לקחת מיסים בעיר מיתום? ו"תלמידי" "חכמים" פטורים ממס? ויתומים ואלמנות משלמים מיסים בעיר?

שולחן ערוך חושן משפט סימן קסג סעיף ד כל הדברים הצריכים לשמירת העיר, לוקחים מכל אנשי העיר, ואפילו מהיתומים, חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת"ח צריכים שמירה, שתורתן משמרתן. אבל לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים. ואם כל העם יוצאים ומתקנים בעצמם, לא יצאו ת"ח עמהם, שאין דרך תלמיד חכם כט) להתזלזל בפני ע"ה(עמי הארץ) (ועיין ביו"ד סי' רמ"ג סעיף א'). היו חופרין נהר להביא למדינה מים, גובין אפילו מהיתומים, שזו זכות להם כדי שישקו ממנו שדותיהם וכרמיהם. לפיכך אם אירע שום דבר שלא באו המים, הואיל ולא נהנו מהם היתומים, מחזירים להם כל מה שנלקח מהם; וכן כל כיוצא בזה. הגה: אבל אין היתומים צריכים ליתן, אפילו לבנין בית הכנסת, דלאו בני מיעבד מצות נינהו (ב"ב פרק השותפין), כמו שיתבאר לקמן סימן ר"צ סעיף ט"ו.

סעיף ה יד תלמידי חכמים, פטורים ממסים, כמו שנתבאר בטור יורה דעה סימן רמ"ג. הגה: יש מקומות שנוהגין ל) שחזן בית הכנסת פטור ממסים, ומנהג הגון הוא וכן ראוי לנהוג (ת"ה סימן שמ"ב). מיהו מדינא אינו פטור. לא) ואם שכרוהו מתחלה לפטור ממסים, ואחר כך שכרוהו סתם, ודאי על תנאי ראשון שכרוהו (ריב"ש סימן תע"ה).

רמב"ם הלכות שכנים פרק ו                

הלכה (ו) כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתקון הדרכים והרחובות אפילו מן החכמים, ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ: הלכה (ט) רוכלין המחזירין בעיירות אין בני המדינה יכולין לעכבן שתקנת עזרא היא שיהיו מחזירין כדי שיהיו הבשמים מצויין לבנות ישראל, אבל אינן קובעין מקום ויושבין בו אלא מדעת בני העיר ואם תלמיד חכם הוא קובע מקום בכל מקום שירצה: האם אלה שכתבו את ההלכות האלה "חכמים"? "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"! הרי מהיכן הם למדו את ההלכה הזו? היכן בתורה בכלל מופיע המושג "תלמידי חכמים"? ואיך מסתדרת ההלכה הזו עם הפס' הבאים?

תהלים סח (ו) אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ: הרי אם "הָ"אֱלוֹהִים הוא אביהם של היתומים, מדוע לקחת מהיתומים? לכו קחו מ"האבא" שלהם? הרי לא גובים מיסים "מילדיהם" של "תלמידי חכמים"?

תהלים קמו (ט) יְהוָה שׁמֵר אֶת-גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת:

ובהנחה שנכונה ההלכה ו"שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה שומרתן" הרי אם התורה שומרת על "תלמידי חכמים", הרי על היתומים והאלמנות שומר "הָ"אֱלוֹהִים, אם כך: מדוע היתומים והאלמנות צריכים לשלם מיסים "לשמירת העיר"? האם "הָ"אֱלוֹהִים אינו "שומר" מספיק טוב? האם "הָ"אֱלוֹהִים שכתב/נתן את התורה "שומר" פחות טוב, מהתורה שלו שנתן?

משלי טו (כה) בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְהוָה וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה:

משלי כג (י) אַל-תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל-תָּבא:

ישעיהו י

(א) הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ:(ב) לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ:(ג) וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם:

ירמיה ה (כח) שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי-רָע דִּין לֹא-דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ:

עמוס ב (ד) כּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מָאֳסָם אֶת-תּוֹרַת יְהוָה וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר-הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם:

איוב ו (כז) אַף-עַל-יָתוֹם תַּפִּילוּ וְתִכְרוּ עַל-רֵיעֲכֶם: 

איך ההלכה בהרמב"ם הלכות שכנים פרק ו הלכה (ו) כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה שומרתן, מסתדרת עם ההלכה הבאה?  בהרמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה (ג) כל המרחם, מרחמין עליו - שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג, יח); וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יחוש לייחוסו - שאין האכזרייות מצויה אלא בגויים, שנאמר "אכזרי המה ולא ירחמו" (ירמיהו נ, מב): אם כך: איך נקרא לגבות כסף מיתומים, אם לא אכזריות? ולעניין שהגויים אכזריים, האם ה"פוסל במומו הוא פוסל" זו גם הלכה?

והפס' הבאים הם ציווי תורה לגבי יתומים ואלמנות, אם כך: איך הם מסתדרים עם הגמרא למעלה?

שמות כב (כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:(כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:

דברים כד (יז) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה:(יח) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

דברי שמעון בן סירא שמו היה : שמעון בן ישוע בן אליעזר בן סירא ובתלמוד בבלי מצוטטים מדבריו,

הושע מוצק(הושע את מי שמציקים לו) ממציקיו(מהמציקים לו),                   ואַל תקוץ רוחך במשפט יושר:

היה כאב ליתומים, ותמור בעל לאלמנות,                 ואֵל יִּקְרָאך בן, ויחנך ויצילך משחת:

דברים י

(יז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד:(יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה:

דברים טז (יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

דברים טז (יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

דברים כד (יז) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה:

דברים כז (יט) אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: 

ישעיהו א (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: 

ישעיהו א (כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: 

ירמיהו ז (ו) גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם:

ירמיהו כב (ג) כֹּה אָמַר יְהֹוָה עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

יחזקאל כב (ז) אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ:

זכריה ז (י) וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם:

מלאכי ג (ה) וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:

תהלים צד (ו) אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ:

תהלים קמו (ט) יְהֹוָה שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת:

משלי טו (כה) בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְהֹוָה וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה:

איוב כט (יג) בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן:

איוב לא (טז) אִם אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה:

רמב"ם הלכות נחלות פרק ב הלכה (א) הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו שנאמר לתת לו פי שנים, כיצד הניח חמשה בנים ואחד מהן בכור הבכור נוטל שליש הממון וכל אחד מהארבעה פשוטים נוטל שתות, הניח תשעה בנים הרי האחד הבכור נוטל חמישית וכל אחד מן השמונה פשוטים נוטל עשירית וכן על החלוקה הזאת חולקין לעולם: הלכה (ב) בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר, ואם יצאת פדחתו בחיי אביו אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים: הלכה (ג) בכור שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים ופשוט שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו בנים עד שיהיה בן משעת לידה: "בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים" מדוע? כי נולד לאחר מות אביו? האם עכשיו אינו בכור לאביו? ובעצם מי יהיה הבן הבא אם אביו מת? מהלכה כזו לומדים מדוע העם הזה סובל כבר אלפי שנים,

לאחר קריאת מסמך זה אפשר להבין את דברי הנביאים ישעיהו, ירמיהו, והושע, על "חכמים" אלו,

ישעיהו ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר: הכל הפוך? הרי אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" על אנשים שחטאו לפי כותב התנ"ך שלא חטאו, כגון: ראובן בן יעקב, בני עלי, בני שמואל, דוד בחטא בת שבע, 

ועוד אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" על אנשים שלא חטאו לפי כותב התנ"ך שחטאו, כגון: אברהם, יצחק, דוד שחטא בחטא לשון הרע, ישעיהו הנביא, ואליהו הנביא, (כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:(כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ: מצדיקים את החוטאים, ומחייבים את אלה שלא חטאו?

ירמיהו ד (כב) כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ:

איך מסתדרת הגמרא הבאה? הרי אם "אֱוִיל עַמִּי".."בָּנִים סְכָלִים".."וְלֹא נְבוֹנִים".."חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע".."וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ"? והגרוע מכול "אוֹתִי לֹא יָדָעוּ"? ואם על חכמים ונבונים בימי הנביאים, מדברים הנביאים? אם כך: כמו שאומר הפס' "אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי הקיר"? הרי אם אין חכמה בחכמים ובנבונים, הרי הטיפשים מקל וחומר יהיו טיפשים יותר, והנביאים דיברו על "אבותינו", ואמרו "חכמים" ש"הדור הולך ופוחת" או כמו שאומרת הגמרא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: אם כך: לפי משוואה זו ש"הדור הולך ופוחת", הרי שהדורות הראשונים לנו, לא היו מלאכים, אלא אנשים, ואם הם אנשים, אנו חמורים, ואפילו לא כחמורם של חנינא בן דוסא ופנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים, עכשיו אפשר להבין מאין ומי, "יוצרה/כותבה" של "התושב"ע", ואפשר עכשיו להבין מי ה"חכמים" בדורנו,

ישעיהו ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר: (כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ: האם כוונתו של הנביא ישעיהו היא: הכול הפוך כתוב רע אומרים טוב, כתוב שחור אומרים לבן, וכן הלאה והפוך? לכן הידד לעם שאלה "חכמיו" והידד ל"חכמים" שהשוטים הם תלמידיהם,  והנה בהמשך דברי נביאים על העם הזה ועל "חכמיו",

ישעיהו כט (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהֹוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הַסֵּפֶר סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

ירמיהו  ח (ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים: (ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהֹוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:

הושע ט (ז) בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה: (ח) צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם אֱלֹהָי נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו:

ישעיה כט (יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: אלוהים ציווה, באו "חכמים בעיניהם" ואמרו: לא זאת הכוונה האלוהית? וכל הטיפשים יאללה אחריהם? הרי טענתו של הנביא שהעם עושה מה שאנשים בני אדם מצווים אותו, והניחו את מצוות האלוהים, אם כך איך הפך המושג "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" למושג המוביל ביהדות הדתית החרדית והדתית?