גויה יפת תואר

דברים פרק כא (י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:(יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:(יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:(יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:

חוקי השבייה:  שביית אישה,  פרשנות

דברים פרק כא

(י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: רש"י כי תצא למלחמה - במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו שהרי כבר נאמר בשבעה אומות לא תחיה כל נשמה: ושבית שביו - לרבות כנענים שבתוכה ואע"פ שהן מז' אומות: אם כך: נאמר או לא נאמר? אם כנענים מותרים, אם כך: מה פירוש הפס' הבאים בדברים פרק ז (א) כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ:(ב) וּנְתָנָם יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם:(ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:(ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהוָֹה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר: ובדברים פרק כ (יא) וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ:(יב) וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ:(יג) וּנְתָנָהּ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב:(יד) רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לָךְ:(טו) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה:(טז) רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:(יז) כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:

דברים פרק כא (יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: "לְאִשָּׁה"? הוא קודם אמור לגייר אותה? או שלא? ועוד לא ידוע אם היא תסכים לגיור? האם לא היה צריך להיות "וְלָקַחְתָּ לְךָ" ללא "לְאִשָּׁה"?

רש"י (יא) אשת - אפילו אשת איש: ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו: האם אין לאלוהים שליטה על רצונו של האדם? איך מסתדרת הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד ב ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ(אם כן) מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: +תהלים ל"ז+ מה' מצעדי גבר כוננו, +משלי כ'+ ואדם מה יבין דרכו. 

רמב"ן אשת יפת תאר - דבר הכתוב בהווה. ובספרי (תצא ה) מנין אפילו כעורה, ת"ל וחשקת בה, אע"פ שאינה יפת תואר. ור"א(ורב אברהם) אמר יפת תואר בעיניו. והנה הוא דבק עם "וראית". והזכיר הכתוב וחשקת בה - שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו. וכך אמרו בספרי (שם) ולקחת לך לאשה, שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי. ובגמרא (קידושין כב א) שלא יקח שתי נשים, אחת לבנו ואחת לו, אחת לאביו ואחת לו. והאיסור באותה של בנו אפילו לבדה: לפי מה שאומר הרמב"ן, הרי כאשר אתה רואה אשת יפת תואר גויה, אם חשקת בה רק לבעול אותה זה בסדר, אבל שלא תחשוב במחשבה ראשונית לשאת אותה? אם כך: הרי כאשר אתה שוכב איתה ואין לך רצון לשאת אותה, האם זה לא נחשב כ"זרע לבטלה"?

אבן עזרא אשת - כבר דרשוהו חז"ל. יפת תאר - בעיניו. וחשקת בה - שתחשקנה לקחתה לאשה, כי אחר כן, יאמר ובעלתה (יג), וכמוהו: ואקח אותה לי לאשה (ברא' יב, יט): אם היא יפת תואר בעיניו מה עניין וחשקת בה? או שהיה צריך לומר רק וחשקת בה ולקחת? מפני שאם חשק בה, הרי בודאי שהיא נראית יפת תאר בעיניו? הרי לא יחשוק במכוערת בעיניו?

דברים פרק כא (יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:

רש"י והסירה את שמלת שביה - לפי שהם נאים שעובדי כוכבים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם: באיזה מלחמה השתתף רש"י שהוא יודע את הסיפור הזה? איך דבר ההבל הזה מסתדר עם הגמרא הבאה? בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף עו עמוד ב דכתיב: +שמואל א' י"ז+ וילבש שאול את דוד מדיו - כמדתו, וכתיב ביה בשאול: +שמואל א' ט+ משכמו ומעלה גבוה מכל העם. א"ל(אמר לו) דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מ"ט(מאי טעמא=מה הטעם=מה ההסבר)? דקאתי(בא) מרות המואביה. א"ל(אמר לו) אבנר, תנינא(שנינו=למדנו): עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית. אלא מעתה, ממזר - ולא ממזרת! ממזר כתיב, מום זר. מצרי - ולא מצרית! שאני(שנה) הכא(כאן), דמפרש טעמא דקרא: +דברים כ"ג+ על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים! אישתיק(שתק). מיד: ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם! הכי קא אמר ליה: הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית. אצל רש"י בנות עובדי כוכבים מתקשטות להזנות, ולפי הגמרא הן מקפידות על צניעות, ונשים אינן מקדמות פני גברים? האם אין "מסורת" "תורה" "שבע"פ" אחת? האם רש"י אינו מקבל את הגמרא ש"ניתנה/נמסרה" בסיני?

רש"י וישבה בביתך - בבית שמשתמש בו נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה רואה בבכייתה רואה בנוונה כדי שתתגנה עליו: האם יש בעיה לאלוהים לאסור לקיחת גויה? האם האלוהים צריך למסור דין וחשבון למישהו? מדוע צריך להגיע למצב שתתנוול? אם האלוהים יכול לגרום לזה שאדם ימצא חן בעיני האחר, שמות פרק יא (ג) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: שמות פרק יב (לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: האם האלוהים אינו יכול לגרום לזה שמישהו לא ימצא חן בעיני? האם לא "הכול משמיים"? איך בדיוק מסתדר פירוש זה של רש"י עם המשנה והגמרא הבאות? מסכת אבות פרק ב משנה [ד] הוא(רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא) היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד (ב) ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ(אם כן) מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: +תהלים ל"ז+ מה' מצעדי גבר כוננו, +משלי כ'+ ואדם מה יבין דרכו. ואיך מסתדר לרש"י פירושו זה עם הפס' הבאים? תהלים פרק לג (ט) כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד:(י) יְהֹוָה הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים: (יא) עֲצַת יְהֹוָה לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר: איכה פרק ג (לז) מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה: משלי פרק טז (א) לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵיְהֹוָה מַעֲנֵה לָשׁוֹן: אדם מתכנן תוכניות, ובסוף אומר את מה שהאלוהים רצה שיאמר? משלי פרק יט (כא) רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהֹוָה הִיא תָקוּם: אדם חושב מחשבות רבות ובסופו של דבר עושה את מה שרצה האלוהים שיעשה, משלי פרק כ (כד) מֵיְהֹוָה מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ: כל מה שעושה האדם בהוראת אלוהים, והאדם אפילו לא מבין מדוע עשה צעדים מסוימים? משלי פרק כא (א) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד יְהֹוָה עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ: אם כך: מדוע צריך את הסיפור של גויה יפת תואר?

או שכול פרשנותו של רש"י אינה נשענת אפילו לא על קרעי תרנגולת?

רש"י ובכתה את אביה - כל כך למה כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת: ובהנחה שאינה רוצה לבכות על הוריה מה קורה? ואם היא שונאת את משפחתה מפני שהתעללו בה?

רמב"ן ועשתה את צפרניה תגדלם כדי שתתנוול, לשון רש"י כדברי רבי עקיבא (יבמות מח), וכן פירש אונקלוס והנה לדעתם יהיה "ועשתה" כמו ועשת את התבואה (ויקרא כה כא), כי הצמיחה תקרא עשייה אבל בספרי (תצא ז) אמר ראיה לדברי רבי אליעזר, ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו (ש"ב יט כה), והיא ראיה גדולה לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות, והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה (פסוק יג), וצוה שתגלח ראשה כדרך האבילות, כענין ויגז את ראשו (איוב א כ) דאיוב, וכן גזי נזרך (ירמיה ז כט), וכן קציצת הצפרנים אבלות כגלוח הראש ואמר והסירה את שמלת שביה מעליה, כלומר תלבש בגדי אבל, וישבה בביתך כאלמנה ולא תצא חוץ כלל, ובכתה את אביה ואת אמה, ותעשה כל זה ירח ימים, כי כן דרך האבלים: אם כך: מה הוחלט קוצצת או מגדלת? והאם סימן לאבלות זה גילוח הראש? או לא גילוח? ועל דעת רבותינו (ספרי תצא יא) שאומרים שהכל לכער את יפיה, צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה, שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן, ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול, ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים ויקרא הכתוב הקציצה עשייה, בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר, הרגילו לקצר בדבר המובן, וטעמו לא עשה את רגליו ואת שפמו המעשה הנעשה בהם, ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם, או לרחיצת הרגלים עצמן, וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה, וכן ועשתה את צפרניה, מעשה הצפרנים והמפרשים (עיין רש"י בראשית א ז) אמרו כי טעם עשיה תקון, וכן וימהר לעשות אותו (שם יח ז): והטעם בפרשה הזו, מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה, ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים, אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה וזה טעם ובכתה את אביה ואת אמה, כי תעזוב את עמה ואת אלהיה, והוא מדרשו של רבי עקיבא, אין אביה אלא עבודת כוכבים, כענין שנאמר (ירמיה ב כז) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני והכלל, כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושים בעבדים, ומפני שאינה מתיהדת כמשפט, הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה: מה פרוש גיור בכוח? איך היא תשמור שבת או תשמור כשרות בכוח?  וטעם האבלות והבכי על דעת רבותינו כדי שתתנוול אולי יעבור חשקו ממנה - ור"א(ורבי אברהם אבן עזרא) אמר כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא), לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה, כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכייתם ואבלם, ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה, רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה, ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ:) בממזרים בני גרושת הלב, וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה: מה עניין אולי יעבור חשקו? האם האלוהים אינו יכול לאסור זאת? ומה עם "עֲצַת יְהֹוָה לְעוֹלָם תַּעֲמֹד", ואיך זה מסתדר ש"הכול משמים" ו"אין אדם נוקף"? והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד, נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם, אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים, להשקיט ממנה צערה ותשוקתה, כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות, ונעקר קצת מלבה ע"ז שלה ועמה ומולדתה כי נחמה עליהם, ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך, ודרשו (ספרי ז) ביתך ולא אל בית אחר, וכן וישבה בביתך, שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט), אולי תחפוץ ותתרצה בו:  ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח, אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט הרי היא מותרת מיד גם לו גם לאביו ולאחיו וכך אמרו בפרק החולץ (יבמות מז:), ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותרת מיד ואפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת, כי מפני היראה תאמרנה להתגייר ואמר (פסוק יד) ושלחתה לנפשה, שתעשה כרצונה, ולא נכריחנה לשמור דת משה ויהודית כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה, ואם תחלל השבת תסקל, ואם תאכל החזיר תלקה כדין ישראל המשתמד וגם זאת אם הודית בפיה הגירות בלא הכרח לא נשלח אותה לנפשה, שאפילו נחשב שהיתה גירותה מפני היראה דינה כישראלית גמורה, שכבר העלינו (יבמות כד:) הלכה כולם גרים הם:

אבן עזרא והבאתה אל תוך ביתך וגלחה - יש אומרים, שמא בעבור שערה חשק בה, על כן תגלח. ועשתה - תגדל כדי להיותה מאוסה בעיניו: הרי אם בגלל שערה? מה עניין יפת תואר? ומה עניין שתגדל ציפורנים? הרי זה מנהג הנשים לגדל? אולי הפירוש ל"וְעָשְׂתָה" = שהיא צריכה לגזור/לקצוץ? שמואל ב פרק יט (כה) וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם:

דברים פרק כא (יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:

רמב"ן ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אמרו בספרי (תצא יג), אין לך בה אלא מצות בעילה נתכוונו לומר, שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה, וגם הבעילה לא לשם קדושין, שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בה, אלא שיתיר לו בעילתה ומפני שאמר והיתה לך לאשה, יורה שהיא אשתו גמורה, ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (כב), ולקחת לך לאשה, ליקוחין יש לך בה, כלומר אחר המעשים הללו ובספרי (שם), והיתה לך לאשה, כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע א"כ היא אשתו לגמרי כי התורה הקנתה אותה לו: אם כך: האם כן לבעול, או לא לבעול, לפני הגיור?  ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת, וזה טעם ואחר כן תבוא אליה ובעלתה ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה, שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה, וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט) הרמב"ן אינו מקבל את הנאמר בגמרא? הרי הוא מציע הסתכלות אחרת על הפס'?  אבל בגמרא במסכת קידושין (כא:) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה, וזהו ולקחת לך לאשה, ודרשו (שם כב) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה, יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך והנה הוא שובה אותה במלחמה, ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה, ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת, וזה דרך הגמרא במקומות רבים: אם כך: לפי הגמרא בבלי מותר לשכב עם גויה "ביאה ראשונה"? ובעצם אומרת הגמרא שמותר לאנוס במלחמה?  אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו), רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן, תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן, אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו וזהו משמעותו של מקרא: מדוע הגמרא בירושלמי והגמרא בבבלי נוגדות אחת את השנייה? האם לא קיבלו כולם את אותה "מסורת"? מדוע כתוב "וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ" אם כבר נבעלה בגיותה בעילה ראשונה? איך מסתדר הסיפור הזה בתלמוד ירושלמי עם הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: הרי אם הגמרא מסיני מאלוהים שנתן למשה מדוע יש ויכוח בין רב יוחנן לרבנים בשם רב? האם לא כולם קיבלו אותה "מסורת" "תורה" "שבע"פ"? או שהאלוהים עוד לא החליט? 

אבן עזרא והסירה את שמלת שביה - שמא בעבור יופי מלבוש חשק בה. אם כך: מה עניין יפת תאר, אם בשביל המלבוש? אדם רואה אישה עם שמלה יפה, אבל היא האישה הכי מכוערת, וחושק באישה בגלל השמלה? ובכתה - כדי להסיר שמחתו בה. ירח ימים - אולי יקל חשקו. ויש אומרים, וגלחה בעבור היותה טמאה, וכן משפט המצורע. ועשתה - תיקון, ותיקונה לכרות העודף. וכן: ולא עשה שפמו (ש"ב יט, כה), ותחת מעשה מקשה (ישעי' ג, כד), והתיקון עיקר כל מעשה במקרא, חוץ אם בא אחריו דבר מגונה, גם יהיה רע שלם. והסירה את שמלת - כי היא מטונפת. וישבה בביתך ובכתה - והטעם, תשב בביתך ירח ימים לבכות. את אביה ואת אמה - אם קרוב. יש אומרים, כי זה הבכי על אביה ועל אמה שלא התיהדו. ולפי דעתי, שחייב כל אדם בשקול הדעת, לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות. וטעם ובכתה - שתתאבל עליהם כמשפט ישראלית, כי היא מתייהדת, אם נהרגו כאשר נשבת. ואין צורך להזכיר 'תרחץ', כי היא צריכה למי נדה, כי כבר נכתב, אתם ושביכם (במד' לא, יט). וחז"ל אמרו, עד שלשה חדשים. ואף על פי שאין צורך לחזוק, הנה העד: ויהי כמשלש חדשים (ברא' לח, כד). והוא הזמן שיחל הולד להתנועע, ואסור לשכב עם אשה בספק, אם היא הרה, בעבור הולד, כי יש מי שיולד בחסרון שנים חדשים כמנהג, ג"כ ביתרון, רק הוא המעט. ירח ימים - כמו חדש ימים (במד' יא, כא). וכבר פירשתיו. ונקרא החדש ירח, כי עיקרו הירח: מעניין שהאלוהים שסיפרו עליו שנותן את חן בני האדם, תפילת הדרך "וְתִתְּנֵנוּ לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵינוּ" אותו אלוהים עומד חסר אונים מול גויה יפת תאר, ואינו יכול לאסור על יהודי לקחת גויה? אלוהים צריך לתת ליהודי שאותה גויה תתנוול עליו תוך כמה זמן? אותו אלוהים שנתן את חן העם בעיני המצרים? אינו יכול לגרום לאדם לשנוא? אם כך: מה הפס' הבא? תהילים פרק קה (כה) הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו:

דברים פרק כא (יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ: רש"י והיה אם לא חפצת בה - הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה: לא תתעמר בה - לא תשתמש בה בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש עימראה מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן: איך רש"י מגיע לזה שהכתוב מבשר אותך שתשנא אותה בעתיד? הרי זו שטות לכתוב זאת, הרי אם הכתוב כבר יודע שאתה תשנא אותה בעתיד, מי בעצם יודע דבר כזה על העתיד? איך יכול להיות שהוא יודע את העתיד? הרי: יודע את העתיד, רק מי שיוצר את העתיד, לכן: אם קבע האלוהים שאתה תשנא אותה בעתיד, איך זה שהוא לא יכול היה לעצור זאת לפני כן? הרי אם הוא יכול לגרום שתשנא אותה בעתיד? האם האלוהים אינו יכול לעשות זאת בהווה? הוא יודע אחרית, ואינו יכול לשלוט בראשית? איך יסתדר הפירוש ההזוי הזה עם הפס' הבאים? דברים פרק כב (יג) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ:(יד) וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים:(טו) וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה:(טז) וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ:(יז) וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר:(יח) וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ:(יט) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: הרי גם כאן מבשר הכתוב שלאחר שלקח אישה ובא אליה, ישנאנה? אם כך: אולי מלכתחילה אין צורך לקחת אישה?

רמב"ן ושלחתה לנפשה אמרו בספרי (תצא יד) ולא לבית אביה ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה, מה פרוש "לא ידעתי"? האם הרמב"ן מנחש את הפרשנות בהמשך? או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה, אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא, כי אולי תשאר בארץ ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה, נלמוד שאינה צריכה ממנו גט, אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה, אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר (ש"ב יג טו) ישלחנה לנפשה, והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה, אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו, כבר נעשית אשתו, והנה היא יהודית ומתגרשת בגט:  לא תתעמר בה - כמו והתעמר בו ומכרו (להלן כד ז) ועשאו אונקלוס לשון סחורה ורבותינו בספרי (תצא טז) ובגמרא (סנהדרין פה:) יעשו אותם לשון שמוש, והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל, ואם נשתמש בה לוקה והנראה בעיני לפי פשוטו, כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר, מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד), וכן את ה' האמרת היום (להלן כו יז), וכן ובכבודם תתימרו (ישעיה סא ו), בחלוף האל"ף ביו"ד וכלם רוממות  וגדולה, האמרת היום, רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים, האמירך היום (להלן כו יח), רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה, וכולם נגזרו מן בראש אמיר (ישעיה יז ו), יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה, וכן יקראו בערבי האדון, אמיר: איך הפך הרמב"ן את המילה התעמרות=עינוי, להתאמרות= גידול ושבח? אם הכוונה להתאמרות, מדוע משתמש הכתוב במילה ו"עִנִּיתָהּ" מלשון עינוי? ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון, באיזה מקום מצא הרמב"ן היפוך בין העין לאלף? הרמב"ן כנראה היה "אשכנזי" ולכן אצלו אין הפרדה בין האותיות עין לאלף? הנה הלכה ברמב"ם הלכות תפילה פרק ח הלכה (יא) אין ממנין שליח ציבור, אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו; ואם היה זקן, הרי זה משובח ביותר. ומשתדלין להיות שליח ציבור, קולו עריב ורגיל לקרות. ומי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול, לא יהא שליח ציבור, מפני כבוד ציבור; אבל פורס הוא על שמע, משיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה: הלכה (יב) וכן העילג, כגון מי שקורא לעין אלף, או לאלף עין, וכל מי שאינו יכול להוציא את האותייות כתיקונן - אין ממנין אותו שליח ציבור. והרב, ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור:

רמב"ן (המשך) פדעהו מרדת שחת (איוב לג כד), פדאהו, כמו שפירשתי (במדבר יב ד) במלת פתע, וכן מעשה צעצועים (דהי"ב ג י), כמו באל"ף, מן הצאצאים והצפיעות (ישעיה כב כד), הבנים והבנות, כי תרגום כרובים כרביא ובלשון חכמים, עומדות אומדות, בקיאין בקיעין, עדין אדין, עורכי הדיינין ארכי, עריס אריס ושנינו (שבת עו:) חלב כדי גמיעה, ושאלו בגמרא (שם עז), גמיעה או גמיאה, ותרצו, הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז), ואעפ"כ אומרים ממנו מגמע, לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע (שם קיא) ובמשנה במסכת כלים בתוספתא שנינו מרדא במקום מרדע, ואין מקפידין כלל בחלוף שתי אותיות הללו, וכן במקומות רבים:  ורש"י כתב לא תתעמר בה, לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבודה ושמוש עמירה, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת וזה אמת, שכן ראיתי בירושלמי תמן צווחין לפעלא טבא עמירא, בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פ"ט ה"א) ובפרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"ו) ומורגל הוא אף בלשון ארמי, כמו שכתוב במגלת שושן, ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דנינוה ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד, ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמורייא דארעא ולא (ת)דחלון מיניה, וכן במקומות רבים בספר ההוא יקראו יושבי הארץ "עמורי ארעא" כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשין בה או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה, והם הנקראים "עבדי הארץ" כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו הם אנשי מלחמתו ופרשיו, כלשון עבדו את כדלעומר (בראשית יד ד), ועבדו בו גוים רבים (ירמיה כז ז):  תחת אשר עניתה - אמרו בספרי (תצא טז) אפילו לאחר מעשה יחידי והוא מה שהזכרנו (בפסוק יג) שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו, ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה: מה כוונת כותב התנ"ך כאשר אמר "תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ"? מה עניין עינוי אם הסכימה להיות יהודיה?

שמואל ב פרק יג (י) וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָֹתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה:(יא) וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי:(יב) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶֹה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵֹה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת:(יג) וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ:(יד) וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ:--- (כב) וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ:--- (לב) וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ: מדוע לא אסרה תורה מלכתחילה, אם אינה רואה בעין יפה מהלך זה? איך מסתדרים הפס' הבאים עם הקביעה שהתורה אינה רואה בעין יפה מהלך זה? בתהלים פרק לג (ט) כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד:(י) יְהֹוָה הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים:(יא) עֲצַת יְהֹוָה לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר: איכה פרק ג (לז) מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה: משלי פרק יט (כא) רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהֹוָה הִיא תָקוּם: האם עצת האלוהים לא לעולם עומדת? האלוהים אינו יכול להפר עצה שאינה מוצאת חן בעיניו? מה פרוש "הוּא אָמַר וַיֶּהִי"? הרי אם אינו רוצה מדוע אמר? אלוהים יכול להניא = להפר מחשבות גויים? ומחשבה של יהודי אינו יכול? בתפילת הדרך יש פס' האומר "ותתננו לחן ולחסד בעינך ובעיני כל רואינו" מה פרוש פס' זה? הרי בפרשת גויה יפת תואר, לא הצליח האלוהים למנוע את החן של הגויה בעיני הלוחם? ובפס' הבאים נראה כי כאשר רצתה תורה לאסור אסרה, ואפילו כסף וזהב שהפיתוי שם הרבה יותר גדול, והנה גם כאשר רצתה תורה לאסור על נישואין לגויים אסרה, בדברים פרק ז (א) כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ:(ב) וּנְתָנָם יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם:(ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:(ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהוָֹה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:(ה) כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ:(כה) פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ הוּא: אם היה רוצה האלוהים לאסור? היה אוסר מלכתחילה, אין איסור על גויה, אלא רק משבעת העמים היושבים בארץ,

מה פירוש "יצאה בת קול ואמרה בת פלוני לבן פלוני", האם אין הכוונה שמשמים גורמים לאדם לחשוק באותה אישה, אם תורה אינה רוצה שילך איתה מדוע התירה ולא אסרה? והדוגמאות "לֹא תַחְמֹד" ו"לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב", האם בת קול שייכת רק לעם היהודי? איך מסתדרת תורה עם ההלכה הבאה? בהרמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה (ו) וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו; קל וחומר, בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם, שנאמר "ולא תחונם" - לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים. ואסור ליתן להם מתנת חינם; אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה, או מכור לנוכרי" (דברים יד, כא), במכירה, ולא בנתינה: האם כותב התורה אינו יודע הלכה? איך אומר כותב התורה אשת יפת תאר? ומדוע לא אוסרת תורה את אותה גויה מלכתחילה?

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ח

הלכה (ב) וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר, ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה: מה עניין "לא יבעלנה וילך"? הרי הוא מכניסה לביתו ומחכה שתתנוול עליו? האם בתור יהודי אינו אמור לשלוט ביצרו? תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד א כדדרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כא עמוד ב ת"ר: וראית בשביה - בשעת שביה, אשת - ואפילו אשת איש, יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע,  אם דברה תורה כנגד יצר הרע, מדוע היא מתירה "אשת איש" ו"גויה"?

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: +בראשית ד+ הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה - אתם נמסרים בידו,  שנא': לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו.

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ח הלכה (ג) אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה, שנאמר וראית בשביה, בין בתולה בין בעולה בין אשת איש שאין אישות לגויים, וחשקת אף על פי שאינה יפה, בה ולא בחברתה שלא יבעול שתים, ולקחת לך לאשה שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו, ומנין שלא ילחצנה במלחמה, שנאמר והבאתה אל תוך ביתך, יכניסה למקום ואחר כך יבעול: אם "אין אישות לגויים"? מדוע אומר הרמב"ם "בין אשת איש"? הרי לעולם גויה אינה אשת איש? וכתוב "יְפַת תֹּאַר", אם כך: מה פירוש "אע"פ שאינה יפה"? האם "חכמים" עושים מה שרוצים בטקסט התנ"כי? 

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ח

הלכה (ג) אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה, שנאמר וראית בשביה, בין בתולה בין בעולה בין אשת איש שאין אישות לגויים, וחשקת אף על פי שאינה יפה, בה ולא בחברתה שלא יבעול שתים, ולקחת לך לאשה שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו, ומנין שלא ילחצנה במלחמה, שנאמר והבאתה אל תוך ביתך, יכניסה למקום ואחר כך יבעול: הלכה (ד) הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דברה תורה אלא כנגד היצר, אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת: בהנחה שזה נכון, הרי אם ביאה ראשונה מותרת, אז כהן מותר במשכב עם גויה? ומה על זרע לשווא? ומה על ההלכה בהרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד הלכה (ד) הגויים - אין חייבין עליהן משום נידה, ולא משום זבה, ולא משום יולדת; וחכמים גזרו על כל הגויים, זכרים ונקבות, שיהיו כזבים תמיד, בין ראו בין לא ראו - לעניין טומאה וטהרה: הרי אם היא זבה מלכתחילה, הרי היא אסורה גם בביאה ראשונה? האם כהן מותר במשכב עם זבה? ומה על ההלכה "אבל לא יבעלנה וילך"? האם הלכה זו נוגעת רק לגבי ישראל? האם לכהן מותר לבעול וללכת?

הלכה (ה) וכיצד דין ישראל ביפת תואר, אחרי שיבעלנה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות מיד, ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום, שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, וכן בוכה על דתה ואינו מונעה, ומגדלת את צפרניה, ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו, ותהיה עמו בבית, נכנס ורואה אותה, יוצא ורואה אותה, כדי שיקוץ בה, ומגלגל עמה כדי שתקבל, אם קבלה ורצה בה, הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים: אם הסכימה להתגייר מדוע הוא מנסה שתתנוול עליו? הרי מלכתחילה אם לא יציע לה להתגייר, לא יצטרך שתתנוול? מדוע אומר הכתוב "תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ"? הרי מה עניין "עִנִּיתָהּ", אם הסכימה?          

הלכה (ו) וצריכה להמתין שלשה חדשים, חדש של בכיה ושני חדשים אחריו, ונושאה בכתובה וקידושין, אם לא חפץ בה משלחה לנפשה, ואם מכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף, [ואם מכרה] אינה מכורה ומחזיר הדמים, וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה: זה שאמרה תורה בפס' (יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: האם הכוונה בירח = לשלושה חדשים? האם האבן עזרא קיבל "מסורת" שונה לגבי ירח? אבן עזרא  ירח ימים - כמו חדש ימים (במד' יא, כא). וכבר פירשתיו. ונקרא החדש ירח, כי עיקרו הירח:

הלכה (ז) לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש, לא רצתה מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, ואינו נושאה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה: ומה היא עושה כל החודשים האלה?   

הלכה (ח) נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר, ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן הגויה, אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם, ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין, נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך:  האם כותב התנ"ך ודוד ויונדב ואמנון ואבשלום אינם יודעים שתמר אינה אחותו של אמנון? אחרת מדוע חוזר כותב התנ"ך שהיא אחותו? שמואל ב פרק יג (ב) וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה:(ג) וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד:(ד) וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב:(ה) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ:(ו) וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ:(ז) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה:(ח) וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק <ותלוש> וַתָּלָשׁ וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת:--- (י) וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה:(יא) וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי:(יב) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת:--- (יט) וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה:(כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ: הרי אם תמר אינה אחותו של אמנון, האם דוד אינו יודע תורה? שמות פרק כב (טו) וְכִי-יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא- ארָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה:(טז) אִם-מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקל כְּמהַר הַבְּתוּלֹת:  דברים פרק כב פרשת כי תצא (כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:(כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: הרי לפי ציווי תורה אמנון חייב לקחת את תמר, ואסור לו לשלחה כל ימיו,

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ח

הלכה (ט) יפת תואר שלא רצתה להניח עבודה זרה אחר השנים עשר חדש, הורגין אותה, וכן עיר שהשלימה אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בעבודה זרה ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח, שכל גוי שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו: בתוך החודשים האלה היא עובדת עבודה זרה? מדוע צריך לסבול אותה שנים עשר חודשים?  איך מותר שיהיה לו בתוך הבית עבודה זרה שנים עשר חודש?

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד

הלכה (ד) הגויים - אין חייבין עליהן משום נידה, ולא משום זבה, ולא משום יולדת; וחכמים גזרו על כל הגויים, זכרים ונקבות, שיהיו כזבים תמיד, בין ראו בין לא ראו - לעניין טומאה וטהרה: אם היא זבה מלכתחילה הרי אסורה גם ביאה ראשונה?

במדבר פרק ה (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: (ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:

ויקרא פרק טו (כז) וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ח 

הלכה (ג) אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה, שנאמר וראית בשביה, בין בתולה בין בעולה בין אשת איש שאין אישות לגויים, וחשקת אף על פי שאינה יפה, בה ולא בחברתה שלא יבעול שתים, ולקחת לך לאשה שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו, ומנין שלא ילחצנה במלחמה, שנאמר והבאתה אל תוך ביתך, יכניסה למקום ואחר כך יבעול: הרי אם הלכה ש"אין אישות לגויים"? מדוע הרמב"ם אומר "אשת איש"? וכתוב "יְפַת תֹּאַר", אם כך: מה פירוש "אע"פ שאינה יפה"? בראשית פרק לט (ז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי:(ח) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי:(ט) אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים: הרי אם הלכה ש"אין אישות לגויים"? אם כך: על מה אומר יוסף "וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים"? הרי מה החטא? האם יוסף לא למד את ההלכה הזו? מה לגויה המצרייה הזו ולאלוהים? איפה היא למדה שיש אלוהים? הרי יוסף נותן לה כסיבה לזה שאינו נענה לה, שאם יענה לה הוא יחטא לאלוהים,

בראשית פרק כד  

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:(ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָֹה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:(ד) כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:(ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם:(ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה:(ז) יְהוָֹה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם:(ח) וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה: אברהם מצווה את אליעזר על אשת יצחק, ואם לא תרצה לבוא אסור לקחת את יצחק אליה? בהנחה שלא היה חוזר אליעזר עם אישה, מה אז? יהיה מותר לקחת ליצחק אישה מבנות הכנעני? איך זה שלא מצווה אברהם את אליעזר להביא ממשפחתו אלא אומר אברהם מארצי ומולדתי? האם גויה שאינה מארץ כנען מותר לקחת?

האם כותב התנ"ך אינו מבין שהלכה היא שהמתגייר אינו נחשב יותר לבן העם שממנו הוא בא? הרי מדוע הוא ממשיך לקרוא לגר, בנו, בתו, של האב הגוי?

יהודה ובת איש כנעני

בראשית פרק לח (ב) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:

דברי הימים א פרק ב (ג) בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִיתֵהוּ:(ד) וְתָמָר כַּלָּתוֹ יָלְדָה לּוֹ אֶת פֶּרֶץ וְאֶת זָרַח כָּל בְּנֵי יְהוּדָה חֲמִשָּׁה:

יוסף  ואסנת בת פוטי פרע  כהן אן

בראשית פרק מא (מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

מנשה אבי שבט מנשה בן יוסף בן יעקב(ישראל)

דברי הימים א פרק ז (יד) בְּנֵי מְנַשֶּׁה אַשְׂרִיאֵל אֲשֶׁר יָלָדָה פִּילַגְשׁוֹ הָאֲרַמִּיָּה יָלְדָה אֶת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד:

(טו) וּמָכִיר לָקַח אִשָּׁה לְחֻפִּים וּלְשֻׁפִּים וְשֵׁם אֲחֹתוֹ מַעֲכָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי צְלָפְחָד וַתִּהְיֶנָה לִצְלָפְחָד בָּנוֹת:(טז) וַתֵּלֶד מַעֲכָה אֵשֶׁת מָכִיר בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּרֶשׁ וְשֵׁם אָחִיו שָׁרֶשׁ וּבָנָיו אוּלָם וָרָקֶם:(יז) וּבְנֵי אוּלָם בְּדָן אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה:(יח) וַאֲחֹתוֹ הַמֹּלֶכֶת יָלְדָה אֶת אִישְׁהוֹד וְאֶת אֲבִיעֶזֶר וְאֶת מַחְלָה:(יט) וַיִּהְיוּ בְּנֵי שְׁמִידָע אַחְיָן וָשֶׁכֶם וְלִקְחִי וַאֲנִיעָם:

משה וציפורה בת כהן מדין   

שמות פרק ב טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:(יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם:(יח) וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם:(יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן:(כ) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם:(כא) וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשֶׁה:

אלעזר בן אהרון הכהן לקח מבנות פוטיאל,

שמות פרק ו (כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:

שמשון ובנות פלישתים

שופטים פרק יד (א) וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים:(ב) וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִּי לְאִשָּׁה:(ג) וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי:

שופטים פרק טז (א) וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:--- (ד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שוֹרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה:

דוד המלך ונשיו

שמואל ב פרק ג (א) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וַדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים:(ב) וַיִָּלְדוּ לדוד בנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת:(ג) וּמִשְׁנֵהוּ כִּלְאָב לַאֲבִיגִַל אשת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר:(ד) וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל:(ה) וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן:

שמואל ב פרק יג (לז) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיחוּר מֶלֶךְ גְּשׁוּר וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים:(לח) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר וַיְהִי שָׁם שָׁלשׁ שָׁנִים:

שמואל ב פרק טו (ח) כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם יָשֹׁיב יְשִׁיבֵנִי יְהֹוָה יְרוּשָׁלַם וְעָבַדְתִּי אֶת יְהֹוָה:

דברי הימים א פרק ג (א) וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי דָוִיד אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ בְּחֶבְרוֹן הַבְּכוֹר אַמְנֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית שֵׁנִי דָּנִיֵּאל לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית:(ב) הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר הָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית:

שלמה המלך ונשיו

מלכים א פרק ג (א) וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית יְהֹוָה וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַם סָבִיב:

מלכים א פרק יא (א) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת: אם יפת תאר מותרת רק משבי במלחמה? נשאלת השאלה: מאיזה מלחמות לקח שלמה את הנשים שלו?

(ב) מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה:(ג) וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ:(ד) וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְהֹוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו:(ה) וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים:(ו) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה כְּדָוִד אָבִיו:(ז) אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן:(ח) וְכֵן עָשָֹה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן:(ט) וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם:(י) וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה:(יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ:(יב) אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶֹנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה:(יג) רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי:

מלכים א פרק י (כא) וּרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מָלַךְ בִּיהוּדָה בֶּן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַר יְהֹוָה לָשֹוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית:

דברי הימים ב פרק ח (יא) וְאֶת בַּת פַּרְעֹה הֶעֱלָה שְׁלֹמֹה מֵעִיר דָּוִיד לַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ כִּי אָמַר לֹא תֵשֵׁב אִשָּׁה לִי בְּבֵית דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי קֹדֶשׁ הֵמָּה אֲשֶׁר בָּאָה אֲלֵיהֶם אֲרוֹן יְהֹוָה:

דברי הימים ב פרק יב (יג) וַיִּתְחַזֵּק הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלִַם וַיִּמְלֹךְ כִּי בֶן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשֲׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַר יְהֹוָה לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית:

ירמיהו על איזה אנשים מדבר?

ירמיה פרק כט (א) וְאֵלֶּה דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמְיָה הַנָּבִיא מִירוּשָׁלָם אֶל יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה:(ב) אַחֲרֵי צֵאת יְכָנְיָה הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה וְהַסָּרִיסִים שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלָם:(ג) בְּיַד אֶלְעָשָֹה בֶן שָׁפָן וּגְמַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר שָׁלַח צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה לֵאמֹר:(ד) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה:(ה) בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן:(ו) קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ:(ז) וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יְהֹוָה כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם:(ח) כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים:(ט) כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם יְהֹוָה: על איזה אנשים מדבר הנביא? האם ירמיהו חשב לתומו שיפסיקו להתחתן בגלל הגלות? או שאולי כוונתו התחתנו שם עם העם שאתם בגלות אצלם?

אחותו של דוד נישאה לבן של ישמעאלי?

דברי הימים א פרק ב (יג) וְאִישַׁי הוֹלִיד אֶת בְּכֹרוֹ אֶת אֱלִיאָב וַאֲבִינָדָב הַשֵּׁנִי וְשִׁמְעָא הַשְּׁלִֹשִׁי:(יד) נְתַנְאֵל הָרְבִיעִי רַדַּי הַחֲמִישִׁי: (טו) אֹצֶם הַשִּׁשִּׁי דָּוִיד הַשְּׁבִעִי:(טז) וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגָיִל וּבְנֵי צְרוּיָה אַבְשַׁי וְיוֹאָב וַעֲשָׂה אֵל שְׁלֹשָׁה:(יז) וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי:

ומי אלה? ועם מי נישאו?

דברי הימים א פרק ב (לד) וְלֹא הָיָה לְשֵׁשָׁן בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וּלְשֵׁשָׁן עֶבֶד מִצְרִי וּשְׁמוֹ יַרְחָע:(לה) וַיִּתֵּן שֵׁשָׁן אֶת בִּתּוֹ לְיַרְחָע עַבְדּוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת עַתָּי:

דברי הימים א פרק ד (יז) וּבֶן עֶזְרָה יֶתֶר וּמֶרֶד וְעֵפֶר וְיָלוֹן וַתַּהַר אֶת מִרְיָם וְאֶת שַׁמַּי וְאֶת יִשְׁבַּח אֲבִי אֶשְׁתְּמֹעַ:(יח) וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד:

דברי הימים ב פרק ב (יג) בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כָּל פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כָּל מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן לוֹ עִם חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ:

דברי הימים ב פרק כד (כו) וְאֵלֶּה הַמִּתְקַשְּׁרִים עָלָיו זָבָד בֶּן שִׁמְעָת הָעַמּוֹנִית וִיהוֹזָבָד בֶּן שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית:

                                             נישואים לגויות

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה (י) אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל ידידיה, נשאו נשים נוכרייות, בגיותן - אלא סוד הדבר, כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו - שמא בגלל ממון שייטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד, בא להיכנס לדת; ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא, שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל: הלכה (יא) אם לא נמצא להן עילה, מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו; אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה - מקבלין אותן, שנאמר "ותרא, כי מתאמצת היא ללכת איתה; ותחדל, לדבר אליה" (רות א, יח):  אם גויות אסורות מלכתחילה, מדוע מדגיש הכתוב בכהן "מֵעַמָּיו"  ו"מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל" לכהנים? האם זה לא ברור? ויקרא פרק כא (י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:--- (יג) וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח:(יד) אַלְמָנָה   וּגְרוּשָׁה   וַחֲלָלָה   זֹנָה   אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם   בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה: מדוע צריך "מֵעַמָּיו" לגבי כהן גדול? האם זה לא ברור, כחובתו של כל אחד מעם ישראל, שחייב רק נשים מעם ישראל? וכהן גדול חייב אותה גם בתולה?

יחזקאל פרק מד (כא) וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:(כב) וְאַלְמָנָה  וּגְרוּשָׁה   לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם  בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן  יִקָּחוּ: הרי כל אחד מעם ישראל חייב באישה מזרע ישראל? אם כך: מדוע מזכיר הנביא שהכוהנים צריכים את הנשים "מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל"? האם רצה כותב התנ"ך לומר: גויה מותרת לכל עם ישראל, חוץ מכוהנים? איך זה ששופטי ישראל, ומלכי ישראל, אינם יודעים הלכה פשוטה, ועוברים עליה? הנה בפס' הבאים כמה דוגמאות,

שופטים פרק יד (א) וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים:(ב) וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִּי לְאִשָּׁה:(ג) וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי:(ד) וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְהֹוָה הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים משְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל:

שופטים פרק טז (א) וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:--- (ד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שוֹרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה:

שמואל ב פרק ג (ב) <וילדו> וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת:(ג) וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב <לאביגל> לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר:

מלכים א פרק ג (א) וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית יְהֹוָה וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַם סָבִיב:

מלכים א פרק יא (א) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת:

(ב) מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה:

מלכים א פרק יא (ה) וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים:(ו) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה כְּדָוִד אָבִיו:(ז) אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: (ח) וְכֵן עָשָֹה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן:(ט) וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם:

דברים פרק כא

(י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-איְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:(יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-ראשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ:(יג) וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:(יד) וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:

רד"ק על שמואל ב פרק יג (א) אחות יפה ושמה תמר. תמר בת יפת תואר היתה כמו שאמרו רבותינו ז"ל והראיה כי לא ימנעני ממך והיתה אחות אבשלום מאמו כי מעכה אמו של אבשלום לקחה דוד במלחמה ושכב עמה קודם שנתגיירה כי התורה התירה זה כנגד יצר הרע כמו שכתוב וראית בשביה אשת יפת תואר וגו' ואינה מותרת לו קודם שנתגיירה אלא ביאה ראשונה בלבד ואחר כך אם תרצה להתגייר יקחנה לאשה ומעכה נתעברה מדוד בביאה ראשונה בעודה נכרית לפיכך היתה מותרת תמר לאמנון אף על פי שהיתה בת דוד כיון שבגיותה נתעברה מעכה ממנה ונתגיירה מעכה אחר כן ונשאה דוד לאשה וילדה לו אבשלום ומה שאמר אמנון תבא נא תמר אחותי לפי שהיתה בת דוד קראה אחותי:

רלב"ג על שמואל ב פרק יג (יח) כי לא יעשה כן בישראל. לא אמרה משום שאין ראוי לשכב עם אחותו משום גלוי ערוה שאם היה זה כן איך יודה לו המלך אך אמרה שלא יעשה כן בישראל לבא על אשה דרך זנות אם לא יהיה דרך אישות ומזה יתבאר שלא היתה תמר אחותו על דרך האמת ולזה אמרו רז"ל שתמר היתה בת יפת תואר שנבעלה בגיותה ונתעברה מדוד אחר כן נתגיירה ונשאה דוד ולפי שאמה לא היתה גיורת בעת שנתעברה ממנה הנה לא היתה הבת בת דוד כי אין הבן הבא לישראל מן השפחה קרוי בן לישראל ההוא ולזה אמר בפרשת ואלה המשפטים בבנים שיולדו לישראל מן השפחה כנענית אשר הם עבדים כמוה לא ישראלים:

לפי איזה פסוק מותר ליהודי לשכב עם הגויה לפני שישבה בביתו ירח ימים, ועשתה את כל הכתוב? ומה עניין שכתוב "וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ"? הרי זה ברור שלאחר שהתגיירה ועשתה את כל זאת ייקח אותה לאישה וישכב איתה,     או שאולי רצה הכתוב לומר: שרק לאחר שעשתה כל זאת "תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ" ולא קודם? הרי נאמר "וְאַחַר כֵּן", ולא נאמר תבצע בה ביאה ראשונה, לפני שביצעה כל זאת? וכל מה שרצתה תורה ללמד שאנו כ"עם נבחר" איננו אונסים, אפילו שבויות מלחמה, ואנו שולטים ביצר, ולא כדברי "חכמים" "כי התורה התירה זה כנגד יצר הרע", הרי כל ציוויי התורה היא המלחמה נגד היצר הרע, איך מסתדרת ל"חכמים" "ביאה ראשונה" עם גויה? הרי בהנחה שהיא אשת איש, והיא בהריון מהגוי הרי הילד אינו מהיהודי אלא מבעלה של הגויה? ולכן מצווה תורה על ירח ימים, הרי אם ישבה חודש ימים ובכתה את הוריה, הרי יתגלה אם היא הרה מבעלה הקודם שהוא הגוי, איך מסתדרות הגמרות הבאות?

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד (א) כדדרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כא עמוד (ב) ת"ר: וראית בשביה - בשעת שביה, אשת - ואפילו אשת איש, יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, אם דברה תורה כנגד יצר הרע, מדוע היא מתירה אשת איש גויה?

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד (ב) כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: +בראשית ד+ הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה - אתם נמסרים בידו,  שנא': לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו.

שולחן ערוך יורה דעה סימן קנא  סעיף יד

אסור לספר בשבחן של עובדי כוכבים, אפילו לומר: כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו, מותר. כאשר תורה אומרת בדברים פרק כא (י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: האם תורה בעצם אינה מספרת בשבחה של הגויה? האם תורה לא מקיימת את ההלכה?

האם שמשון אינו יודע הלכה? בשופטים פרק יד (ג) וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי:   הרי אסור לספר בשבחה, אם כך: מה פירוש "יָשְׁרָה בְעֵינָי"? וזה שופט ישראל שאמון על העברת "המסורת" "תושב"ע",

רמב"ם הלכות גירושין פרק יא

הלכה (כג) שפחה שנשתחררה, וגיורת שנתגיירה - ממתינין תשעים יום; ואפילו גר ואשתו שנתגיירו, מפרישין אותן תשעים יום, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה, לזרע שלא נזרע בקדושה. וכן יפת תואר - אף על פי שנתנה לה תורה שלושים יום לתקנת עצמה, צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הוולד; והשלושים, מכלל התשעים: איך הופך ירח ימים לתשעים יום אצל הרמב"ם? דברים פרק כא (י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:(יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:(יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:(יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ: איך הוא אמור לבעול אותה לאחר שלושים יום, הרי חס וחלילה היא יכולה להביא ילד מבעילה זו?

רד"ק שמואל ב פרק ג אבשלום בן מעכה - דרשו בו כי לפי שהיה בן יפת תואר שלקח'ה דוד במלחמ'ה לפיכך היה אבשלום סורר ומור'ה באביו לכך נסמכה פרשת סורר ומורה לפרשת יפת תואר לומר לך כל הנושא אותה או אשה שאינה הגונה יוצא ממנה בן סורר ומורה ונכון הוא הדרש כי מאחר שהיא שבויה הרי היא כמוכרח' לשוב לדת ישרא'ל ולבה לא נכון אל הדת והנטע יוצא דמות השרש: האם "דוד מלך ישראל לעולם ועד" לא ידע מדוע נסמכו פרשות יפת תאר, ובן סורר ומורה? הרי איך עשה טעות כזו עם מעכה אם אבשלום?

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מח עמוד ב

ר' אליעזר אומר: אביה - אביה ממש, אמה - אמה ממש; ר"ע(ר' עקיבא) אומר: אביה ואמה - זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר: +ירמיהו ב'+ אומרים לעץ אבי אתה וגו'. ירח ימים - ירח שלשים יום; ר"ש בן אלעזר אומר: תשעים יום, ירח - שלשים, ימים - שלשים, ואחר כן שלשים.  האם גמרא זו ניתנה בסיני מהאלוהים למשה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני:  ויקרא פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: