גנב איש ומכרו
שמות פרק כא (טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת:
דברים פרק כד (ז) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
פרשנויות
שמות פרק כא (טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת:
כתר יונתן: ושיגנוב נפש מבני ישׂראל וימכרנו וימצא ברשותו מות יומת בחנק של סודר: אם מכר אותו, איך נמצא בידו? הרי הוא כבר לא אצלו? אולי כוונת הכותב, הגנב מכר את האיש, ומצאו את האיש שנמכר, והנמכר הוא זה שיהרוג את הגנב, פשוט מאוד יש פסיק בין "וְנִמְצָא" לבין "בְיָדוֹ",
רש"י וגנב איש ומכרו - למה נאמר, לפי שנאמר (דברים כד ז) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, תלמוד לומר וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, תלמוד לומר (שם) גונב נפש, לכך הוצרכו שניהם, מה שחסר זה גלה זה: ונמצא בידו - שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו כבר קודם מכירה: מה עניין עדים? ומה ולפני המכירה? הרי כתוב "וּמְכָרוֹ"? מות יומת - בחנק, כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא. [והפסיק הענין וכתב וגונב איש, בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו, ונראה לי היינו פלוגתא, דמר סבר מקשינן הכאה לקללה, ומר סבר לא מקשינן]:
אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרק כא
(טז) וגנב אמר הגאון, למה נכנס זה הפסוק בין מכה אביו (שמות כא טו) ובין מקלל אביו (שמות כא יז). והשיב, כי הכתוב לא ידבר רק על ההוה, כי הנגנבים היו קטנים, ונגדלו בארץ נכריה לא יכירו אבותיהם, ויתכן שיכום ויקללום והעונש על הגנב. ונמצא בידו בשוק לפני המכרו יומת: איך זה ש"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שכביכול כול אות "חשובה" אצלם, פתאום לא מתייחסים למילה? הרי כתוב "וּמְכָרוֹ"?
אבן עזרא - הפירוש הקצר שמות פרק כא (טז) וגונב איש ומכרו - וגונב איש ונמצא בידו. וזה האיש ישראלי קטן או גדול. ויהיה טעם הגדול שיגנוב לבו, והקטן כמשמעו: מאין הגיע הקטן? הרי כתוב "אִישׁ"? אם כך: מה עניין קטן או גדול? ואיך מסתדר פירוש רש"י לפס' הבא? רש"י ויקרא פרק כ (י) ואיש, פרט לקטן. האם המילה איש ניתנה ב"מסורת" שונה לכול אחד מ"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?
רמב"ן שמות פרק כא
(טז) ונמצא בידו - שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו קודם המכירה. לשון רש"י. ולא הבינותי זה, הרמב"ן אינו מבין את רש"י? אם ללמד שיראוהו עדים בידו קודם המכירה, וכי תעלה על דעתך שיהא זה נהרג עליו עד שיראוהו עדים שגנב ומכר, ודי במה שאמר וגונב איש ומכרו, והמציאה בידו איננה ראיה גמורה. אבל הכתוב הזה בא ללמד על מה ששנינו (סנהדרין פה ב) הגונב נפש אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, ואמר בברייתא גנבו ולא מכרו, מכרו ועדיין הוא ברשותו פטור. והענין ללמד שדינו כדין שאר הגנבים בממון, שאם טבח ומכר ברשות הבעלים פטור, ואם הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים חייב (ב"ק עט א). וכן זה צריך שיביא זה הנגנב לרשותו, וכן אם הגביה הנער על כתפו ומכרו לאחר חייב הוא, דהא קרינא ביה ונמצא בידו, ולא תהא חצרו קונה לו יותר מידו:
וכן מה שאמר מכרו ועדיין הוא ברשותו, שלא הוציאו הלוקח מרשותו כלל ואע"פ שנתן בו מעות, כי שלא הוציאו משם פטור. ולא ידעתי אם לומר שצריך קנין כמשפט הקניות שימשכנו מרשות המוכר לסימטא או עד שיגביהנו, או היא גזרת הכתוב בנפש לומר שאפילו נגמר המכר ביניהן וקנה בהגבהה או במשיכה בחצר של שניהם יהיה פטור עד שיצא מרשותו לרשות הלוקח. וכן נראה. ורש"י פירש שם בפירושיו בגמרא (סנהדרין פה ב) ועדיין הוא ברשותו של נגנב עצמו ופטור, מפני שאין כאן גנבה כלל. ואם כן לא נתחדש כאן דבר שלא כמשפט גנבי ממון. ועל כל ענין, שיעור הכתוב וגונב איש ונמצא בידו ומכרו מות יומת. ויתכן שהיה עוד כסדרו, ונמצא בידו של לוקח, שאם גנב את הנפש והביאו לביתו והביא שם הלוקח ומכרו לו ולא הוציאו הלוקח משם אינו חייב שלא נגמר המכר ביניהן, או אפילו כשנגמר המכר יפטר, כמו שכתבתי: האם הרמב"ן מנחש? הרי מה פירוש "או" נראה" "ויתכן"? אין "מסורת"?
דברים פרק כד (ז) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
כתר יונתן דברים פרק כד
(ז) כי ימצא בן אדם גונב נפש מאחיו מִבני ישׂראל ויעשׂה בו מִסחר וימכרנו ויהרג האיש ההוא בחנק של סודר ותבער עושׂה של רע מִבינך:
רש"י דברים פרק כד
(ז) כי ימצא - בעדים והתראה. וכן כל כי ימצא שבתורה: והתעמר בו - אינו חייב עד שישתמש בו: מהיכן הוא לומד על עדים והתראה? ומה עניין השתמש בו? ואם לא השתמש בו לא העסיק אותו אינו חייב על גנבתו?
אבן עזרא דברים פרק כד
(ז) מאחיו והוסיף מבני ישראל, כי אדום נקרא אח. והתעמר - כחברו: האם האבן עזרא מתיר לגנוב מהאדומים? האם האלוהים כאשר נתן את התורה התכוון, תמיד כאשר נכתב מבני ישראל, שהנאמר רק על בני ישראל? אם כך: האם בכל המצוות אשר לא נאמר בני ישראל? האם המצוות מכוונות לכל העמים?
לאחר קריאת מסמך זה אפשר להבין את דברי הנביאים ישעיהו, ירמיהו, והושע, על "חכמים" אלו,
ישעיהו פרק ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:(כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ:
ישעיהו פרק כט (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהֹוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ <הַסֵּפֶר> סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:
ירמיהו פרק ח (ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים:(ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהֹוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:
הושע פרק ט (ז) בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה:(ח) צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם אֱלֹהָי נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו: כי מי יכול לכתוב כל כך הרבה שטויות? ועוד שיבואו אחריו ויאמרו אמן? הרי חייב להיות כאן אלוהים, שיגרום לטיפשות הזו להתקבל אצל בני אדם, מלכים א פרק יח (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְיך עָשִֹיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:(לז) עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהֹוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:
|