יואב הכהן, בוגדת סוטה?

בוגדת סוטה?

במדבר ה (יא) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:(יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה:(יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה:(טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן:(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהֹוָה:(יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:(יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים:(יט) וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה:(כ) וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ:(כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהֹוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהֹוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה:(כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:(כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים:(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים:(כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ:(כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם:(כז) וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ: (כח) וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע:(כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:(ל) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת:(לא) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ:

במדבר ה (יא) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:(יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה:(יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה: רש"י ושכב איש אתה - (סוטה כח) איש פרט לקטן ומי שאינו איש: מה פירוש "ומי שאינו איש"? אתה שכבת זרע - (יבמות צה) שכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו: איך הגיעה אחותה לסיפור? מה היא מעניינת אותנו? ונעלם מעיני אישה - (סוטה כז) פרט לסומא הא אם היה רואה ומעמעם (ס"א ומעלים) אין המים בודקין אותה: מה עושה כאן העיוור? ומה פירוש "פרט לסומא"? האם אשת עיוור אינה כלולה/נחשבת בתורה זו? או שאשת העיוור מותרת כסוטה? בהנחה שהעיוור חושד באשתו, האם לא מקיימים את פרשת סוטה? ונסתרה - שיעור שתראה לטומאת ביאה: מה פירוש "שיעור... לטומאת ביאה"? ועד אין בה - הא אם יש בה אפי'לו עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה: הרי כתוב "וְעֵד אֵין בָּהּ" אם כך: איך יש עֵד אחד? ועד אין בה - בטומאה אבל יש עדים לסתירה: האם כוונת רש"י לא ראו אותה שוכבת? אבל ראו אותה נכנסת איתו למקום מסתור? נתפשה - נאנסה כמו (דברים כב) ותפשה ושכב עמה: הרי כתוב "וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה"? אם כך: איך מפרש רש"י "נאנסה"? האם המילה "לֹא" בכתוב מיותרת אצל רש"י? מה פרוש "אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" אם היא נאנסה? הרי מה עניין "תִשְׂטֶה... וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל", באונס? ועבר עליו - קודם לסתירה: רוח קנאה וקנא - פירשו רבותינו לשון התראה שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני: מה עניין התראה לכאן? והיא נטמאה או עבר עליו וגו' - כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו ואין ידוע אם נטמאה אם לאו:

הרי הסיפור בתורה מספר על איש אשר חושד באישתו, ולא שיש לו עדים, או שהוא ראה. ולעניין נאנסת הרי יש כבר את החוקים שלה, בדברים פרק כב'(למטה במסמך זה). אם כך: מה עניין התראה לכאן? הרי מלכתחילה הבעל אינו יודע הוא רק חושד, וחשדו בא לאחר שעשתה מה שעשתה, הרי באה לו "רוּחַ קִנְאָה", שזה אומר שמשמים החליטו ליידע אותו בזה שיחשוד, הרי אם ידוע לו ש"נִסְתְּרָה" מדוע הוא צריך ללכת לכוהנים לבדיקה? הרי אם הוא יודע והתרה(הזהיר) בה, אין טעם בכל התורה/הפרשה הזו, הרי תורת הסוטה היא מפני שהבעל חושד באשתו ללא ידיעה ברורה, ואצל הכוהנים הבעל אמור לקבל אישור לחשדו, או שלילת חשדו, הרי דין תורה בדברים כב (יג-כח) שאשת איש דינה מוות אם בגדה בבעלה, אם כך: מדוע צריך ללכת לכוהנים ולקבל אישור אם אתה "יודע" שבגדה בך?

במדבר ה (טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן: רש"י קמח - שלא יהא מסלת: ושלא יהיה מעוף, ושלא יהיה חסה, ושלא יהיה שום, או בצל? הרי כתוב "קֶמַח שְׂעֹרִים" אם כך: מה עניין סולת לכאן? שעורים - ולא חטים (סוטה יב) היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה: הרי הבעל רק חושד, עוד אינו יודע, אם כך: איך "עשתה מעשה בהמה"? ושעורים = מאכל בהמה? הרי זה מגיע למקדש? האם מקריבים במקדש אוכל בהמות? או הולך לכוהנים? אם כך: האם הכוהנים שיאכלו מאכל בהמה? איך פירוש "שעורים = מאכל בהמה" מסתדר עם הפס' בויקרא כז (טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיהֹוָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף: האם "יַקְדִּישׁ.. לַיהֹוָה"? מאכל בהמות? בחמישים שקל? דברים ח (ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: האם אחד משבעת המינים שנתברכה ארץ ישראל = מאכל בהמה? שמואל ב יד (ל) וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ וְהַוצִּתיּהָ (ְהַצִּיתוּהָ) בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ: האם יואב שר צבאו של דוד מגדל אוכל לבהמות? שמואל ב יז (כח) מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי:(כט) וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר: האם דוד ואנשיו אוכלים מאכל בהמות? מלכים א ה (ז) וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל הַקָּרֵב אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר:(ח) וְהַשְֹּעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ: אצל שלמה מרוב עושר, כסף לא נחשב, ולכן מה שרוצה לספר כותב התנ"ך שאפילו הסוסים אוכלים שעורים, הרי כאן רצו להראות את עושרו של שלמה שסוסיו אוכלים שעורים, מלכים ב ד (מב) וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ: האם לחם ביכורים = מאכל בהמות? ולאיש האלוהים מביאים מאכל בהמה? מלכים ב ז (א) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר יְהֹוָה כֹּה אָמַר יְהֹוָה כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן: מלכים ב ז (טז) וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהֹוָה: יחזקאל ד (ט) וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכְלֶנּוּ: אלוהים מצווה את יחזקאל לאכול מאכל בהמה? יחזקאל מה (יג) זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְֹּעֹרִים: תרומה = מאכל בהמה? הושע ג (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים:(ב) וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֶתֶךְ שְׂעֹרִים: גם בספר רות נותן בועז לרות שעורים? איוב פרק לא (מ) תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה תַּמּו דברי איוב:

רות א (כב) וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְֹּדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים: רות ב (יז) וַתְּלַקֵּט בַּשָֹּדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים: רות ב (כג) וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ: רות ג (ב) וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְֹּעֹרִים הַלָּיְלָה: מדוע הוא "זֹרֶה" את השעורים? האם בהמות צריכות שעורים נקיות? רות ג (טו) וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר: יש לבועז חטים לפי פרק ב פס' (כג') והוא נותן לרות מאכל בהמה, שעורים? רות ג (יז) וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ הַשְֹּעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר אֵלַי אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ: בועז איש עשיר, אם כך: מדוע נתן לרות מאכל בהמה, שעורים?

הרי מדוע שתהיה "קנאת המקום", אם "המקום" עצתו לעולם עומדת? או שלא?

במדבר ה (טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָֹה:(יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם: רש"י מים קדשים - שקדשו בכיור (כתובות עב) לפי שנעשה הכיור מנחשת מראות הצובאות וזו פירשה מדרכיהן שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח וזו קלקלה לאחר תבדק בו: בכלי חרש - (סוטה ז) היא השקתה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים לפיכך תשתה מים המרים במקידה בזויה של חרס: מאין צץ הסיפור הזה? אולי הם לא שתו? אולי היא ענייה? אמרו "חכמים" "חברים" של רש"י "אין אדם מדבר אלא מהירהורי ליבו", האם אלה "פנטזיות" של רש"י?

במדבר ה (יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָֹה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים:(יט) וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה:(כ) וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ:(כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָֹה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָֹה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה:(כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן: רש"י לצבות בטן ולנפל ירך - בטנו וירכו של בועל או אינו אלא של נבעלת כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה הרי של נבעלת אמור: האם רש"י אינו יודע "בטנו וירכו" של מי? של הבועל? או של הנבעלת? האם אין החלטה? אם כך: מה נמסר ב"מסורת"/"תורה" "שבע"פ"? האם רש"י אינו יודע לקרוא או שאינו מבין את הכתוב? הרי כתוב בפס' (כב) "בְּמֵעַיִךְ"? הרי אם זה גם בגבר? מדוע לא אומר הכהן במעיכם ברבים, גם של האישה וגם של האיש? ומה זה בפס' (כז) "וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ"? "בִטְנָהּ"? ו"יְרֵכָהּ"? הרי הכול כתוב כאן בלשון נקבה, יחיד, אם כך: האם יכול להיות שכוונת כותב התורה לגבר? לאורך התורה כאשר נכתב בזכר יכולה להיות הכוונה גם לנקבה, אבל אין כתוב שנכתב בנקבה וכוונתו לזכר.

במדבר ה (כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים:(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים: רש"י והשקה את האשה - אין זה סדר המעשה שהרי בתחלה הקריב מנחתה אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבאו בה למרים לפי שנאמר בטן וירך מנין לשאר כל הגוף ת"ל ובאו בה בכולה אם כן מה ת"ל בטן וירך לפי שהן התחילו בעבירה תחלה לפיכך התחיל מהם הפורענות: האם רש"י יודע את ה"סדר"? וכותב התורה התבלבל? למרים - להיות לה רעים ומרים:

במדבר ה (כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ:(כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם:(כז) וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ: רש"י והשקה את המים - לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה המגלה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה אלא א"כ(אם כן) אמרה טמאה אני (סוטה כז): מדוע צריך בכוח? האם לא ברור שאם אינה רוצה, וודאי שהיא מסתירה? וצבתה בטנה וגו' - אע"פ שבקללה הזכיר ירך תחלה המים אינן בודקין אלא כדרך כניסתן בה: והיתה האשה לאלה - כמו שפירשתי שיהיו הכל אלין בה: בקרב עמה - הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר:

במדבר ה (כח) וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע: רש"י ואם לא נטמאה האשה - בסתירה זו: וטהורה היא - ממקום אחר: ונקתה - ממים המאררים ולא עוד אלא ונזרעה זרע אם היתה יולדת בצער תלד בריוח אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים (סוטה כז): ואם הייתה יולדת לבנים לפני, האם היא תלד שחורים? איזו בעיה מצא רש"י עם ילדים שחורים? האם רש"י גזען?? הרי הוא לא אמר שאם הייתה יולדת שחורים תלד לבנים? מדוע רש"י רואה בעיה עם לידת ילדים שחורים? האם זו גזענות?? ובהנחה שצודק רש"י ואישה שהייתה יולדת שחורים תלד לבנים? האם לפי פרשנות זו של רש"י גם אם הייתה יולדת לבנים תלד שחורים? או שאצל רש"י ו"חכמים" שחור/כושי זו מחלה? ולא פיגמנט, צבע עור? לאחר הפרשנות הזו של רש"י הפכתי למאמין יותר גדול באלוהים, מפני שלגזען אשר ילד שחור הוא בעיה בעיניו, לא מגיע שייוולדו בנים, ולכן לרש"י היו רק בנות, איך מסתדרת ההלכה הבאה עם אשת רש"י? רמב"ם הלכות סוטה פרק ב הלכה (יז) סוטה ששתת, והייתה טהורה - הרי זו מתחזקת, ופניה מזהירות; ואם היה בה חולי, יסור. ותתעבר, ותלד זכר, ואם היה דרכה לילד בקושי, תלד במהרה; היה דרכה לילד נקבות, תלד זכרים: לפי ההלכה כאן האם רש"י היה צריך לבדוק את אשתו שילדה רק נקבות?

במדבר ה (כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:(ל) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת:(לא) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ: רש"י או איש - כמו (שמות כא) או נודע כלומר אם איש קנאי הוא לכך והעמיד את האשה: ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר חבתי במיתתה נקי הוא מן העונש. ד"א משישקנה תהא אצלו בהיתר ונקה מעון שהסוטה אסורה לבעלה (ספרי): אדם המקנא לאשתו, חייב לעשות את התורה הזאת? ואז יהיה נקי? מדוע רש"י אינו מתייחס לאישה? הרי כתוב "וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ"? הרי זה מה שחשוב כאן, שאם אדם חושד באישתו, חייב להביאה, ולעשות תורה זאת, ואז הוא ידע אם בגדה בו? או לא בגדה בו? וכל עוד לא עשה זאת, כאשר הוא חושד העוון עליו? לכן: איך יכול להיות שזאת מצווה לקנא לאישה? הרעיון ב"תורת הסוטה" "לשחרר" את הבעל מהמחשבות הרעות היושבות בראשו!

רמב"ם הלכות סוטה פרק א

הלכה (א) קינוי האמור בתורה "וקינא את אשתו" (במדבר ה, יד) - הוא שיאמר לה בפני עדים, אל תיסתרי עם פלוני, אפילו היה אביה, או אחיה, או גוי, או עבד, או שחוף והוא האיש שאינו מתקשה ואינו מוליד: מאין לומדים את זה?

הלכה (ב) הסתירה האמורה בתורה "ונסתרה" (במדבר ה, יג) - היא שתיסתר עם אותו האיש שאמר לה, אל תיסתרי עימו, בפני שני עדים. אם שהת עימו כדי טומאה, שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה - הרי זו אסורה על בעלה, עד שתשתה מי המרים וייבדק הדבר; ובזמן שאין שם מי סוטה - תיאסר עליו לעולם, ותצא בלא כתובה: ואם היא הייתה עם מישהו, שבעלה לא אמר לה אל תשהי עימו?

הלכה (ג) קינא לה עם שניים כאחד ואמר לה, אל תיסתרי עם פלוני ופלוני, ונסתרה עם שניהן כאחד, ושהת כדי טומאה - אפילו הן שני אחיה, או אביה ואחיה - הרי זו אסורה עד שתשתה: הלכה (ד) אמר לה בפני שניים, אל תדברי עם פלוני - אין זה קינוי; ואף על פי שנסתרה עימו בעדים, ושהת כדי טומאה, לא נאסרה עליו, ואינה שותה בקינוי זה. וכן אם אמר לה, אל תיסתרי עימו, וראוה מדברת עימו - אין זו סתירה, ולא נאסרה ולא שותה; וכן אם לא קדם קינוי, ובאו שניים והעידו שנסתרה עם זה, ושהת כדי טומאה - לא נאסרה על בעלה, ואינה שותה: הלכה (ה) אמר לה, אל תיסתרי עם פלוני, והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד, או שאמר לה, אל תיסתרי עם בהמה זו - אין זה קינוי, שנאמר "ושכב איש אותה" (במדבר ה, יג), פרט לקטן ולבהמה, שאינן אוסרין אותה עליו: הלכה (ו) בעל שמחל על קינויו קודם שתיסתר - קינויו מחול, וכאילו לא קינא לה; אבל אחר שתיסתר, אינו יכול למחול. גירשה, הרי זה כמי שמחל; ואם החזירה, צריך לקנאות קינוי אחר:

רמב"ם הלכות סוטה פרק ב

הלכה (ב) ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות, אף על פי שהיא רוצה לשתות, ובעלה רוצה להשקותה, אלא יוצאת בלא כתובה, משיבואו עדי סתירה אחר עדי קינוי, וייאסרו על בעליהן לעולם; וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן, ארוסה, ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול, וגדולה אשת הקטן, ואשת אנדרוגינוס, ואשת הסומה, או החיגר, או האילם, או מי שאינו שומע, או שהוא כרות יד, וכן החיגרת, והאילמת, והסומה, וכרותת כף, ושאינה שומעת - כל אחת מאלו, אינה ראויה לשתות: הלכה (ג) ומניין שאינן ראויות לשתות - שנאמר "אשר תשטה אישה תחת אישה" (במדבר ה, כט), פרט לארוסה ושומרת יבם, שאינה תחת אישה; "אישה", פרט לקטנה; "אישה", פרט לאשת קטן ואשת אנדרוגינוס שאינו איש; "ונעלם מעיני אישה" (במדבר ה, יג), פרט לאשת סומה; "והעמיד הכוהן את האישה" (במדבר ה, יח), פרט לחיגרת; "ונתן על כפיה" (שם), פרט למי שאין לה כף, או שהייתה עקומה, או יבשה שאינה יכולה ליקח בה, ואפילו כפה אחת שנאמר "כפיה"; "ואמרה האישה" (במדבר ה, כב), פרט לאילמת; "ואמר אל האישה" (במדבר ה, יט), פרט למי שאינה שומעת: הלכה (ד) והרי הוא אומר "אישה תחת אישה" (במדבר ה, כט), עד שתהיה היא שלמה כמוהו, והוא שלם כמותה, הא למדת, שכל דבר שמעכב אותה מלשתות, מעכב את בעלה מלהשקותה וכל המעכב את הבעל מלהשקותה, מום כמוהו מעכב אותה מלשתות: הלכה (ז) הגיורת, והמשוחררת, ואשת הגר, ואשת עבד משוחרר, וממזרת, ואשת ממזר, ואשת הסריס בין סריס חמה בין סריס אדם המותרות לבעליהן - הרי הן ככל הנשים ושותות. מעוברת ומניקה - מקנא לה ומשקה אותה, כמות שהיא. אישה העומדת לשתות, ומת בעלה קודם שתשתה, אינה שותה, ולא נוטלת כתובה: הלכה (יב) כל אישה שהיה לה קינוי וסתירה, ולא שתת מי המרים, בין שלא רצה בעלה להשקותה, בין שלא רצת היא, בין שבא לה עד טומאה, או הודת, או שהייתה מאלו הנשים שאינן ראויות לשתות, או שקינאו לה בית דין - הואיל ונאסרה על בעלה מכל מקום - הרי היא אסורה על זה שנתייחדה עימו לעולם, כדרך שהיא אסורה על בעלה. ואם עבר ונשאה - מוציאין אותה מתחתיו בגט, אפילו היו לה בנים ממנו, מפי השמועה למדו - כשם שטמאה לבעל, כך טמאה לבועל: מה עניין טמאה לבעל, ולבועל? הרי דינה של אשת איש הנבעלת לא לבעלה, מוות? דינו של הבועל אשת איש, מוות? דברים כב (כב) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:(כג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ:(כד) וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: אפילו בתולה מאורשת אשר עוד לא התחתנה, אם נאנסה בעיר, מוצאת להורג היא והבועל, אם כך: מה עניין טמאה לבעלה, ולבועל? (כה) וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ:(כו) וְלַנַּעֲר לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה:(כז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ:(כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:(כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו:

רמב"ם הלכות סוטה פרק ג

הלכה (ט) ואחר כך כוהן אחר בא אליה, מכוהני העזרה, ואוחז בבגדיה מכנגד פניה, וקורע עד שהוא מגלה את ליבה; ומגלה שיערה, וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה. ומביא חבל מצרי, כדי להזכירה מעשה מצריים שעשת - ואם לא מצאו מצרי, מביא חבל מכל מקום; וקושרו למעלה מדדיה, כדי שלא ייפלו הבגדים ונמצאת ערומה - שהרי נקרעו: היכן זה כתוב? מאין לומדים זאת?

הלכה (יב) אם טהורה היא - יוצאה והולכת לה, והרי היא מותרת לבעלה; ואם טמאה היא - מיד פניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלאה גידים גידים. והן אומרין, הוציאוה הוציאוה, שלא תפרוש נידה, והנידות מטמאות עזרת נשים; והן מוציאין אותה מעזרת נשים, שהיא עומדת בה. ובטנה צבה בתחילה, ואחר כך תיפול ירכה ותמות: הלכה (יג) באותה שעה שתמות היא, ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא; ויארע לו מאורעות שאירעו לה, לצבות בטן ולנפיל ירך. וכל הדברים האלו, בשלא חטא הבעל מעולם; אבל אם בעל בעילה של איסור, אין המים בודקין את אשתו, כמו שביארנו: מהיכן הוא לומד את זה, שימות הנואף?

הלכה (יד) ואם עבר והשקה את אשתו, הרי זה מוסיף על חטאתו פשע, שגרם לשם המפורש שיימחה במים לבטלה, ומוציא לעז על מי סוטה - שאשתו אומרת לאחרות שזינת, ולא בדקו בה המים, והיא לא תדע, שמעשה הבעל גרמו. לפיכך משרבו המנאפין בגלוי בבית שני, ביטלו הסנהדרין את מי המרים, וסמכו על הכתוב בקבלה, "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה" (הושע ד, יד): הלכה (טו) סוטה שהיה לה זכות תלמוד תורה, אף על פי שאינה מצווה על תלמוד תורה - הרי זו תולה לה, ואינה מתה לשעתה; אלא נימוקת והולכת, וחולאים כבדים באין עליה עד שתמות אחר שנה או שתיים או שלוש, לפי זכותה - והיא מתה בצביית בטן, ובנפילת אברין: מה זה סוטה שֶׁלָּמְדָה תורה? האם אישה שֶׁלָּמְדָה תורה, אם היא סוטה לא יקרה לה כלום באותו רגע, כי יש לה זכות לימוד תורה? איך קשקוש זה מסתדר להרמב"ם עם ההלכה הבאה? הרי אם לא מתה הסוטה מיד היא מותרת לבעלה? אם כך: האם בעלה ישכב עם סוטה? וזאת מפני שֶׁלָּמְדָה תורה? הלכה (טז) סוטה ששתת מי המרים, ולא מתה מיד - הרי היא מותרת לבעלה, ואפילו היה כוהן; ואף על פי שהתחילו החולאים לבוא עליה, וחלו שאר אבריה, הואיל ולא צבתה בטנה ולא התחיל ירכה לנפול - הרי זו מותרת. אבל משתתחיל בטנה לצבות, וירכה לנפול - הרי זו אסורה ודאית:

הלכה (יז) סוטה ששתת, והייתה טהורה - הרי זו מתחזקת, ופניה מזהירות; ואם היה בה חולי, יסור. ותתעבר, ותלד זכר, ואם היה דרכה לילד בקושי, תלד במהרה; היה דרכה לילד נקבות, תלד זכרים: מאין למד הרמב"ם את כל הדברים האלה? והאם אם היה דרכה ללדת זכרים, האם היא תלד נקבות? או שלידת נקבות היא דבר רע באישה?

הלכה (יח) באו עדי טומאה אחר ששתת - הרי זו תצא בלא כתובה, ואסורה לבעלה, ואפילו לא אירע לה דבר מדברים האלו, מפני שאין המים בודקין, אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה; ועוד, שמא בעלה אינו מנוקה מעוון ולפיכך לא בדקו המים את אשתו. אבל אם בא עד אחד, והעיד שהיא טמאה - הרי זו תשב תחת בעלה, שהרי שתת: הלכה (יט) אישה שזינת באונס, או בשגגה, או שבא עליה זה שקינא לה עימו דרך אברים - אין המים בודקין אותה, שנאמר "והיא לא נתפשה" (במדבר ה, יג), פרט לאנוסה שהרי נתפשה בחוזקה; "ותמעול מעל באישה" (במדבר ה, כז), פרט לשוגגת; "ושכב איש אותה שכבת זרע" (במדבר ה, יג), פרט לבא עליה דרך אברים: מה פירוש זִנְּתָה/זָנְתָה בשגגה? איך אשת איש זוֹנָה בשגגה?

רמב"ם הלכות סוטה פרק ד

הלכה (יח) מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהן, שנאמר "וקינא את אשתו" (במדבר ה, יד), וכל המקנא לאשתו, נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה בטילה, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה; ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו, הרי זה קינוי: איזו מצווה זו, שתחשוד באשתך שהיא בוגדת?

הלכה (יט) אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה, אלא בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה והזהרה, כדי להדריכה בדרך ישרה, ולהסיר המכשול. וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו, ומזהירן, ופוקד דרכיהם תמיד, עד שיידע שהם שלמים מכל חטא ועוון - הרי זה חוטא, שנאמר "וידעת, כי שלום אוהלך; ופקדת נווך, ולא תחטא" (איוב ה, כד):

במדבר ה

(טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן: אם מצווה לקנא? מדוע צריך קרבן שהוא "מַזְכֶּרֶת עָוֹן"? איזה עוון? ושל מי? הרי האיש מביא את הקרבן על זה שהוא חושד באישתו? מדוע הוא צריך להביא קרבן אם הוא עושה מצווה, ומקנא לאישתו?

(יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָֹה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים: הפדיחה הזו מצווה? אוי לשוטה שמאמין שכשהוא עושה פדיחה לאשתו, הוא עושה מצווה,

(יט) וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה:(כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:(ל) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת:(לא) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ: רש"י או איש - כמו (שמות כא) או נודע כלומר אם איש קנאי הוא לכך והעמיד את האשה: ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר חבתי במיתתה נקי הוא מן העונש. ד"א משישקנה תהא אצלו בהיתר ונקה מעון שהסוטה אסורה לבעלה (ספרי): אדם המקנא לאישתו חייב לעשות את התורה הזאת? אז יהיה נקי? מדוע רש"י אינו מתייחס לאישה? הרי כתוב "וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ"? הרי זה מה שחשוב כאן, שאם אדם חושד באישתו, חייב להביאה, ולעשות תורה זאת, ואז הוא ידע אם היא בגדה בו? או לא בגדה בו? וכל עוד לא עשה זאת, כאשר הוא חושד העוון עליו? לכן איך יכול להיות שזאת מצווה לקנא לאישה?

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ג עמוד א תנא דבי רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח, שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. מאי רוח? רבנן אמרי: רוח טומאה, רב אשי אמר: רוח טהרה. האם לא קיבלו רב אשי ו"חכמים" את אותה "מסורת", "תורה" "שבע"פ"?