|
תותבות ופאה בשבת
משנה מסכת שבת פרק ו משנה ה יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסנבוטין בזמן שהן תפורין בכבול ובפאה נכרית לחצר במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה בפילפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים:
ר' עובדיה מברטנורא מסכת שבת פרק ו משנה ה
שן תותבת - נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה: האם מותר לצאת עם כתר בשבת? האם לזקנים בעלי שיניים תותבות אסור לצאת בשבת מהבית? ושן של זהב - שן שנשתנה מראיתו מחמת עפוש, מכסה אותו בזהב:
רבי מתיר - לצאת בה דלא שלפה ומחויא, שלא לגלות מומה: וחכמים אוסרים - כיון שהוא משונה משאר שיניה, דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים:
אסור לצאת עם פאה ושיניים תותבות בשבת? ומותר לאישה לצאת עם פאה בשבת רק אם חבשה אותה מיום שישי לפני כניסת שבת? ואם נפלה מראשה או שהורידה אותה בשבת, אסור לה לחבוש את הפאה שוב? ולאלה אשר יאמרו שרב יהודה מתיר, ויש לנו על מי לסמוך, מה יהיה על הלכה כרבים, הרי בשמות פרק כג (ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: הקדמת הרמב"ם למשנה וכאשר מת ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו, ועסקו בהם יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת, ומה שלא שמעו מן הנביא ע"ה יש בסעיפיו משא ומתן, ונלמד בו הדין בדרכי העיון בשלש עשרה המדות שניתנו לו בסיני, והן י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ומאותם הדברים שלמדו יש ענינים שלא נפלה בהם מחלוקת אלא הסכימו כולם עליהם. ומהם שנפלה בהם מחלוקת בין שתי דעות, זה דן בדין ונתחזק אצלו וזה דן בדין ונתחזק אצלו, לפי שדרכי ההקש הוכוחיים יקרו בתוצאותם המקרים האלה, וכשנופלת בהם המחלוקת הזו הולכים אחרי רבים כמאמר הכתוב אחרי רבים להטות,
ספר החינוך מצוה עח לנטות אחרי רבים, והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר [שמות כ"ג, ב'] אחרי רבים להטות, ובביאור אמרו זכרונם לברכה [חולין דף י"א ע"א] רובא דאורייתא.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף סד עמוד ב
משנה. יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה, בין משל חבירתה, בין משל בהמה. ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין, בכבול ובפאה נכרית לחצר. במוך שבאזנה, ובמוך שבסנדלה, ובמוך שהתקינה לנדתה. בפילפל, ובגלגל מלח, וכל דבר שניתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. ואם נפל - לא תחזיר. שן תותבת, שן של זהב, רבי מתיר, וחכמים אוסרים.
גמרא. וצריכא: דאי אשמעינן דידה - משום דלא מאיס, אבל חבירתה דמאיס - אימא לא, ואי אשמעינן דחבירתה - דבת מינה הוא, אבל דבהמה - לאו בר מינה הוא, אימא לא - צריכא. תנא: ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה, וזקנה בשל ילדה. בשלמא זקנה בשל ילדה - שבח הוא לה, אלא ילדה בשל זקנה אמאי? גנאי הוא לה! איידי דתנא זקנה בשל ילדה תנא נמי ילדה בשל זקנה.
בכבול ובפאה נכרית לחצר. אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים - אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית. רבי ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל אמר: הכל ככבול. תנן: בכבול ובפאה נכרית לחצר. בשלמא לרב - ניחא, אלא לרבי ענני בר ששון קשיא! - רבי ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה - משמיה דרבי ישמעאל בר יוסי, רבי ישמעאל בר יוסי תנא הוא ופליג. ורב, מאי שנא הני? - אמר עולא: כדי שלא תתגנה על בעלה. כדתניא: +ויקרא טו+ והדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה - בנדתה תהא עד שתבא במים.
אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור.
תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ו דף ז טור ג /מ"ה
/מ"ה/ ה' יוצאה אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסנבוטין בזמן שהן תפורין ובכבול ובפיאה נכרית בחצר ובמוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה בפילפל ובגרגר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן כתחילה בשבת ואם נפל לא תחזיר שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין, ולזה אשר יאמר שאין כוונת המשנה/הגמרא או ה"תורה" שבע"פ" לשיניים תותבות של היום או לפאות של היום, נשאלת שאלה אחרת? מה יהיה על מצווה לעולם עומדת? הרי הפאה לא אותה פאה שאליה התכוון, והשיניים לא אותן שיניים שאליהן התכוון? אם כך: האם בעצם ה"תורה" שבע"פ" שקיימות לגבי פאות ושיניים מיותרות ויש למוחקן כי אינן רלוונטיות יותר?
ספר החינוך סדר ומניין המצוות מצווה תנד' - שלא להוסיף על מצוות התורה מצווה תנה' - שלא לגרוע ממצוות התורה
מצווה תקטז' - מצוה לשמוע מכל נביא ונביא שיהיה בכל דור ודור אם לא יוסיף ולא יגרע במצוות התורה
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט
הלכה (א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות - לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג, יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל, יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה:
הלכה (ב) לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת "לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח) ו"לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט)
ובהנחה שהצליח אותו "חכם" לעקוף את כל הנאמר למעלה, הרי אם ניתנה התושב"ע מהאלוהים למשה בסיני, האם לא ידע אלוהים אחרית כראשית? הרי מדוע נתן לנו הלכה או תושב"ע שלא תהיה רלוונטית בזמן מסוים?
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני:
|
