עדות

במדבר לה (ל) כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת: דברים יז (ו) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד: דברים יט (טו) לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר: ילקוט שמעוני שמואל א רמז (קיג) ויאמר אליהם עד, עדים אין כתיב כאן, אלא עד, אמר להם הקב"ה אתם מעידים עליו על מה שבגלוי, ואני מעיד עליו על מה שבסתר:

ויקרא ה (א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ: הכול כאן ביחיד, מדוע? האם רצו לרמוז העד כבר חוטא, כאשר שמע או ראה או ידע, ואם לא יעיד העוון שלו נשאר עליו? ויקרא יט (יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:

יחזקאל ג (טז) וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:(יז) בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי:(יח) בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ:(יט) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ:(כ) וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ:(כא) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ: הרי אם "הכל משמיים, חוץ מיראת שמיים" ותלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד (ב) ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ(אם כן) מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: +תהלים ל"ז+ מה' מצעדי גבר כוננו, +משלי כ'+ ואדם מה יבין דרכו. משלי כ (כד) מֵיְהֹוָה מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ: משלי כא (א) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד יְהֹוָה עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ: הרי מי גרם לזה שתראה את מה שראית כעד?

רמב"ם הלכות עדות פרק א  

הלכה (א) העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו: הלכה (ב) היה העד חכם גדול והיה בבית דין פחות ממנו בחכמה, הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע, במה דברים אמורים בעדות ממון, אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד שנאמר אין חכמה ואין תבונה לנגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב: אם זו "מצווה להעיד", איך קיבלו פטורים? "חכמים" פטורים ממצוות?

הלכה (ג) כהן גדול אינו חייב להעיד אלא עדות שהיא למלך ישראל בלבד הולך לבית דין הגדול ומעיד בה אבל בשאר העדויות פטור: הרי לפי תורה(ראה ויקרא ה (א)) העדות אינה זכות, זו חובה, ומלכתחילה בתור עד, כבר אתה חוטא, וסליחתו בעדותו? רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ הלכה (י) אל תאמר שכל אלו הדברים בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה, לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת שוין בעיניך לכל דבר: הרי אם "שוין... לכל דבר"? הרי שמ"קל וחומר", מה עניין חשיבות "כבודו" של האדם, לעניין "בית דין פחות ממנו בחכמה"?

רמב"ם הלכות עדות פרק ג

הלכה (א) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם, אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה, כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית, אף על פי שלא כיוונו את החדש ולא את המקום שהלוה בו ולא את המנה אם היה ממטבע פלוני או ממטבע פלוני עדותן קיימת: איך מתנגשת ההלכה כאן, עם ההלכה על "כבודו של העד"? הרי אם דיני ממון ודיני נפשות משפט אחד, איך "המכובד" אינו חייב להופיע בדיני ממון?

הלכה (ד) דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן: הרי אם דין תורה שלא מקבלים, ובתורה כתוב "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם", ו"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אומרים: שיש אחד(דיני ממונות) ואחד(דיני נפשות)? איך בדיוק "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אינם מקיימים "דין תורה"? האם תורה לא צפתה נעילה בפני לוין? הרי מה פירוש ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות תמורה פרק ד הלכה (טו) "ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, וקצת יצרו הרע" הרי אם ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, מדוע צריך ש דברי נביאים תורה הוא יעשו גדר, או כל "תוספת" לתורה? איך מסתדרים הפס' הבאים עם "הגדר" או "התוספת" של "דברי סופרים"? דברים ד (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: איך מסתדרת כאן ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה (א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות - לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג, יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל, יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה: נביא אינו יכול לחדש דבר, למרות שיש ציווי תורה לשמוע לו?  דברים יח (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:--- (יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ: רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: אם "דברי נביאים תורה הוא" ובתורה בשום מקום לא נאמרו המילים "סופרים" "רבנים" "חכמים" "צדיקים" או כל מילה אחרת המגדירה את השקרנים המזוקנים ארוכי הקוקיות בעלי הביגוד השחור, אם כך: איך הם יכולים להוסיף או לשנות דברי תורה שבכתב? ולהם כן שומעים? מצווה תורה לשמוע לנביא לא ל"חכמים בעיניהם"

רמב"ם הלכות עדות פרק ד הלכה (א) עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים את העושה עבירה כאחד, וצריכין להעיד כאחד ובבית דין אחד, אבל דיני ממונות אין צריכין לכך, כיצד היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והעד האחר רואהו מחלון אחר, אם היו שני העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, היה זה המתרה בו רואה העדים והעדים רואין אותו אף על פי שאין רואין זה את זה המתרה מצרפן, היו שני העדים בבית אחד והוציא אחד מהן ראשו מן החלון, וראהו זה שעושה מלאכה בשבת ואחד מתרה בו, והכניס ראשו וחזר העד השני והוציא ראשו מאותו החלון וראהו אין מצטרפין עד שיראו שניהם כאחד, היו שני עדים רואין אותו מחלון זה ושני עדים רואין אותו מחלון אחר ואחד מתרה בו באמצע, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי זו עדות אחת ואם לא היו רואין אלו את אלו ולא צירף אותן המתרה הרי אלו שתי עדויות לפיכך אם נמצאת כת אחת מהן זוממין הוא והן נהרגין שהרי הוא נהרג בעדות הכת השניה: אם כך: לפי הלכה זו מה הפתרון לחידה הבאה? קין והבל ויהודה היו ביער, קין רצח את הבל, ויהודה ראה, אם כך: מה דינו של קין? האם יהודה אינו יכול להעיד? הרי הוא עד יחיד?

רמב"ם הלכות עדות פרק ה הלכה (א) אין חותכין דין מן הדינין על פי עד אחד לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ומפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה כמו שביארנו בהלכות טוען: ילקוט שמעוני שמואל א רמז (קיג) ויאמר אליהם עד, עדים אין כתיב כאן, אלא עד, אמר להם הקב"ה אתם מעידים עליו על מה שבגלוי, ואני מעיד עליו על מה שבסתר:

הלכה (ב) בשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו, וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה: האם פספסה תורה? הרי מדוע הוסיפו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" מדבריהם?

רמב"ם הלכות עדות פרק ו 

הלכה (ח) מותר לכתוב הקיום בשטר קודם שיתקיים השטר שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה, ואין הדיינים צריכין לקרות השטר שמקיימין אותו אלא מקיימין אותו מעדיו אף על פי שלא ידעו מה כתוב בו: אם כך: מדוע צריך את העדים, אם הם לא יודעים מה כתוב בשטר? האם הם חתמו על דף בלי לדעת מה כתוב בו? ואת ההלכה הזו כתבו "חכמים"?

רמב"ם הלכות עדות פרק ח

הלכה (א) מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בבית דין והכיר כתב ידו שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה לעולם, הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בבית דין, שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה, וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד:

הלכה (ד) הואיל והדבר כן שטר שיצא לבית דין ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקיים השטר והרי הן כחרשים עד שיזכרו עדותן, וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו, אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן, מקיימין את השטר ואין משגיחין על דבריהן שאומרין אין אנו זוכרין עדות זו שמא חזרו בהן, וזה שאמרו אין אנו זוכרין כדי לבטל השטר וכאילו אמרו קטנים היינו פסולי עדות היינו שאינן נאמנים הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם, ומפני טעם זה מקיימין כל השטרות ואין אנו צריכין להביא עדים ולשאול אותם אם הם זוכרים עדות זו או אינם זוכרים אותה, שאפילו באו ואמרו אין אנו זוכרים אותה אין שומעין להן הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהן: האם העד צריך להיות מחשב עם זיכרון אין סופי? אם כך: מה ערכה של החתימה? איך זה אדם שאומר לא זוכר פסול, מישהו אחר שאומר זה כתב ידו כשר? (ופסקה א בירוק מה עליה)

רמב"ם הלכות עדות פרק ט

הלכה (א) עשרה מיני פסלות הם כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות, ואלו הן, הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחרשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן, הרי אלו עשרה: הלכה (ב) נשים פסולות לעדות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה: הרי רוב התורה כתובה בלשון זכר, שמות פרשת יתרו פרק כ (יב) לֹא תִּרְצָח לֹא תִּנְאָף לֹא תִּגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: דברים פרשת ואתחנן פרק ה (טז) לֹא תִּרְצָח וְלֹא תִּנְאָף וְלֹא תִּגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: אם כך: האם מותר לאישה לרצוח? מפני שכתוב בזכר? או מותר לה לגנוב מפני שכתוב בזכר? והאיש שכתב(הרמב"ם) או העתיק את ההלכה הזו נחשב לחכם?

הלכה (ד) העבדים פסולין לעדות מן התורה, שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו מכלל שאחיו כמוהו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית קל וחומר לגוי אם עבדים שהן במקצת מצות פסולין הגויים לא כל שכן:

שמות יב (מג) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:(מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם:

שמות כ (י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

דברים יב (יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם: האם זו אינה טעות? אני, בני, בתי, עבדי ואמתי, והלוי, על אותה רצועה? מדוע אשתי אינה מופיעה? האם אינה צריכה לשמוח? וכדי שלא יקום הליצן ויאמר שאשתי כלולה בבתי מדוע אני לא כלול בבני?

דברים ה (ו) אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

דברים ה (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:

דברים ו (יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָֹה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

דברים ו (כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:

דברים ח (יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

דברים טו (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:

דברים כד (יח) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:(יט) כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ:(כ) כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:(כא) כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:

(כב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: מדוע מחבר הכותב בין מצוות גר, יתום, ואלמנה ל"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ"? האם כותב התורה אינו מבין שעבד אינו נחשב כאח? אולי רצה לומר האלוהים אני שחררתי אתכם מבית עבדים אתם חייבים לי? ולכן עכשיו אתם עבדי ולכן תכבדו את הציווי שאני נותן לכם? הרי אם הייתם עבדים של מישהו אחר הייתם מקבלים את הצווים שלו, והוא רק בשר ודם, אני מלך העולם והעולם שלי וכולם עבדי/עובדי ולכן כל מי שנמצא אצלי "במפעל" חייב להישמע להוראותי?

שמות כא (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: מה זה עבד עברי? האם אינו נחשב בגדר אחיך? ויקרא כה (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: ויקרא כה (מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר: דברים טו (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:

ירמיהו לד (ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר:(ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:(י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ:(יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים ויכבישום וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: את איזה חלק לא הבין ירמיהו? הרי הוא קורא לעבדים אחים?

מדוע כל הזמן חוזרת התורה על זכור, אל תשכח, ואמרת לבנך, שעבד היית? ופסוקים אלה שהבאתי כדוגמא הם חלק קטן מאד מכל הנאמר בקשר לעבדים, האם לא היה מספיק לומר פעם אחת כמו למשל: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" או פעמיים כמו "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", או שלוש פעמים כמו "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"? הרי מדוע אלוהים ומשה בזבזו כל כך הרבה "אנרגיה" ו"ניר" כדי שנזכור את זה שהיינו עבדים במצרים? רמב"ם הלכות תמורה פרק ד הלכה (טו) "ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, וקצת יצרו הרע"? לכן: ברור מדוע האלוהים עשה זאת, הרי האלוהים יודע אחרית כראשית, עבד היית, לכן: מה שעשו לך אל תעשה לאחרים! תהילים לז (א) לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵֹי עַוְלָה:--- (ז) דּוֹם לַיהֹוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶֹה מְזִמּוֹת:(ח) הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ: משלי כד (יט) אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים:  לכן: המצוות שניתנו לנו הם מצוות הומניטאריות, לכן התורה כולה על רגל אחת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", אם כל בני האדם נבראו "בְּצַלְמוֹ" ו"בִּדְמוּת אֱלֹהִים"? כולם על תקן רעך, ואם החלטת לנדות מישהו, נדה עצמך ואל תנדה אחרים, הרי לפי "התורה" שבע"פ" שהיא "תורת" "חכמים" "כל הפוסל במומו הוא פוסל"?

רמב"ם הלכות עדות פרק ט

הלכה (יא) החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות, ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, אף על פי שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בבית דין בפיו, או שיהיה ראוי להעיד בפיו, ויהיה ראוי לשמוע הדיינים והאיום שמאיימין עליו, וכן אם נשתתק אף על פי שנבדק בדרך שבודקין לענין גיטין ונמצאת עדותו מכוונת והעיד בפנינו בכתב ידו אינו עדות כלל, חוץ מעדות אשה לפי שבעיגונה הקילו: על מה ההלכה מסתמכת? היכן כתוב בתורה שיש בעיה עם החירש?

רמב"ם הלכות עדות פרק יג

הלכה (ב) הגרים אינן בדין הקרובים אפילו שני אחים תאומים שנתגיירו מעידין זה לזה, שהגר שנתגייר כקטן שנולד הוא חשוב: הלכה (ג) האחים זה עם זה בין מן האם בין מן האב הרי הן ראשון בראשון, ובניהם זה עם זה שני בשני, ובני בניהם זה עם זה שלישי בשלישי:

רמב"ם הלכות עדות פרק טו

הלכה (א) כל עדות שתבא הנאה לאדם ממנה אינו מעיד בה שזה הוא כמעיד על עצמו, לפיכך בני העיר שבא מערער לערער עליהם במרחץ או ברחוב של עיר, אין אחד מבעלי העיר מעיד בדבר זה ולא דן עד שיסלק עצמו בקנין גמור ואחר כך יעיד או ידין:

הלכה (ב) בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן הואיל ולשמיעה הוא עשוי שאי אפשר לאדם לסלק עצמו ממנו אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר וכן כל כיוצא בזה:

רמב"ם הלכות עדות פרק טז

הלכה (ו) כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון, האוהב, והשונא, והגר, והמשוחרר, וכן הזקן, והסריס, והממזר, וסומה באחת מעיניו, כשרין להעיד ואינן כשרים לדון דיני נפשות כמו שבארנו:

רמב"ם הלכות עדות פרק כ

הלכה (א) אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין עד שיהיו שניהם ראויין לעדות ויזומו שניהם אחר שנגמר הדין, אבל אם הוזם אחד מהן בלבד או שהוזמו שניהם קודם גמר דין או אחר גמר דין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אין נענשין אף על פי שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה: הלכה (ב) נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו אינן נהרגין מן הדין, שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה, אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין, וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו: הלכה (ה) כשם שהשנים מזימין את המאה אם העידו המאה בבת אחת, כך הן מזימין אותן אפילו היו חמשים כת ובאו שנים אחר שנים, כיצד כת שהעידה על ראובן שהרג את שמעון בירושלים ובאו שני עדים והזימוה, ובאת כת שניה והעידה אותה עדות עצמה שראובן הרג שמעון בירושלים ועמדו אותן השנים והזימוה גם זו הכת השניה וכן השלישית וכן הרביעית אפילו מאה כולן הן נהרגין על פי אלו השנים:  טלנובלה בעדות

הלכה (ו) כת שהעידה על ראובן שהרג את שמעון בירושלים ובאה כת שניה והזימה את הכת ראשונה יהרגו העדים הזוממין וינצל ראובן, באה כת שלישית והזימה את הכת השניה תהרג הכת השניה וראובן, ותנצל הכת ראשונה, באה כת רביעית והזימה את הכת שלישית תהרג הכת השלישית והראשונה וינצל ראובן והכת השניה, וכן אפילו הן מאה כת זו מזימה את זו כת נכנסת וכת יוצאת: הלכה (ז) עדים שהעידו על איש טרפה שהרג והוזמו אין נהרגין, שאפילו הרגוהו בידיהן אין נהרגין לפי שהוא טרפה, וכן העדים שהיו טרפה והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת בית דין והוזמו אין נהרגין, שאם יוזמו זוממיהן אין זוממיהן נהרגין שלא הזימו אלא טרפה:

רמב"ם הלכות עדות פרק יג

הלכה (א) הקרובים פסולים לעדות מן התורה שנאמר לא יומתו אבות על בנים, מפי השמועה למדו שבכלל לאו זה שלא יומתו אבות על פי בנים ולא בנים על פי אבות, והוא הדין לשאר קרובים, אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד, והם האב עם הבן ועם בן הבן, והאחין מן האב זה עם זה ובניהן זה עם זה ואין צריך לומר הדודים עם בן אחיו, אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות כולן פסולין מדבריהם: האם אין כאן עניין של "(א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:" (דברים יג)? שמות  כ (ה) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי: שמות לד (ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: איך הוא מוצא קשר בין לא יומתו אבות על בנים, ועדות בנים על אבותיהם? דברים כד (טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: הרי מדבר הכתוב על חטא של האב וחטא הבן, הרי "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"? האם לא הבין יחזקאל את כוונת הפס' לא יומתו אבות על בנים? הרי הוא מדבר על ממש מות של אב בגלל חטא הבן או מות הבן בגלל חטא באב? יחזקאל יח (א) וַיְהִי דְבַר יְהוָֹה אֵלַי לֵאמֹר:(ב) מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה:(ג) חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוָֹה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל:(ד) הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת:--- (כ) הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה:

האם ירמיהו מדבר על עדות אב על בנו ובן על אביו?

ירמיהו לא (כח) בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה:(כט) כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו:

רמב"ם הלכות עדות פרק כ הלכה (ז) עדים שהעידו על איש טרפה שהרג והוזמו אין נהרגין, שאפילו הרגוהו בידיהן אין נהרגין לפי שהוא טרפה, וכן העדים שהיו טרפה והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת בית דין והוזמו אין נהרגין, שאם יוזמו זוממיהן אין זוממיהן נהרגין שלא הזימו אלא טרפה: מה זה "איש טרפה"? איך הלכה זו שאין עדים מוזמים נהרגים, מסתדרת עם הפס' הבאים? בדברים יט (טו) לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר:(טז) כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה:(יז) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהוָֹה לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם:(יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו:(יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:(כ) וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ: (כא) וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגל ברגל: