלֶאכֶת הָעֲבוֹדָה שֹׁמְרֵי הַסִּפִּים לָאֹהֶל וַאֲבֹתֵיהֶם עַל מַחֲנֵה יְהֹוָה שֹׁמְרֵי הַמָּבוֹא:  

במדבר כז

(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: רש"י לפני משה ולפני אלעזר - מגיד שלא עמדו לפניהם אלא בשנת הארבעים אחר שמת אהרן: לפני משה - ואח"כ לפני אלעזר אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה אבא חנן משום רבי אלעזר אומר בבית המדרש היו יושבים ועמדו לפני כולם (ב"ב קיט ספרי): משה לא ידע הלכה? ובהנחה שנכון פירוש זה של רש"י, הרי הכול ניתן בסיני, איך זה שגם אלעזר כהן גדול אינו יודע, וכל הנשיאים אינם יודעים, האם לא הייתה סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה? האם קרסה המערכת ההלכתית של עם ישראל במדבר, ועוד לא עברו ארבעים שנה? ו"חכמנו" שהתמנו מטעם עצמם בלבד, במשך כאלף - אלפיים שנה מעבירים הלכות מאב לבן ללא שכחה של אחת מהן? (בהמשך פרק זה במדבר פרק כז פס' (ה) התייחסות לפרשנות זו וההוכחה שאינה עומדת בפני עצמה)

במדבר כז

(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָֹה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: רש"י והוא לא היה וגו' - (שם קיח ספרי) לפי שהיו באות לומר בחטאו מת נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה אלא בחטאו לבדו מת ולא החטיא את אחרים עמו (שבת צו) רע"א(רבי עקיבא אומר) מקושש עצים היה ור"ש(ורבי שמעון) אומר מן המעפילים היה: למה תורה לא גילתה ושמרה זאת בסוד? על אלה נאמר במשלי יא (יג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר: ובמשלי כ (יט) גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב:

מדוע מדגישות בנות צלופחד שאביהן לא היה בעדת קרח? חילול השבת? היא עברה קטנה יותר מקורח ועדתו? הרי על שלושה דברים ייהרג ולא יעבור? ואחד מהם הוא חילול שם שמים בפרהסיה?ואם היה צלופחד מקושש ביום השבת?  הרי זה חמור מקורח ועדתו? בפרוש לפס' (א) רש"י למשפחת מנשה בן יוסף - למה נאמר והלא כבר נאמר בן מנשה אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ שנא' (בראשית נ) והעליתם את עצמותי וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר תנה לנו אחוזה. וללמדך שהיו כולם צדיקים שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק. ואם יחסו לגנאי כגון (מ"ב כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו: אם כך: הוא היה צדיק, ומקושש בשבת, שהיה גם במעפילים?

במדבר כז

(ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: רש"י למה יגרע שם אבינו - אנו במקום בן עומדות ואם אין הנקבות חשובות זרע תתיבם אמנו ליבם (ב"ב קיט): כי אין לו בן - הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום. מגיד שחכמניות היו:

במדבר  כז  

(ה) וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָֹה: רש"י ויקרב משה את משפטן - (סנהדרין ח) נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (סנהדרין שם). ד"א ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן: רש"י העתיק שטות מהמכילתא דרבי שמעון? מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יח (כו) ושפטו את העם בכל עת את הדבר ה קשה יביאון אל משה אמר לו הקב"ה משה אתה דן את הקושיות הרי בנות צלפחד באין לשאל בדין שאפלו תינוקות שלבית רבן משיבין עליו ואין אתה יודע מה להשיב אלא ויקרב משה את משפטן לפני ה' (במ' כז ה). איך מסתדר דבר ההבל הזה של המכילתא דרבי שמעון, עם זה שיש בעם ישראל סנהדרין שמינה משה, הרי מדוע הסנהדרין לא ענו לבנות צלופחד, הרי את הדבר הקשה צריך להביא אל משה והשאר צריך להיות מובא אל הסנהדרין? משה שקיבל תורה בשבעים שפות/פרושים(לפי חז"ל), מפי האלוהים, "נעלמה לו ההלכה"? בהנחה שרש"י שהעתיק מהמכילתא דרבי שמעון, צודק, הרי כתוב בפס' (ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: עמדו בנות צלופחד לפני כולם? אז נעלמה הלכה גם מ"אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן" "הַנְּשִׂיאִם" "וְכָל הָעֵדָה"? ואיך מסתדר לרש"י פירושו שהעתיק מהמכילתא דרבי שמעון כאן עם פירושו בבמדבר יד (א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: רש"י כל העדה  סנהדראות:  רש"י בבמדבר פרק כז (כא) וכל העדה - סנהדרין: האם גם מהסנהדרין "נעלמה ההלכה"? אם כך: לפי רש"י קרסה כל ההנהגה, והמערכת ההלכתית והחינוכית של עם ישראל במקרה זה? ואיך מסתדרת השטות של המכילתא דרבי שמעון שטוען שתשובת האלוהים למשה "בדין שאפלו תינוקות שלבית רבן משיבין עליו", אם תינוקות של בית רבן יודעים את ההלכה הרי נספרו שש מאות אלף גברים, האם מכולם "נעלמה ההלכה"? ובהנחה ש"נעלמה הלכה ממשה"? הרי רק למשה צריך האלוהים להזכיר, אם כך: מדוע אומר האלוהים למשה בפס' (ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: למשה "נעלמה הלכה" וכל עם ישראל צריך רענון? האם יכול להיות שמשה לא העביר זאת קודם? ובהנחה שהוא משה לא העביר זאת, האם האלוהים לא שם לב שמשה שכח להעביר חלק מהתורה לעם ישראל? לפי הספר זהרה של תורה פרשת בראשית פרק א  הקב"ה ראה בתורה וברא את העולם .... והוא יתברך הסתכל בה פעם ושתים ושלוש וארבע פעמים ואחר כך אמר את התורה ועשה ממנה מלאכה כדי שלא יבואו בני אדם לטעות מהתורה הקדושה שהוכנה בדיקנות מפליאה, מדוע אם כך, רק לאחר כמעט ארבעים שנה האלוהים נזכר להעיר את בנות צלופחד, שישאלו על נחלתן? ואיך זה יכול להיות שבמשך כמעט ארבעים שנה למדו, כאשר חסר חומר בתורה? ואיך הרעיון ש"נעלמה הלכה ממשה"? מסתדר עם? המשנה מסכת אבות פרק ג (ח) רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר (שם /דברים ד'/) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו: ואיך זה מסתדר עם התלמוד בבלי מסכת יומא דף לח עמוד (ב) (ואמר]+ רבי אלעזר: כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר +הושע ד+ ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. רבי אבהו אמר: מורידין אותו מגדולתו, שנאמר +הושע ד+ כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי. האם המשנה והגמרא האלה אינן חלות על משה? משה ש"מסר/נתן" "תורה שבע"פ", אינו מחויב לקיים?

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כ עמוד א דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. כל כך הרבה שכחו בפחות מאלף שנה? ופתאום לא שוכחים, ולא טועים, "חכמים" "מעבירים" "מסורת" "תושב"ע" אלפי שנים? 

ולרש"י ו"חכמים" שקיבלו כאילו איש מפי איש, לא נעלמו להם ההלכות? שמות כד (יב) וַיּאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה-שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרתָם: רש"י את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו: משה קיבל תורה בסיני, ולא העביר לזקני הדור מיד? אחרת איך את חוק בנות צלופחד שכח משה? הרי אם שכח משה מדוע ניגש אל האלוהים ולא ל"חכמים" שהיו איתו באותו דור, וקיבלו ממנו את התורה?  איך מסתדר פרוש זה עם שאר המקומות שמשה מבקש עזרה מהאלוהים? פרשת מקלל האלוהים? פרשת מקושש העצים ביום השבת? פרשת פסח שני? פרשת זמרי והמדינית? פרשת חטא המרגלים?

במדבר כז

(ו) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ז) כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן: רש"י כן בנות צלפחד דברת - כתרגומו יאות, כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה: כן בנות צלפחד דברת - יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו:  נתן תתן - שני חלקים, חלק אביהן, שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר: והעברת - לשון עברה הוא במי שאינו מניח בן ליורשו. דבר אחר על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט [שבנה ובעלה יורשין אותה. שלא תסוב נחלה לא נצטוה אלא לאותו הדור בלבד] וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכולן הוא אומר ונתתם, ובבת הוא אומר והעברתם:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קט עמוד ב

ואי אתה מעביר נחלה מן האב אפילו במקום בת! אם כן, לא נכתוב רחמנא והעברתם! ולמאן דנפקא ליה מוהעברתם, האי שארו מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא: שארו - זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו. ולמאן דנפקא ליה משארו, האי והעברתם מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא, רבי אומר: בכולן נאמר בהן נתינה, וכאן נאמרה בהן העברה - שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת, הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה. וממאי דשארו - זה האב? דכתיב: +ויקרא י"ח+ שאר אביך הוא, אימא: שארו - זו האם, דכתיב: +ויקרא י"ח+ שאר אמך היא!  רש"י והגמרא משנים דברי תורה? איך מוסברת טענת בני גלעד בבמדבר לו (א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהֹוָה לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו:(ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ:(ד) וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן:(ה) וַיְצַו משֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְהוָֹה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים:(ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: אם הנחלה עוברת ע"י הבת מה זה בפס' הבא? (ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ואם רק לאותו דור אז מה פרוש "וכל בת" בפס' הבא? (ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד:(יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:

במדבר כז

(ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ:(ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו:(י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: הרי ברור שתורה מדברת על נשוי, אשר אין לו בנים, אם כך הרי הנחלה לאישתו, מדוע לאחיו? או בנותיו? או אביו?

(יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת משֶׁה: תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קט עמוד (ב) וממאי דשארו - זה האב? דכתיב: +ויקרא י"ח+ שאר אביך הוא, אימא: שארו - זו האם, דכתיב: +ויקרא י"ח+ שאר אמך היא! אם שארו זו האם? מדוע הכתוב מדבר על "וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו"? מה עניין אחים לאביו לכאן, הרי יש לו אישה? ומדוע הכתוב מדבר בלשון זכר "לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב... וְיָרַשׁ" ולא נקבה? מדוע הכתוב מדבר על "מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ", הרי המשפחה נקראת על שם האב ולא האם? רש"י לשארו הקרב אליו ממשפחתו - (ספרי ב"ב קט) ואין משפחה קרויה אלא מצד האב: האם רש"י והגמרא לא מתואמים?

רמב"ן וטעם והיתה לבני ישראל לחקת משפט שיהיה המשפט הזה לדורות, לא בנחלת הארץ עתה בלבד וטעם כאשר צוה ה' את משה, כמו כאשר צויתיך, אבל בא כדרך זאת חקת התורה אשר צוה ה' (לעיל יט ב), וכן רבים: רש"י בפס' (ה) רק לדור הזה? ורמב"ן אומר לדורות? האם הםהלא קיבלו את אותה "מסורת" "תושב"ע"?

שאלות:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: איך הגמרא הזו מסתדרת עם זה שפרשת בנות צלופחד בבמדבר כז אינה צמודה לפרשת "רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף" בבמדבר לו  שרוצים שלא תעבור נחלת בנות צלופחד לשבט אחר, מדוע רק כאן נותן אלוהים את ההנחיות, מדוע הן לא צמודות שתי הפרשיות האלה ביניהן?

1 אם קיבלו תושב"ע מדוע שואל משה את האלוהים כאן וגם בפרשות פסח שני, מקלל האלוהים, מקושש העצים?

2 האם יכול להיות שהאלוהים פספס את כל חוקי הירושה ושכח להעביר למשה?

3 כיצד הגיעו "חכמים" שאביהן של בנות צלפחד הוא המקושש עצים ביום השבת, הרי אם בגלל שאמרו בנות מלופחד ש"בחטאו מת", הרי כל אנשי המדבר נאמר שחטאו, הרי כולם מתים בחטאם אם מתו לפני זמנם(120)?

4 מדוע מגלים "חכמים" מיהו מקושש העצים ביום השבת כשהתורה מסתירה זאת? הרי כשרצתה לגלות עשתה זאת? מה הוסיפו פרשנים לידיעת עומקה של תורה, בידיעה מי המקושש? אולי אפילו חטאו "חכמים" ב"לא תלבין פני חברך" או ב"לא תלך רכיל"? דברים כט (כח) הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: האם זו אינה מצווה לא להתעסק בנסתר השייך לאל?

ויקרא כד    מקלל האלוהים

(י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָֹה:(יג) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:(טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:(טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָֹה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:

רש"י על ויקרא פרק כד (יב) ויניחהו - לבדו ולא הניחו מקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד ויודעים היו שהמקושש במיתה (סנהדרין עה) שנאמר (שמות לא) מחלליה מות יומת אבל לא פורש להם באיזו מיתה לכך נאמר (במדבר טו) כי לא פורש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו: אלוהים שכח? להעביר את סוג המיתה? של מחלל שבת? ואת דינו של המקלל? ואיך פרשנות זו מסתדרת עם  תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: אם נתנו הכול בסיני אז משה שכח? אם משה שכח, הרי העביר לכל הזקנים, האם גם הם שכחו? דור שלם שכח? בפחות מארבעים שנה שוכחים הלכות שקיבלו ישירות מהאלוהים, ובמשך אלפי שנים "מעבירים" "מסורת" "תושב"ע" הלכות מאב לבן מפה לפה ולא שוכחים כלום?

במדבר טו (כט) הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה:(ל) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְהוָֹה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:(לא) כִּי דְבַר יְהוָֹה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ: אם שניהם באותו פרק הרי כתוב כאן כרת? וכרת משמים מדוע סקלו את המקלל?

רש"י על בראשית פרק יז (יד) ונכרתה הנפש - הולך ערירי ומת קודם זמנו (שבת קד): הרי לפי חכמים כרת בידי שמים

רש"י ביד רמה - במזיד:  מגדף - מחרף כמו (יחזקאל ה) והיתה חרפה וגדופה (ישעיה לו) אשר גדפו נערי מלך אשור. עוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת (סנהדרין צ): אם כך: מדוע מצווה משה לסקול אותו?

שמות כא (יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: אם כך: מקל וחומר היה צריך ללמוד? ומדוע סקילה ולא חנק?

רש"י על ויקרא פרק כ (י) מות יומת הנואף והנואפת - כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

שמות כב (כז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר: איך לא ידע הלכה זו משה, שאלוהים = אבא. ואם על אביו ואימו מות יומת האם מקל וחומר לא צריך ללמוד לכאן?

ויקרא כ (ט) כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ: מות יומת המקלל אביו ואמו הרי מקל וחומר למקלל האלוהים = אביו?

דברים לב (ו) הַלְיהוָֹה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ: משה לא ידוע זאת קודם?

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה (יד) כל השומע ברכת השם, חייב לקרוע, ואפילו על ברכת הכינוי, חייב לקרוע, והוא שישמענה מישראל אחד השומע ואחד השומע מפי השומע, חייב לקרוע; אבל השומע מן הגוי, אינו חייב לקרוע. ולא קרעו אליקים ושבנא, אלא מפני שרבשקה משומד היה: איך לא קרעו בגדיהם כל השומעים את מקלל השם במדבר? ואם תאמר שקרעו רק לא נכתב, מדוע באליקים ושבנא לא קרעו אולי קרעו ולא נכתב? ומדוע כאן נכתב בפרשת שלח במדבר פרק יד (ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:

במדבר טו                     מקושש ביום השבת

(לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:

רש"י ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו - (כריתות ז) בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה:

רמב"ן ולפרשה הזאת סמך אחריה ענין המקושש, כי היה בזמן הזה אחר מעשה המרגלים על דרך הפשט וזה טעם ויהיו בני ישראל במדבר, כי בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה:

(לג) וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקשֵׁשׁ עֵצִים אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה:(לד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: האם לא הכל ניתן בסיני? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: האם אלוהים שכח לפרש? מה יעשה לו? אחרת מה כוונת הכתוב "כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ"? משה שקיבל תורות בסיני בכתב? ובעל פה? אינו יודע מה לעשות? ולמה כאן לא נעלמה הלכה ממשה?

(לה) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

במדבר ט                 פסח שני 

(א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:(ד) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂת הַפָּסַח:(ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְהוָֹה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה יְהוָֹה לָכֶם:(ט) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָֹה:(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְהֹוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: מדוע חוזר האלוהים בשנית על מצוות הפסח הרי כבר אמר להם במצרים חוקת עולם?

במדבר כה   זמרי והמדינית

(ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:--- (יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי:(טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא:

במדבר יד  חטא המרגלים

(לח) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ:(לט) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד:(מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָֹה כִּי חָטָאנוּ:

במדבר כו

(סג) אֵלֶּה פְּקוּדֵי משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:(סד) וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי:(סה) כִּי אָמַר יְהוָֹה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כלב בן יפנה ויהושע בן נון:

במדבר לו (א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהֹוָה לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו:(ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ: רש"י ונוסף על נחלת המטה - שהרי בנה יורשה והבן מתיחס על שבט אביו:

(ד) וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן: רש"י ואם יהיה היובל - מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק: ואם יהיה היובל - כלומר אין זו מכירה שחוזרת ביובל שהירושה אינה חוזרת. ואפילו אם יהיה היובל לא תחזור הנחלה לשבטו ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם:

(ה) וַיְצַו משֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְהוָֹה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים:(ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:(ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רמב"ן ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא, כי אם היו בישראל נשים נשואות לשבט אחר, והן יורשות נחלה היום, או שתירשנה מיום זה ואילך שימות אביהן או אחיהן בלא בנים, על כרחנו תסוב נחלתן ממטה אל מטה, ומי יוכל לתקן בזמן את אשר עותו כי לא רצתה התורה לצוות שלא יירשו אותן הבן והבעל, שלא ראתה לעקור משפט הירושה וכן לא יחוש הכתוב למקרים העתידים לבא, כי הבנות שאינן יורשות נחלה יכולות להנשא לכל השבטים, ואפשר שתהיינה יורשות נחלה בזמן הבא כי ימותו אחיהן בחיי האב ותעבור נחלת אביהן או קרוביהן להן: ויקרא כב (יג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: מדוע חוזרת לאביה, הרי היא יורשת את בעלה?  ומה זה במדבר לו (ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  ולעניין דאגתו של הרמב"ן על כורחנו תיסוב נחלה ומה זה יצאה בת קול ואמרה בת פלוני לבן פלוני כי נראה שהרמב"ן דואג איך יתכנן הבורא את עולמו? ועל זה אומר הכתוב "וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהֹוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" לכן: מה ששייך לך לא ילך לאחרים.

ועל דעת רבותינו (בבא בתרא קכ -) שדרשו דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד, יתכן שלא היו בכל הדור ההוא הבא בארץ בנות יורשות נחלה זולתי בנות צלפחד, כי על כן לא דברו וצוה הכתוב, שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו, לא תנשא לשבט אחר שלא יבא האיש ההוא בעת חלוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר, כי הקפדה להם תהיה יותר גדולה בעת החלוק שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה, כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך, ובעבור שלא נודע זמן החלוק הזהיר בכל הדור והשם אשר בידו נפש כל חי אין לו לחוש מכאן ואילך: אם כך: מה הצורך בפס' "(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:"

ונכון הוא על דרך הפשט, שאין "ולא תסוב נחלה" טעם, כדי שלא תסוב הנחלה, אבל הן שתי מצוות צוה ביורשות נחלה, שלא תנשאנה רק למטה אביהן, וצוה בנשואות כבר ואשר תבא אליהן נחלה אחרי היותן לאיש שלא תסוב הנחלה ממטה למטה אחר, אבל יירשו אותן אחיהן וקרוביהן לא בניהן ולא בעליהן והזהיר מתחלה בבנות צלפחד, ואחרי כן בכל בת יורשת נחלה ואמר בכל ישראל שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה, שאף הנשואות, או המוזהרות אם  יעברו על המצוה, יירשו אותן אנשי המטה, שיהיו דבוקים וקשורים בנחלת מטה אבותם לא תפרד נחלתם מהם והם לא יפרדו מנחלת אבותם ולא נהג כל זה רק בדור הנוחל את הארץ בעת החלוקה והנה נתן להם עצה בפנויות אשר שאלו, ותקן גם בנשואות:

יהושע יז (ג) וְלִצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה:(ד) וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר יְהֹוָה צִוָּה אֶת מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אַחֵינוּ וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל פִּי יְהֹוָה נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן:(ה) וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:(ו) כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים:(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד:(יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן: