רשע? פסול עדות?

רמב"ם הלכות עדות פרק י

הלכה (א) הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד, ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אף על פי שהוא עדות אמת, מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו, ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע:

הלכה (ב) אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע, ואין צריך לומר מחוייב מיתת בית דין שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות:

הלכה (ג) עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה, ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול מדבריהם, כיצד אכל בשר בהמה בחלב או שאכל נבלות ושקצים וכיוצא בהן בין לתיאבון בין להכעיס, או שחלל את יום טוב הראשון, או שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הרי זה פסול לעדות מן התורה, אבל אם אכל בשר עוף בחלב, או שחלל יום טוב שני של גליות, או שלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכיוצא בו הרי הוא פסול מדבריהם, וכבר מנינו כל עבירה שחייבין עליה מלקות, וכבר נתבאר בכל מצוה ומצוה דברים שאסורים מן התורה ודברים שאסורין מדבריהם: הלכה (ד) ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אף על פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל, וכן עד זומם אף על פי שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות, ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בבית דין, אף על פי שלא הוזם על אותה עדות אלא אחר כמה ימים, וכן המלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין לעדות, אם כך: הרי כל מי שיש לו כסף בבנק, הוא או מלווה או לווה, או שהוא בכל מצב חוטא באבק ריבית, אם רבית קצוצה עשו הרי הן פסולין מן התורה ואם אבק רבית עשו הרי הן פסולין מדבריהם, וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם, כיצד החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם, וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמן הרי הן פסולין שחזקתן פושטין ידיהן בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ופרדסים של אחרים ולפיכך סתם רועה פסול, ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין אבל בחוצה לארץ כשרין, ומותר לגדל בהמה גסה בכל מקום, וכן המוכסין סתמן פסולין מפני שחזקתן ליקח יותר מדבר הקצוב להם בדין המלכות ולוקחין היתר לעצמן, אבל גבאי מנת המלך סתמן כשרין ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יתר מן הראוי להם לגבות הרי אלו פסולין. וכן מפריחי יונים ביישוב פסולין מפני שחזקתן שגוזלים יונים של אחרים בחנם, וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבין בטלים, וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהן ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהן אוספין פירות שביעית ועושין בהן סחורה, וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול, וכל אלו פסולין מדבריהם: הלכה (ה) אריס שלקח דבר מועט מן הפירות שבכרו בימי ניסן וימי תשרי קודם שתגמר מלאכתן, אף על פי שלקח שלא מדעת בעל השדה אינו גנב וכשר לעדות, שאין בעל השדה מקפיד עליו וכן כל כיוצא בזה:

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יט 

הלכה (א) כל לא תעשה שיש בו כרת ואין בו מיתת בית דין שלוקין עליהן אחד ועשרים ואלו הן:(א) הבא על אחותו:(ב) הבא על אחות אביו:(ג) הבא על אחות אמו:(ד) הבא על אחות אשתו:(ה) הבא על אשת אחיו:(ו) הבא על אשת אחי אביו:(ז) הבא על הנדה:(ח) האוכל חלב:(ט) האוכל דם:(י) האוכל חמץ בפסח:(יא) האוכל ביום הכפורים:(יב) העושה מלאכה ביום הכפורים:(יג) האוכל הנותר: (יד) האוכל פיגול:(טו) הטמא שאכל בשר קודש:(טז) הטמא שנכנס לעזרה:(יז) השוחט קדשים בחוץ:(יח) המעלה קדשים בחוץ:(יט) המפטם את השמן:(כ) הסך בשמן המשחה:(כא) המפטם את הקטורת:

הלכה (ב) כל מחוייבין מיתה בידי שמים שהן בלא תעשה ויש בהן מעשה שלוקין עליהן שמונה עשר, ואלו הן:(א) זר שאכל תרומה גדולה בין טהורה בין טמאה:(ב) זר שאכל תרומת מעשר:(ג) זר שאכל בכורים אחר שנכנסו לירושלים:(ד) זר שאכל חלה:(ה) האוכל טבל שלא הורם ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר:(ו) האוכל עיסה שלא הורמה חלתה:(ז) כהן טמא שאכל תרומה טהורה:(ח) כהן שנכנס לקדש הקדשים שלא לעבודה:(ט) כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה:(י) לוי שעבד בעבודת כהנים:(יא) זר ששמש במקדש:(יב) מחוסר בגדים הרי הוא כזר ולוקה אם עבד:(יג) כהן טמא ששמש:(יד) שתוי יין ששמש:(טו) טבול יום ששמש:(טז) מחוסר כפורים ששמש:(יז) פרוע ראש ששמש: (יח) קרוע בגדים ששמש: הלכה (ג) אבל המשמש בלא קדוש ידים ורגלים אף על פי שהוא חייב מיתה אינו לוקה מפני שהיא מצות עשה, וכן נביא שכבש נבואתו, או שעבר על דברי עצמו, והעובר על דברי נביא, אף על פי ששלשתן במיתה אינו לוקה, שהן באין מכלל עשה שנאמר אליו תשמעון ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה ואין לוקין עליו:

הלכה (ד) כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן מאה ששים ותשע, ואלו הן: האם הלכה זו מבטלת את הפס' הבא? דברים פרק כה (ב) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר:(ג) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ: האם הלכה מבטלת תורה שבכתב?

(א) העושה אליל:(ב) העושה אליל לנוי:(ג) הפונה אל אלילים באחד מן המעשים:(ד) המקים מצבה:(ה) הנוטע אילן במקדש:(ו) הנותן אבן משכית:(ז) הנודר בשם עבודה זרה:(ח) הנשבע בשמה:(ט) הנהנה בה:(י) הבונה עיר הנדחת:(יא) הנהנה ממנה:(יב) העושה כחקות הגויים:(יג) הקוסם:(יד) המעונן:(טו) המנחש: (טז) החובר:(יז) הדורש אל המתים:(יח) המוחק שם וכיוצא בו כגון הורס אבן מן המזבח או שורף עץ מן המקדש:(יט) המכבה אש מן המזבח:(כ) העולה עליו במעלות:(כא) הנכנס לעזרה בבגדים טמאים:(כב) זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית:(כג) המסיר בדי ארון:(כד) המזיח חשן מעל האפוד:(כה) הקורע פי המעיל:(כו) המקריב על מזבח הזהב:(כז) כהן שנכנס להיכל שלא בשעת העבודה:(כח) בעל מום שנכנס לשם:(כט) שתוי שנכנס לשם:(ל) בעל מום ששמש:(לא) ערל ששמש:(לב) כהן שעבד בעבודת הלוים:(לג) כהן שנכנס למקדש פרוע ראש:(לד) כהן שנכנס למקדש קרוע בגדים:(לה) המקדיש בעלי מומין:(לו) השוחטן:(לז) הזורק דמיהן:(לח) המקטיר אימוריהן:(לט) המקריב קרבנות גויים בעלי מומין:(מ) המטיל מום בקדשים בזמן המקדש:(מא) העובד בקדשים:(מב) הגוזז אותן:(מג) המקטיר שאור או דבש:(מד) העושה שירי מנחות מחמץ:(מה) המקריב בלא מלח:(מו) המקריב אתנן או מחיר כלב:(מז) הנותן שמן על מנחת חוטא:(מח) הנותן עליה לבונה:(מט) הנותן שמן בקרבן סוטה:(נ) הנותן עליו לבונה:(נא) המבדיל בחטאת העוף:(נב) הממיר בקדשי מזבח:(נג) האוכל בשר קודש שנטמא:(נד) האוכל מפסולי המוקדשין:(נה) כהן שאכל בשר קדשי קדשים חוץ לעזרה:(נו) זר שאכל בשר קדשי קדשים אחר מתן דמים:(נז) זר שאכל בשר בכור:(נח) כהנת שנשאת לזר שאוכלת חזה ושוק אפילו לאחר מיתת בעלה: (נט) חללה שאכלה תרומה:(ס) האוכל קדשים קלים חוץ לירושלים:(סא) האוכל קדשים קלים קודם זריקת דמים:(סב) האוכל בכור חוץ לירושלים:(סג) האוכל מעשר שני אחר שראה פני הבית חוץ לירושלים:(סד) כהן שאכל ביכורים משנכנסו לירושלים קודם הנחה בעזרה: (סה) כהן שאכל ביכורים חוץ לירושלים אחר שהניחו בעזרה:(סו) האוכל מעשר שני שנטמא בירושלים קודם שיפדה:(סז) טמא שאכל מעשר שני הטהור בירושלים:(סח) האוכל מעשר שני באנינות וכן כל הקדשים:(סט) ערל שאכל בשר קודש או תרומות:(ע) האוכל ממנחת כהן וכן מכל דבר שהוא כליל לאשים:(עא) האוכל מבשר חטאות הנשרפות וכן מכל הטעון שריפה:(עב) השוחט פסח על החמץ:(עג) השובר בו עצם בין בראשון בין בשני:(עד) המוציא מבשרו חוץ לחבורתו:(עה) האוכל מבשרו חוץ מחבורתו: (עו) האוכל מבשרו נא או מבושל:(עז) הנהנה מן ההקדש במזיד:(עח) האוכל טבל שעדיין לא הופרש ממנו מעשר אפילו מעשר עני אף על פי שהורמו תרומותיו:(עט) האוכל מבשר נפש חיה שנגמר דינה לסקילה אף על פי שנשחטה:(פ) האוכל בהמה טמאה:(פא) האוכל עוף טמא:(פב) האוכל דג טמא:(פג) האוכל שרץ העוף:(פד) האוכל שרץ הארץ:(פה) האוכל שרץ המים:(פו) האוכל רמש האדמה אף על פי שאינו רבה:(פז) האוכל תולעים שבפירות אחר שפירשו:(פח) האוכל נבילה:(פט) האוכל טריפה:(צ) האוכל אבר מן החי:(צא) האוכל גיד הנשה:(צב) האוכל בשר בחלב:(צג) המבשל בשר בחלב:(צד) האוכל מתבואה חדשה קודם הבאת העומר [המקריב מנחה מתבואה חדשה קודם הבאת שתי הלחם]:(צה) האוכל ערלה:  (צז) האוכל תערובת חמץ בפסח:(צח) האוכל חמץ אחר חצות:(צט) המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו:(ק) השותה יין נסך:(קא) נזיר שאכל מגפן היין:(קב) נזיר שגילח:(קג) נזיר שנטמא למת:(קד) המגלח את הנתק:(קה) החותך סימני צרעת או שכוואן באש:(קו) העובד בנחל שנתערפה בו העגלה:(קז) הזורע ארץ ישראל בשביעית:(קח) הזומר את האילן בשביעית:(קט) הקוצר ספיח בלא שינוי:(קי) הבוצר בלא שינוי, (קיא) הזורע בשנת היובל, (קיב) הקוצר בה בלא שינוי, (קיג) הבוצר בה בלא שינוי, (קיד) המכלה פאת שדה ולא נתנה לעני, (קטו) המעולל כרמו ולא נתנה לעני, (קטז) המלקט לקט ולא נתנו לעני, (קיז) פרט כרמו ולא נתנו לעני, (קיח) הלוקח עומר השכחה ולא נתנו לעני, (קיט) הלוקח אם על בנים ולא שלח האם:(קכ) הזורע כלאים בארץ בזרעים, (קכא) הזורע כלאי הכרם בארץ, (קכב) המרכיב אילנות כלאים בכל מקום, (קכג) המרביע בהמה כלאים בכל מקום, (קכד) המנהיג בכלאים בכל מקום, (קכה) החוסם בהמה בעת מלאכה בכל מקום, (קכו) השוחט אותו ואת בנו בכל מקום, (קכז) הממשכן חבירו בידו ולא החזיר לו העבוט, (קכח) החובל אלמנה ולא החזיר המשכון, (קכט) החובל כלים שעושין בהן אוכל נפש:(קל) עד זומם שאין בו תשלומין, (קלא) המכה חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, (קלב) בן סורר ומורה בעדות ראשונה, (קלג) המוציא שם רע שנמצא דברו שקר, (קלד) המקלל את חבירו בשם, (קלה) הנשבע לשקר, (קלו) הנשבע לשוא, (קלז) המחלל נדרו, (קלח) היוצא חוץ לתחום בשבת, (קלט) העושה מלאכה ביום טוב:(קמ) המקיף פאת הראש, (קמא) המקיף פאת זקן, (קמב) השורט על מת, (קמג) הקורח ראשו על המת, (קמד) הכותב כתובת קעקע, (קמה) הלובש שעטנז, (קמו) הקוצץ אילני מאכל דרך השחתה, (קמז) איש שלבש מלבוש אשה, (קמח) אשה שלבשה מלבוש איש, (קמט) כהן שנטמא למת:(קנ) כהן שקדש אשה זונה ובעלה, (קנא) כהן שקדש גרושה ובעלה, (קנב) כהן שקדש חללה ובעלה, (קנג) כהן גדול שבעל אלמנה אף על פי שלא קדשה, (קנד) המחזיר גרושתו אחר שנתקדשה, (קנה) הנושא זקוקה ליבם, (קנו) הבא על הקדשה, (קנז) ממזר שנשא בת ישראל ובעל, (קנח) פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל, (קנט) המסרס איש וכן שאר זכרי בהמה חיה ועוף:(קס) אונס שגירש אנוסתו ולא החזירה, (קסא) המוציא שם רע שגירש אשתו ולא החזירה, (קסב) הקרב אל העריות בדרך מדרכי הזנות אף על פי שלא גילה ערוה וזהו החשוד על העריות, (קסג) המתחתן בגויים, (קסד) גר עמוני שנשא בת ישראל ובעל, (קסה) גר מואבי שנשא בת ישראל ובעל, (קסו) מלך שהרבה נשים, (קסז) מלך שהרבה סוסים, (קסח) מלך שהרבה כסף וזהב. נמצאו כל הלוקים מאתים ושבע וסימן להם ילקו זרים: הרי אם כל חייבי מלקות פסולים משום רשע הרי לאחר שנבדוק בהלכות אלה לא נשאר כשר אחד לעדות,  

אברהם, יצחק, ויעקב וכל בניו היו רועים? דוד מלך ישראל היה רועה?

שלמה מלך ישראל והחכם שלא היה ולא יהיה כמותו, התחתן בגויות? הִרְבָּה נשים? סוסים? כסף וזהב?

חג פורים כל המתחפשים למיניהם, אשר שמים על עצמם מלבושי אישה?

הרי לפי "חכמים" כולנו טמאי מתים היום, אם כך: אין כהן שאינו טמא מת?

כל אדם אשר אינו שומר מצוות לפי דברי חכמים?

האם יש מישהו היום שיודע אם הבשר שהוא אוכל אינו בשר בכור?

רמב"ם הלכות עדות פרק יא

הלכה (א) מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו: הלכה (ב) לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין ממנו עדות אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה: הלכה (ג) נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים: הלכה (ד) וכל מי שיקבל עדות עם הארץ טרם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונן של ישראל על פי רשעים: הלכה (ה) וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר, ומכלל אלו האוכלין צדקה של גויים בפרהסיה אף על פי שאפשר להן שיזונו בצנעה מבזים עצמן ואינן חוששין, כל אלו פסולין מדבריהם: הלכה (י) המוסרין והאפיקורוסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן הגויים, שהגויים לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא, ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא: מי הם חסידי גויים? ומה הם צריכים לעשות?

רמב"ם הלכות עדות פרק יב

הלכה (א) כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית אף על פי שלא התרו בו שהרי אינו לוקה הרי זה פסול לעדות, במה דברים אמורים כשעבר על דברים שפשט בישראל שהן עבירה, כגון שנשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בו, אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג צריכין להזהירו ואחר כך יפסל, כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אינן יודעין זה, וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביום טוב צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא, וכן המשחק בקוביא תמיד או מי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו צריכין העדים להודיעו שהעושה דבר זה פסול לעדות, שרוב העם אינן יודעים דברים אלו וכן כל כיוצא בזה, כללו של דבר כל עבירה שהדברים מראים לעדים שזה ידע שהוא רשע ועבר בזדון אף על פי שלא התרו בו הרי זה פסול לעדות ואינו לוקה: הלכה (ב) אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו, כיצד הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או הלוה בריבית, אף על פי שמשלם על פי עצמו אינו נפסל, וכן אם אמר שאכל נבילה או בעל אסורה אינו נפסל עד שיהיו שם שני עדים שאין אדם משים את עצמו רשע, לפיכך ראובן שהעיד עליו שמעון שהלוה בריבית והעיד לוי ואמר לי הלוה ברבית, הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי אף על פי שהרי הודה לוי שלוה ברבית אינו משים עצמו רשע ונאמן על ראובן ואינו נאמן על עצמו, וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו של נרבע בין ברצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו, פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה וכן כל כיוצא בזה, פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין אדם קרוב אצל ממונו: