אבלות הלכה

רמב"ם הלכות אבל פרק א

הלכה (א) מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבנו תקן להם לישראל שבעת ימי אבילות ושבעת ימי המשתה: הלכה (ב) מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאביל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר: כל עבדי דוד לא ידעו הלכה? ילקוט שמעוני מלכים א רמז ריג  דורו של דוד א"ר(אמר רב) יהושע דסכנין בש"ר(בשם רב) לוי אפילו תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה במ"ט(49) פנים טהור ובמ"ט(49)  פנים טמא, שמואל ב פרק יב (יט) וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת:(כ) וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף <שמלתו> שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא בֵית יְהֹוָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל:(כא) וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם:(כב) וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ <יחנני> וְחַנַּנִי יְהֹוָה וְחַי הַיָּלֶד:(כג) וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי: הרי מדוע הם שואלים?

הלכה (ו) הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל, אפילו מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו: אם כך: איך קבעו שמי שעושה הפלה, כאילו הרגה נפש?

הלכה (ז) ואם נודע בודאי שנולד לתשעה חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד מתאבלים עליו: הלכה (ח) בן תשעה חדשים שנולד מת ובן שמונה שמת אפילו לאחר שלשים, ומי שיצא מחותך או מרוסס אף על פי שכלו לו חדשיו הרי זה נפל ואין מתאבלין עליהן ולא מתעסקין עמהם: הרי הפלה נחשבת הריגה? ואם הוא לא נחשב בגיל תשעה חודשים, איך הוא נחשב בגיל שלושה חודשים?

הלכה (י) כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורוסין [והמומרים] והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא: ועל מי כאן מדובר? הרי לפי הלכה זו, אין מה לשבת על אף חילוני שבעה?

הלכה (יא) המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבילים וכל דבר שהוא כבוד לחיים, ואי זהו המאבד עצמו לדעת, לא שעלה לגג ונפל ומת אלא האומר הריני עולה לראש הגג, ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת, הרי זה בחזקת שאבד עצמו לדעת, אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גב סייפו הרי זה בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעין ממנו דבר:

רמב"ם הלכות אבל פרק ב

הלכה (א) אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האשה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאמו: לפי דין תורה לא מתאבלים על האישה? או אישה אינה מתאבלת על בעלה? 

הלכה (ב) אפילו הכהן שאינו מתטמא לאחיו ואחותו מאמו ולאחותו הנשואה אף על פי שהיא מאביו, מתאבל הוא עליהן, ואם היתה אחותו זו הנשואה מאביו הרי הוא מתאבל עליה דין תורה: מהיכן מצאו "חכמים" שיש הבדל בין אח מאביו ובין אח מאימו לעניין אבלות?

הלכה (ג) בנו או אחיו הבא מן השפחה ומן הנכרית אינו מתאבל עליהן כלל, וכן מי שנתגייר הוא ובניו או נשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה, וכן אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה ולא אונן וכן היא לא אוננת ולא מתאבלת עליו:

הלכה (ו) כמה חמורה מצות אבילות, שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו, במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות: היכן מצא הרמב"ם אישה כוהנת? והיכן יש איסור לגבי כוהנת וטומאת מת?

רמב"ם הלכות אבל פרק ג

הלכה (ג) וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אף על פי שעצמה של טומאה בבית אחר, וכבר ביארנו כל האהלים שתכנס להן הטומאה או שתצא מהן ודין הסככות והפרעות, וכל הדברים המביאין את הטומאה והחוצצין בפני הטומאה, ואין זה מהן דין תורה ואי זה מהן מדבריהן הכל בהלכות טומאת מת, ושם ביארנו שאין גויים מטמאין באהל ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה כמו שביארנו שם:

הלכה (ח) כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו, ואיזהו מת מצוה, אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברין, דבר זה הלכה מפי הקבלה, במה דברים אמורים כשהיה הכהן לבדו ואין עמו אחר ואפילו קרא שם בדרך ואין לו עונה, אבל אם כשיקרא אחרים עונים אותו אין זה מת מצוה אלא יקרא לאחרים ויבואו ויעסקו בו:

הלכה (ט) היו כהן ונזיר מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה, יתעסק בו הנזיר לפי שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא בו הכהן אף על פי שהוא כהן הדיוט, היה כהן גדול וכהן הדיוט יטמא ההדיוט וכל הקודם את חבירו במעלה מתאחר בטומאה, וסגן עם משוח מלחמה שפגעו במת מצוה יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן:

רמב"ם הלכות אבל פרק ד הלכה ב

ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים המוזהבין הרקומין אפילו לנשיא שבישראל, שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה עכו"ם, וסובלין את המת על הכתף עד בית הקברות. האם הלכה זו התבטלה? הרי היום מסיעים את המת ברכב עד בית הקברות, ובבית הקברות אפילו מסיעים את המת בעגלה? ולמי שיאמר שהיום בית הקברות רחוק ולכן לוקחים את המת ברכב, אם כך: מסתבר שהאלוהים אינו יודע אחרית כראשית, הרי קיבלנו מצווה שלא יכולה להתקיים? ומצווה אמורה להיות לעולם וללא שינוי? רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה (א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות - לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג, יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל, יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה:

רמב"ם הלכות אבל פרק ה

הלכה (ה) מנין לאביל שאסור בתשמיש המטה, שנאמר וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה, מכלל שהיה אסור מקודם, וכן לא ישא האביל אשה ולא תנשא אשה אף על פי שאין משמשין מטתן, ומותר להתיחד עם אשתו ואף על פי שהוא אסור בתשמיש המטה: איזה קשר מצאו בין ניחום לבין תשמיש המטה? ולפי איזו הלכה גרושה מתאבלת על הגרוש שלה? איך זה מסתדר עם ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות אבל פרק ב הלכה (א) אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האשה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאמו: דוד לא ידע הלכה?

הלכה (ז) רמז לאביל שאסור בעשיית מלאכה, זה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה, וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה:

הלכה (טו) מנין שהאביל אסור בדברי תורה, שהרי נאמר ליחזקאל האנק דום:  יחזקאל פרק כד (טו) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:(טז) בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: (יז) הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל: איזה קשר מצאו בין "הֵאָנֵק דֹּם" ולימוד תורה? ואם כבר מצאו קשר, מה על כל הדברים האחרים שבפס'? מדוע אותם אין חובה לעשות? הרי כתוב "אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה" שמשמעו לא להתאבל? מדוע לא מקיימים את המשך הפס' הרי נאמר שיחזקאל הוא המופת ועל כולם לעשות כמהו. (יח) וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי: (יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה:(כ) וָאֹמַר אֲלֵיהֶם דְּבַר יְהֹוָה הָיָה אֵלַי לֵאמֹר:(כא) אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ:(כב) וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ: (כג) וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו:(כד) וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה:(כה) וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת מַשָֹּא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם:(כו) בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם: (כז) בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה: האם אלוהים מצווה את יחזקאל שלא יקיים הלכה? ויחזקאל מצווה את העם שלא יקיימו הלכה?

ומדוע כל בית אבלים הופך למעין מסעדה, כאשר הציווי ליחזקאל הוא לא לאכול? והאם אבלים היו הולכים ללא כיסוי ראש הרי לפי הפרשנים פארך = רש"י פארך - תפילין כל אלה מצות אבלים ואתה חילוף אבל אסור בתפילין וסנדל וחייב בעטיפת הראש ומברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים: האם רש"י ו"חכמים" אשר טענו שהכוונה היא לתפילין לא הבינו שמדובר על מגבעתו של יחזקאל, הרי יחזקאל היה כהן, שמות פרק כח (מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: מצודת דוד פארך - התקן עליך מגבעות הראש שהוא לפאר ולהדר וכן נאמר פארי המגבעות (שמות לט) ודרך האבל היה להסיר המגבעות ההיא, ורז"ל אמרו שעל התפילין יאמר שהאבל אסור בהן: רד"ק פארך תבוש עליך - פארך היא מגבעת הראש שהוא פאר האדם כמו פארי המגבעות פארי פשתים והיו על ראשם הפארים והצעדים ואבל חייב בפריעת הראש שהוא הסרת מגבעתו או סודרו מעל ראשו וישב בגלוי הראש ממגבעתו ויעטוף בסודרו בעטיפת השפה עם הראש שהוא סימן לאבילות לפיכך אמר האל יתברך ליחזקאל שלא לנהוג מנהגי אבל במות אשתו להיות למופת לישראל ורבותינו ז"ל פירשו פארך אלו תפילין שבראש וכן ת"י טוטפתך יהוין עלך: ומה על שאר המצוות אשר מצווה האלוהים את יחזקאל? כגון לנעול נעליים? הרי מציווי זה אפשר ללמוד שהאבלים היו הולכים יחפים, ומה על לא לספוד, ולא לבכות, ולא תבוא דמעתך? ומה פירוש לא תעטה על שפם? מדוע רק קריאה בתורה הפריעה ל"חכמים"? שלא מובן איך לומדים זאת מהמילים "הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים"?

הלכה (טז) אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות, ואם היו רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא ילחוש לאחר בצדו וזה שבצדו אומר לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים:

רמב"ם הלכות אבל פרק יא

הלכה (ח) הכין כל צרכי הסעודה ואפה פתו וטבח טבחו כדי שיכנסו לשמחה ומת לו מת קודם שיכנסו לשמחה, אם לא נתן מים על גבי בשר מוכר הבשר והפת ונוהג שבעת ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה, ואם נתן מים על גבי בשר שהרי אי אפשר למוכרו, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה כשבת, לפיכך הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים כדי שלא ישמש מטתו, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום, היו במקום שאפשר למכור הבשר אף על פי שנתן עליו מים מוכר ונוהג אבילות תחלה, היו במקום שאי אפשר למכור הבשר אף על פי שלא נתן עליו מים נוהג שבעת ימי המשתה תחלה, במה דברים אמורים כשמת אביו של חתן או אמה של כלה, שאם יפסידו סעודה זו אין להם מי שיטרח להם, אבל אם מת אביה של כלה או אמו של חתן או שאר קרוביהם נוהגין שבעת ימי האבל תחילה ואחר כך תכנס לחופה וינהגו שבעת ימי המשתה:

רמב"ם הלכות אבל פרק יב

הלכה (א) ההספד כבוד המת הוא, לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו, ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו, אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו: דברים פרק כא (כב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:(כג) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: הרי "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ" מדובר כאן על תלוי, אם כך: מה הקשר למצווה? ואיך מסתדרת חובת הקבירה עם הפס' הבאים? ירמיהו פרק כב (יח) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה:(יט) קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָם: הנביא מבטל מצוות עשה בשם אלוהים?

רמב"ם הלכות אבל פרק יב

הלכה (יב) העבדים והשפחות אין מספידין אותן ואין עומדין עליהן בשורה, ואין אומרים עליהן ברכת אבילים ותנחומי אבילים, אלא אומרין לו כשם שאומרין לו על שורו ועל חמורו המקום ימלא חסרונך: עבד ושפחה כמו בעלי חיים? דברים פרק ה (יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:

רמב"ם הלכות אבל פרק יד

הלכה (כה) מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב עליו, ועגלה שהיתה מושכת בקרון שהיה יושב בו מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה מקום שאין עושה אותה טריפה, ומושיבין ישיבה על קברו שבעה ימים, שנאמר וכבוד עשו לו במותו זה שהושיבו לו ישיבה על קברו, ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו יתר על שלשים יום: הלכה (כו) מלך או נשיא שמת יש להן לשרוף מטתו וכל כלי תשמישו, ואין בזה דרך האמורי, ולא משום השחתה שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים ישרפו לך: ירמיהו פרק כב (יח) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה:(יט) קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָם: הנביא מבטל מצוות עשה בשם אלוהים?

איוב פרק ב

(יא) וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ:(יב) וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה:(יג) וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד:  ממתי המנחמים קורעים? ולפי איזה הלכה זורקים עפר על הראש, ויושבים שבעה ימים ושבעה לילות, הרי אמורה להיות שבת באמצע, או באיזה שהוא שלב של השבעה, ובשבת לא מתאבלים לפי ההלכה?