גונב מגנב פטור? מאין באה הלכה זו, או היתר זה? מי המציא אותה? והיכן היא מופיעה? ובהנחה שאמרו זאת "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", איך זה מסתדר להם עם הגמרא? והמשנה?
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לב עמוד א אמר מר עוקבא: מאי קראה +דברים כב+ - כי יפל הנפל ממנו - ממנו להביא ראיה. תנא דבי רבי ישמעאל: כי יפל הנפל ממנו (ממנו) ראוי זה ליפול, מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל. אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. הרי לפי הגמרא כאן, הגונב מהגנב, הפך להיות חייב בעצמו? אם כך: היכן ב"גונב מגנב פטור", מגלגלים חובה ע"י חייב? האם פטור = חייב?
משנה מסכת אבות פרק ב
(ו) אף הוא(הלל הזקן) ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: הרי הפירוש לדברי הלל הזקן הוא: מה שעשית עשו לך, ומה שעשו לך יעשה להם(לאלה שעשו לך), איך כאן מועברת שרשרת החוטאים ועונשם? הרי אם הגונב מגנב פטור? היכן כאן שרשרת השילום?
"גונב מגנב פטור"? זה שאמר, או המציא היתר זה, הוא עצמו גנב היה, ורצה לפטור עצמו מעונש. ולכן: אין ה"גונב מגנב אינו פטור"!
איך מסתדרת הגמרא הבאה עם "גונב מגנב פטור"?
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד ב רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן, ואמרי לה: רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה: לעיין מר במיליה. אמר להו: ומי חשידנא בעינייכו? אמרו ליה: מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא? אמר להו: אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא - לימא. אמרו ליה: הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה. אמר להו: מי קא שביק לי מידי מיניה? הא קא גניב ליה כוליה! אמרו ליה: היינו דאמרי אינשי: בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים. אמר להו: קבילנא עלי דיהיבנא ליה. איכא דאמרי: הדר חלא והוה חמרא; ואיכא דאמרי: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא.
תרגום הגמרא לעברית
רב הונא החמיצו לו ארבע מאות חביות יין, נכנסו אצלו(באו אליו) חכמים, אמרו לו: יפשפש מר במעשיו, אמר להם: וכי חשוד אני בעיניכם? אמרו לו: וכי חשוד הוא, הקדוש ברוך הוא, שיעשה דין בלא דין? אמר להם: אם יש מי ששמע עלי דבר, שיאמר, אמרו לו: כך שמענו, אין אתה נותן בזמורות(עצים לשם הסקה) לאריסך(לפועל שלך), אמר להם: וכי הניח לי מהם דבר? הרי הוא גונב את הכול, אמרו לו: זוהי שהבריות אומרים גנוב מן הגנב – ואתה טועם טעם גניבה, אמר להם מקובל עלי שאתן לו,
הזאב והעכבר הגנב שנגנב (משלי קרילוב עמ' 285)
זאב סחב כבשה, ליער העבות,
מובן, שלא תפסה לשם ביקור כבוד,
פשט במקום צנעה הזד, את עור הטרף,
וכה שקע באכילה, שכל עצמות האומללה, בצבת שיניו חרקו בלי הרף,
אכן השארית הלכה והצטמקה,
אך, יש סוף, סוף, גם גבול לנפח איצטומכא (הבטן/הקיבה),
הותיר הגרגרן מנה לפת הערב,
והשתטח מעט לפוש, אחרי כיבוד כל כך גדוש,
בינתיים: משך ריחו של הבשר, מנקיק אילן סמוך, עכבר,
הוא התגנב אל השיירים, בין עשבים, לאט, לאט, תפס לו נתח, ונמלט,
בהרגישו פתאום במעל, הרים הזאב קולי קולות,
חמס!! תפסו, את הבלייעל! גנבו רכוש מאת הבעל,
הצילו, גֵּזֶל, עושק, שוד,
נמשל
מקרים מסוג כזה, ראיתי על כל שעל,
פלוני, איש גֵּזֶל מיוחס, את שעונו תפס כייס, והוא צועק עליו, חמס!!!!
|