פרוזבול

ר' עובדיה מברטנורא מסכת כתובות פרק ט משנה ט פרוזבול - הלל תיקן פרוזבול כדי שלא תשמט שביעית, שמוסר שטרותיו לבית דין שיגבה מן הלוה חובו כל זמן שיתבענו דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש, שאינו תובעו כלום אלא בית דין תובעין: האם לבית הדין יש פטור מציווי תורה?  האם בית הדין אינו חייב בקיום שמיטת כספים?

שמיטת חובות- פרוזבול,

דברים פרק טו (א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה:(ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָֹה:(ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:(ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:(ו) כִּי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: אם תעשה את הציווי הזה של האלוהים, לא ימשלו בך גויים? עכשיו אפשר להבין מדוע אנו במשך אלפיים שנה בגלות, ותחת שלטון גויים, מפני שאת הציווי הזה ביטל הלל הזקן,

(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:(ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:

לא ברור מדוע צריכה תורה להזהיר אותנו בפס' זה (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: האם האלוהים אינו יודע אחרית כראשית? הרי בא הלל ותקן/עשה פרוזבול וביטל את הציווי הזה?

(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:(יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: האם מפני שתקיים את שמיטת הכספים תהיה ברכת אלוהים עליך? וכאשר אינך שומט כספים אין ברכת אלוהים? אפשר עכשיו להבין את אלפיים שנות הגלות, והעוני של העם הטיפש, שהלל הזקן הוביל אותו לאבדון,

משנה מסכת שביעית פרק י משנה (ג) פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין הלל לפרוזבול: האם עכשיו כשהלל הזקן "תקן/עשה/קבע" את הפרוזבול, הם אינם עוברים על מצוות תורה? הרי את מצוות שמיטה אינם מקיימים? האם עכשיו באישורו של הלל אין שמיטת כספים? האם הלל חסך מהפושעים את העונש שאלוהים צריך להעניש אותם, על זה שאינם מלווים? איך זה שהאלוהים שיודע אחרית כראשית, מצווה שמי שלא יתן בגלל שנת השביעית יהיה בו חטא, ולא ציווה אלוהים מראש על הפרוזבול של הלל הזקן,  

יהושע פרק ד (יח) וַיְהִי בַּעֲלוֹת (כַּעֲלוֹת) הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו: רש"י נתקו כפות רגלי הכהנים - מן המים אל החרבה שאצלם, וישובו המים למקומם, נמצא ארון מצד זה, וישראל מצד זה, נשא ארון את נושאיו ועבר. ועל דבר זה נענש עוזא (שמואל ב ו ז) כשאחז בארון, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן: מקל וחומר, אם ארון יהוה נושא עצמו? האם מצוות יהוה אינן נושאות עצמן? הרי נענש עוזה על זה שרצה לעזור לאלוהים? כמו בני אהרון שרצו לעזור לאלוהים, והביאו אש זרה? וכמו משה שחשש שמא ידבר אל הסלע ולא יצאו מים, ומניסיונו בפעם הקודמת שהכה ויצאו מים, הלך משה על המצוי ולא על הרצוי לאלוהים, על הבטוח ולא על הביטחון באלוהים, ולכן נענש באי כניסה לארץ,

אם כך: מדוע היו צריכים "חכמים" לעזור לאלוהים? עם כל מיני תוספות? האם המצוות אינן עומדות בזכות עצמן? הרי אומר אלוהים שיעניש את מי שלא ישמור מצווה זו, של שמיטת חובות, האם לפי אותו דפוס התנהגות של הלל הזקן, ש"תקן/קבע" את הפרוזבול, האם אפשר לבטל כל מצווה, מפני שהעם אינם רוצים או "יכולים" לקיימה? תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד (ב) תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ(אלא אם כן) רוב צבור יכולין לעמוד בה;

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט

הלכה (ט) המלווה את חברו, וקבע לו זמן לעשר שנים - אינו משמיט, אף על פי שהוא בא לידי לא ייגוש, הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עימו שלא יתבענו, שביעית משמטת: איך אפשר לקבוע הלכה כזו טיפשית? הרי אם הלכה זו נכונה? מה הצורך בפס' הבא? בדברים פרק טו (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: אם כך? מה הצורך בפרוזבול? הרי אפשר לקבוע את ההלוואה לשמונה שנים, או לכל זמן שעובר את שנת השמיטה, ואז אין צורך בפרוזבול, האם אפשר לכתוב על דף שההלוואה היא למאה שנה ולעולם חייב המלווה להחזיר? אם כך מה הרעיון בשנת שמיטה ושמיטת כספים?

הלכה (טו) כשראה הילל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועוברין על הכתוב בתורה "הישמר לך פן יהיה דבר. . ." (דברים טו, ט), התקין פרוזבול, כדי שלא יישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים; אבל שמיטה של תורה, אין הפרוזבול מועיל בה: מה פירוש שמיטה של תורה? האם יש שמיטה אחרת? האם יש שמיטה שאינה מהתורה? ואם הם עוברים על התורה? האם עכשיו לאחר שיש את הפרוזבול, הם לא עוברים על ציווי התורה? הרי הלל ביטל את הציווי של התורה ועכשיו עוברים על ציווי תורה, רק באישור של "הרב"? האם הלל דאג שהאלוהים לא יעניש את אלה שנמנעו מלהלוות? לכן: בא הפס' בדברים פרק יג פרשת ראה (ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:(ה) אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: האם לפי שיטתו של הלל אפשר לבטל את כל המצוות, מפני שהעם אינו רוצה/"יכול" לילך בהם? ואיך מסתדרת ההלכה של פרוזבול עם פרוש הרמב"ן שמביא את דברי רש"י בפס' הבא בדברים פרק יח פרשת שפטים (כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא: רמב"ן: ואשר ידבר בשם אלהים אחרים - אפילו כיון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר יומת בחנק, לשון רש"י מספרי (שופטים קעז קעח). הרי הלל הזקן ביטל ציווי אלוהי שבשנת שמיטה לשמוט את הכספים? אם נביא אינו יכול? האם להלל הזקן מותר? להתיר את האסור?  

ויקרא פרק יט (ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: רש"י ואת שבתתי תשמרו - סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות: אני ה' אלהיכם - אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. איזהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא:

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט 

הלכה (טז) אין כותבין פרוזבול אלא בית דין חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי - שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם; אבל שאר בתי דינין, אין כותבין: אם הדור הולך ופוחת? ואנו כבר אחרי בערך כ-2000 שנה, הרי עברו כל כך הרבה דורות, האם היום מותר לבית דין לכתוב פרוזבול? האם היום הבית דין "חכמים" וגדולים מספיק כדי לכתוב פרוזבול?

הלכה (יז) זה הוא גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה; והדיינין חותמין מלמטן, או העדים:

הלכה (כה) תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה - אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעין שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית:  האם תלמידי חכמים פטורים משמיטת כספים? לפי איזו תורה, באה הלכה זו? שמות פרשת משפטים פרק כג (ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: רש"י לא תהדר - לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר דל הוא, אזכנו ואכבדנו: רשב"ם  ודל לא תהדר - כדכת' ולא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בצדק תשפוט עמיתך: אבן עזרא -  ובעבור שאמר לנטות אחרי רבים, וידוע כי אהבי עשיר רבים, אמר כאשר הזכרתיך, שלא תעזור העשיר, גם כן אל תעזור הדל בריבו: איך מסתדר לפרשנים אלה הפרוזבול? הרי אסור לפי פרשנות זו לשנות את המשפט לטובת הדל? אם כך: את מצוות התורה מותר לשנות למען הדל? משפט אסור לשנות? ולבטל ציווי אלוהי של שנת שמיטה למען הדל מותר?

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת שביעית פרק י משנה ג

הלכה [ג] פרוזבול, שם מורכב משמות הרבה, וענינו בלשונם תיקון הדבר והמצוע בו. וכבר הקשו על תקנה זו שעשה הלל ואמרו בתלמוד, ומי איכא מידי(מי איכא מידי = האם יש דבר?)  דמדאוריתא(שהתורה) משמטא(משמטת) שביעית ומתקין הלל דלא תשמיט(והתקין הלל שלא להשמיט), מדוע הגמרא בכלל נכנסת לסוגיה זו ודנה עליה? האם הגמרא לא ידעה את הפרשנות של הלל הזקן, ומדוע תיקן הלל? וביארו שתקנת הלל אינה אלא בשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן, כי ה' אמר וזה דבר השמטה שמוט, ואמרו בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים, בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים, בזמן שאין אתה משמיט קרקע אין אתה משמיט כספים, והתקינו רבנן דתשמיט זכר לשביעית, ונמצא שהשביעית בזמן הזה דליכא יובל נוהג דרבנן. הנה נתבאר לך שהשמטת כספים חובה עלינו בזמנינו זה. ודע שזה נוהג בכל מקום ובכל זמן כלומר השמטת מלוה בשביעית אלא שהיא מדרבנן. וכך תדון ואל תהסס אם ידרוש זאת הנתבע, או אם היה יורש לפי שהכלל אצלינו טוענין ליורש, ולפיכך דון לו בביטול החוב בלי שיבקש הוא את זאת. מדוע הקשו על תקנת הלל? האם "חכמי" התלמוד לא הבינו את הלל? או את התקנה? איך מסתדר שהקשו בגמרא על תקנת הלל, עם הגמרא שהכול מסיני? הרי אם בגמרא ידעו על פרוזבול, הרי שהפרוזבול ניתן בסיני, אם כך: זו אינה תקנת הלל, כי היא כבר מופיעה בסיני, ואם כך: איך לא תקנו זאת לפני הלל? למדו כל היום גמרא בע"פ, וצריכים את הלל שיתקן תקנה שרשומה בגמרא אלפי שנים לפניו? או שהתקנה רשומה בגמרא על שמו של הלל לפני שנולד? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני:  ויקרא פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני:

איך מסתדר הפרוזבול עם? הפרוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ג משנה [יא] מלבין פני חברו - מי שיבייש חברו וישנה פניו. ומגלה פנים בתורה - הוא אשר יעבור על מצוות התורה בפרסום, בפרהסיא, והיא תכלית הכפירה, כמו שאמר יתעלה: +במדבר טו, ל+ "והנפש אשר תעשה ביד רמה" וכו'. וענין מגלה פנים - יגלה פניו ויעז, וזה לשונם בפירוש זה, והוא בגמרא פאה, אמרו: "מגלה פנים בתורה - העובר על דברי תורה בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו", "מפר ברית - המושך לו עורלה". ושם אמרו בכל הדברים אשר אמרו החכמים בהם שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא, אמרו: "מה אנן קימין, אם בשעשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, אלא בשלא עשה תשובה ומת ביסורין". רצונו לומר, כי חומר אותם החטאים אשר זכרו בהם "אין לו חלק", משאר החטאים, הוא, שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם. רש"י צפניה פרק ב (א) וקושו - מעשיכם השוו מעשיכם לדעת קונכם, ורז"ל דרשו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים עשו שניהם לשון היקש אדם המשוה עצמו ומישר דרכו: לעשות פרוזבול? ולבטל מצוות אלוהים לשמיטת חובות? לא נחשב לעבור על דברי תורה בפרהסיה? הרמב"ם שחי במצרים? וריפא גויים? אינו נחשב כעובר על דברי תורה בפרהסיה?

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ל

מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וגו', וחטא גדול הוא שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה, והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו', והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'.

איך מסתדר הפרוזבול עם ההלכה הבאה? "מצווה לעולם עומדת"? רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה (א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות - לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג, יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל, יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה: הלכה (ב) לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת "לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח), ו"לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט): האם לבטל שמיטת כספים/ציווי תורה, לא נחשב כביטול מצווה? 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לח עמוד ב כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, לאחר כניסתן לארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים, שאע"פ שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. השמטת כספים חובת הגוף היא! לא נצרכא אלא לכדתניא; דתניא, רבי אומר: +דברים טו+ וזה דבר השמיטה שמוט - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים. ואימא: במקום שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, ובמקום שאין אתה משמט קרקע - אין אתה משמט כספים! ת"ל: +דברים טו+ כי קרא שמיטה לה', מכל מקום. האם הלל הזקן פספס גמרא זו, כאשר קבע את הפרוזבול? או שאולי גם שמיטת קרקעות לא הייתה בזמנו, ואם כך: אז בין כה וכה אין צורך בפרוזבול, כי אין שמיטת כספים ללא שמיטת קרקע?

ואיך מסתדר דבר ההבל הזה של הפרוזבול שתיקן הלל ובעצם ביטל פס' מן התורה עם הנאמר הבא?

שיר השירים רבה פרשה ה 

ג שחורות כעורב, ר' אלכסנדרי בר הדרין ורבי אלכסנדרי קרובה אמר אפילו אם מתכנשין כל באי עולם להלבין כנף אחד מן העורב אינן יכולין כך אם מתכנשין כל באי עולם לעקור יו"ד שהוא קטן האותיות שבתורה אינן יכולין, ממי את למד משלמה המלך שעל ידי שבקש לעקור יו"ד מן התורה עלה קטיגורו, ומי קטרג, ר' יהושע בן לוי אמר יו"ד שבירבה קטרג, רשב"י(ר' שמעון בר יוחאי) אומר ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה ואמר לפניו רבונו של עולם כתבת בתורתך דייתיקי שמקצתה בטלה כולה בטלה, שלמה המלך מבקש לעקור יו"ד שבתורה, אמר לו הקב"ה לך הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו ויו"ד שבך אינו בטל לעולם.

בשמות רבה פרשה ו א וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק, הה"ד (קהלת ב) ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן בה מצות עשה ומצות לא תעשה ונתן למלך מקצת מצות שנא' (דברים יז) לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב וגו', ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה ואמר למה אמר הקב"ה לא ירבה לו נשים לא בשביל שלא יסור לבבו אני ארבה ולבי לא יסור, אמרו רבותינו באותה שעה עלתה יו"ד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה ואמרה רבון העולמים לא כך אמרת אין אות בטלה מן התורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי ושמא היום יבטל אחת ולמחר אחרת עד שתתבטל כל התורה כולה, אמר לה הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין וקוצה ממך איני מבטל,

פרוזבול

משנה מסכת שביעית פרק י (א) שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. וְאִם עֲשָֹאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּטֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְֹכַר שָֹכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִם עֲשָֹאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת. וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:(ב) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵֹה בֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וִהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין: (ג) פְּרוּזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל:(ד) זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוּזְבּוּל, מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:(ה) פְּרוּזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר. וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שְׁטָרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים. וְִהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוּזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוּזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם:(ו) אֵין כּוֹתְבִין פְּרוּזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָֹדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָֹדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וִלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפִּטְרוֹפִּין:(ז) כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כַקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ כַּקַּרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת, פָּטוּר:(ח) הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אֲנִי. אָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:(ט) הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דברו רוח חכמים נוחה הימנו: מדוע לא להחזיר? האם זה גוי? הרי הוא התגייר, וגם בניו התגיירו?

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י

הלכה (ט) משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות, שנאמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה, י), בזמן שכל יושביה עליה - והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן: וכמה מעם ישראל צריכים להיות בארץ ישראל כדי שזה יחשב "כל יושביה"? אם יש עשרה יהודים בחו"ל, או מאה, או אלף, וכל שאר היהודים בארץ? האם כן מקיימים יובל? או לא? האם "מצווה לעולם עומדת", או לא?  ולפי אותה פרשנות איך יסביר את הפס' בדברים פרק יב פרשת ראה (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: האם את כל החוקים והמשפטים חייבים לקיים רק בארץ? ובחוץ לארץ אין חובה לקיים? הרי שניים וחצי השבטים קיבלו את, נחלתם בחוץ לארץ? ולמי שיטען שגם נחלת שניים וחצי השבטים נחשבת ארץ ישראל, אם כך נשאלת השאלה: הרי אם זה ארץ ישראל, מדוע משה כועס עליהם, על הבקשה? ולמי שיטען שאחרי שקיבלו ממשה את נחלתם נחשב עבר הירדן כארץ ישראל, נשאלת השאלה, מדוע משה מתחנן להיכנס לארץ? הרי אם עבר הירדן המזרחי נחשב לארץ ישראל? מדוע משה מתחנן להיכנס לארץ הרי הוא בארץ? ומדוע אומרים שמשה אינו קבור בארץ? והאם האלוהים בעצם לא עמד בהטחתו למשה שלא יכנס לארץ?                         

ואם בטלו היובלות, כאשר גלו מהארץ, מה זה, בהלכה הבאה? רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכה (י) בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ, שנאמר "יובל היא" (ויקרא כה, י), בכל מקום - בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום - מן התורה:  למי יונהג בחוץ לארץ? אם כולם חייבים להיות כאן בארץ? האם בחו"ל יונהג לגויים?

על כי תבואו אומר הרמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה (לב) התרומה בזמן הזה, ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא - אינה מן התורה, אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל, ובזמן שיהיו כל ישראל שם, שנאמר "כי תבואו" (ויקרא כה, ב), ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית; לא כשהיו בירושה שנייה שהייתה בימי עזרא, שהייתה ביאת מקצתן - ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן ייראה לי שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה: וברמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י הלכה (ט) זה שנטעו גויים עד שלא באו אבותינו לארץ, פטור; אבל משבאו לארץ, אף מה שנטעו גויים - חייב, שנאמר "כי תבואו אל הארץ, ונטעתם" (ויקרא יט, כג), משעת ביאה. וגוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק, חייב בערלה. ויש לנוכרי נטע רבעי - שאם בא לנהוג במצוה זו, הרי הוא קודש כנטע רבעי של ישראל: וברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה (כג) אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ. . ." (ויקרא כה, ב) - בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית. כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב, אסור בעבודה; וכל הספיחין שצומחין בו, אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצריים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה - אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרין באכילה. ומהנהר ומאמנה והלאה, מותר בעבודה בשביעית: אם כך: לפי אותם חוקים שהציב הרמב"ם בהלכה, הרי אין שמיטה נוהגת אלא רק כאשר הכללים הבאים מתקיימים, 1. "כולם" בארץ, 2. רק משעת ביאה, 3. רק בארץ, אם כך: מדוע הרמב"ם (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכה (י)) טוען שהיובל נוהג גם בחוץ לארץ? הרי הרמב"ם סותר את עצמו, ואיך ההלכה שנוהג גם בחו"ל מסתדרת עם ציווי תורה? בויקרא פרק כה (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָֹה: ובדברים פרק טו (ד) בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: (ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:

דברים פרק יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:--- (ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:(ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:(ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:(ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:(ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י

הלכה (יא) ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג עבד עברי, ולא בתי ערי חומה, ולא שדה אחוזה, ולא שדה חרמים, ואין מקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו:

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יא

הלכה (ח) המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, כמו שביארנו - אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות, ימכור לך" (ויקרא כה, טו); ואפילו רצה הלוקח - הרי זה אסור, שנאמר "במספר שנים אחר היובל, תקנה מאת עמיתך" (שם), אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה: הלכה (ט) וצריך שיאכל הלוקח שני תבואות, בשתי שנים - ואחר יגאל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה, טו); לפיכך אם הייתה אחת משתי השנים שביעית, או שנת שידפון או יירקון - אינה עולה מן המניין. הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה, או אכלה שנה ונרה שנה לזריעה ולא זרעה - הרי אלו עולין למניין: ויקרא פרק כה (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:(יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ:(יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:(יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ:(יד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו:(טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ:(טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ:(כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:(כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ:(כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו:(כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ:(כז) וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:(כח) וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ: מדוע הייתה צריכה תורה לומר פעמים, גם "בְּמִסְפַּר שָׁנִים" וגם "שְׁנֵי תְבוּאֹת"? האם יש מיותר בתורה? ואיך הגיע הרמב"ם שחייב למכור לשנתיים ואין פחות? ומה זה, "כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ"? הרי כבר "למדנו זאת" מ"שְׁנֵי תְבוּאֹת"? מדוע צריכה תורה להדגיש "אַל תּוֹנוּ"? לכן לדעתי: אין פה שום ענין לשנתיים או פחות, כי אם החשבון לפי השנים שנותרו עד היובל, ולפי שנות התבואה אשר אתה מפיק מאותה אדמה, הרי יש בתוך השנים גם שנות שמיטה, שבהם אינך עובד את האדמה והיא הפקר, הרי גם המוכר עצמו מחויב על הפקרת האדמה, ובשנים אילו אינו מרוויח מן האדמה, לכן: החשבון נעשה גם לפי שנות התבואה שתפיק מאדמה זו, ולכן אם קנית אדמה שנה לאחר היובל נשארו 49 שנים עד היובל, עד היובל יש 7 שבתות שנים, אם כך: נשארו 42 שנים ושנת יובל אחת, לכן: נשארו 41 שנות תבואה, וזה התשלום, 41 שנות תבואה, וזו התשובה ל"כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ". החשבון אינו בשנים, כי אם בשנים שבהם אתה יכול להפיק "תבואה/תועלת" מהאדמה שקנית.

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יא

הלכה (י) מכרה בשנת יובל עצמה - אינה נמכרת, והדמים חוזרין לבעלים. מכרה שנה אחת לפני היובל - הרי הלוקח אוכל אותה שנה שנייה אחר היובל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה, טו): אם כך: מה עניין שנת יובל, הייתה אומרת תורה כל 50 שנה, ולא חשוב מתי יוצא, הרי השנה לפני היובל היא שנת שמיטה, וגם היא אינה צריכה להיחשב לפי אותו היגיון,

הלכה (יא) מכר נקעים מלאים מים, או סלעים שאינם ראויין לזריעה - הרי זה פודה בפחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות" (ויקרא כה, טו), שדה הראויה לתבואה, היא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים. ואם לא גאלה - אף על פי שאינה ראויה לזריעה, חוזרת לבעלים ביובל:

הלכה (יב) מכר אילנות, אין נגאלין לפחות משתי שנים - שהרי ראויים לתבואות; ואם לא גאלן, אינן חוזרין לבעלים ביובל, שנאמר "ושב, לאחוזתו" (ויקרא כה, כז), ולא לאילנות:

בהלכה יא: קובע הרמב"ם, מקום שאינו ראוי לתבואה חוזר ביובל, מדוע לא מתייחס הרמב"ם לזה שכתוב "מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ"? ובהלכה יב, קובע הרמב"ם, מכר אילנות אינו חוזר ביובל, מדוע כאן כן מתייחס הרמב"ם ל"וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ" ולא אילנות? אם כך: לפי איזה קריטריון פעם אחת המילה חשובה, ופעם אחרת יכול אתה לא להתייחס? הרי גם בהלכה יא' לא הושלמה עסקה מלאה לפי הכתוב, ולכן: אינו צריך להחזיר ביובל, אם היה מקפיד הרמב"ם להיצמד לכתוב אחד לאחד, היה מגלה שאין קשר מה גָדֵל בתוך השטח, אלא היכן נמצא השטח מבחינת המיקום שלו, ויקרא פרק כה (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:(כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ: (כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו:(כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ:(כז) וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:(כח) וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:(כט) וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ:(ל) וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לֹא:(לֹוֹ) חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל:(לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא:

לכן: לפי הנאמר בפסוקים אלה, יש תשובות לכל הבעיות המתעוררות ע"י קביעותיו של הרמב"ם,

1 אין מכירת קרקעות לצמיתות, לעולם חוזר אדם לנחלתו (כג בירוק)

2 יש למוכר שנה ראשונה אפשרות לגאול את נחלתו, ואם לא גאל נשאר הקונה עד היובל (כח בצהוב), אחרת מדוע אומרת תורה "וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ...ֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל" מה החידוש? ומדוע צריך פעמים היובל?

3 מי שגר בעיר המוקפת חומה, אם לא גאל בשנה הראשונה, אינו חוזר גם ביובל (לדוגמא: ירושלים העתיקה)

4 מי שגר במקום שאין חומה, שם לעולם נגאל ביובל (לדוגמא ירושלים החדשה),

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יא

הלכה (יג) מכר שדהו לראשון, ומכר הראשון לשני, ושני לשלישי, אפילו מאה - בשנת היובל תחזור לאדון הראשון, שנאמר "בשנת היובל ישוב השדה, לאשר קנהו מאיתו - לאשר לו, אחוזת הארץ" (ויקרא כז, כד):

הלכה (יד) מכרה לראשון במאה דינר, ומכרה הראשון לשני במאתיים, ורצה האדון לגאול - אינו מחשב אלא עם הראשון, שנאמר "לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה, כז):

הלכה (טו) מכרה לראשון במאתיים, וראשון לשני במאה - הרי זה מחשב עם האחרון. וכן אם מכר במאה, והשביחה ביד הלוקח, והרי היא ראויה להימכר במאתיים - מחשב לפי מה שמכר; ואם מכרה במאתיים, והכסיפה, והרי היא ראויה להימכר במאה - מחשב לפי מה שהיא, ולעולם מייפין כוח מוכר שדה אחוזה, ומרעין כוח הלוקח:

בהלכה יד' מסתמך הרמב"ם על "לאיש אשר מכר לו" ורצה לגאול, מתחשבים לפי המחיר שמכר, ובהלכה טו' אין חשיבות "לאיש אשר מכר לו" ומתחשבים עם השני, כיצד הרמב"ם סותר את עצמו, הרי הכשיל את עצמו הרמב"ם כאשר הסתמך מלכתחילה על "לאיש אשר מכר לו", היה יכול לומר הלכה למשה מסיני, שהולכים אחר הסכום הנמוך, ואין פוצה פה ומצפצף, כמו שעשו עם כל הלכה, שלא ידעו לתת תשובה,

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יא הלכה (יז) הנותן שדהו מתנה - הרי זו חוזרת לו ביובל, שנאמר "תשובו, איש אל אחוזתו" (ויקרא כה, יג), לרבות את המתנה. האחין שחלקו - כלקוחות הן, ומחזירין זה לזה חלקו ביובל, לא תיבטל חלוקתן מכמות שהייתה. וכן הבכור והמייבם אשת אחיו - מחזיר ביובל חלק שנטל, ונוטל החלק שכנגדו: אחוזה ניתנה למשפחה, ולא ליחידים, ולכן: יש תמיד גואל מאותה משפחה, לפי סדר הקרבה, ומה העניין כאן הבכור, והמייבם, למי מחזיר? הרי לקח את אשת אחיו כדי להקים לו זרע? בדברים פרק כה (ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: אם כך: למי הוא אמור להחזיר את השטח?

הלכה (יח) אבל היורש את אשתו - אף על פי שירושת הבעל מדבריהם - עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואינו מחזיר ביובל. ואם ירש ממנה בית הקברות, יחזיר לבני משפחה - משום פגם משפחה; וייתנו לו דמיה, ומנכין לו דמי קבר אשתו - שהרי חייב בקבורתה:

כיצד יורש את אשתו, והרי אישה אינה יורשת, הרי נאמר בויקרא פרק כב (יג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:

אם היא גרושה, אפשר להבין מדוע "וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ" הרי סולקה, אבל: אם היא אלמנה, מדוע "וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ", מדוע היא לא נשארת בבית בעלה? פשוט מאוד: כי היא חלוצה, ואין אישה יורשת, רק בנים יורשים, והבנות יורשות רק בתנאי אחד, והוא כתוב בבמדבר פרק לו (ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בנות יורשות, חייבות להינשא לבני משפחתן, כדי שהנחלה לא תעבור משבט לשבט,

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יב

הלכה (א) המוכר בית בתוך עיר המוקפת חומה - הרי זה גואלה כל שנים עשר חודש מיום שמכר בכל עת שירצה, ואפילו ביום שמכר; וכשרוצה לפדות - נותן כל הדמים שלקח, ואינו גורע ללוקח כלום. ואין הקרובים פודין אותה, אלא המוכר עצמו אם השיגה ידו. ויש לו למכור מנכסיו ולפדות; אבל לא ילווה ויגאל, ולא יגאל לחצאין: מה עניין איך יגאל בתחום שנת הגאולה? ומהיכן הרמב"ם שואב את כל ההלכות הללו? הרי, שיגאל בכל דרך בתוך שנה, ואם לא גאל לא תגאל לעולם,

הלכה (ח) המוכר בית בבתי החצרים, או בעיר שאינה מוקפת חומה כראוי - הרי זה נגאל בכוח יפה שבדין השדות ושבדין הבתים המוקפין חומה. כיצד, אם רצה לגאול מיד - גואל, כדין הבתים. הגיע שנים עשר חודש ולא גאל - הרי זה גואל עד שנת היובל, כדין השדות; ובעת שגואל מחשב עם המוכר, וגורע לו מה שאכל. הגיע יובל ולא גאל - חוזר הבית בלא דמים, כדין השדות:

אם לא גאל בתוך שנה, אינו יכול לגאול עד שנת יובל, וביובל חוזרת אליו, ולא כמו שאומר הרמב"ם גואל עד שנת היובל, ויקרא פרק כה (לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא: אותו חשבון כמו שנעשה בכל שדה אחוזה, שנה אחת יש באפשרותו לגאול, ואם לא גאל, בשנת היובל היא חוזרת אליו,

יחזקאל פרק יד

(ט) וְהַנָּבִיא כִּי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְהוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל:   רש"י והנביא כי יפותה ודבר דבר - שאינו אמת. פתיתי - פתחתי לו פתח לאיזו שירצ'ה ומכאן יש לומר בא ליטמ'א פותחין לו: אם כך: נשאלת השאלה, הרי כל מה שעשו "חכמים", כאשר עשו פרוזבול, היתר עסקה, וביטול  קרי לילה, ועוד מרעין בישין, האם דברים אלה לא נכללים  בה"בא ליטמא פותחין לו"? איך כל ההיתרים האלה מסתדרים עם הגמרא וההלכה הבאים?

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קמב עמוד א מתני'. לא יטול אדם אם על בנים אפי'לו לטהר את המצורע, ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה: +דברים כ"ב+ למען ייטב לך והארכת ימים, ק"ו על מצות חמורות שבתורה.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט

הלכה (א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות - לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג, יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל, יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה: הלכה (ב) לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת "לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח) ו"לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט)

אנו השוטים נפלנו לבור שטמן לנו האלוהים? ולא קיימנו את הפס' הבא קהלת פרק ג (יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו: לסיכום פרק זה, הסיפור הבא יכול ללמד משהו, אותנו בני האדם, "אין צורך לעזור לאלוהים", אם הוא האלוהים? שיעשה את העבודה שלו, ואנחנו נתמקד במה שציווה אותנו,

שופטים פרק ו (כב) וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהֹוִה כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים: (כג) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת:(כד) וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקְרָא לוֹ יְהֹוָה שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעַפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי:(כה) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת:(כו) וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת:(כז) וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשֹוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה: (כח) וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי:(כט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי עָשָֹה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָֹה הַדָּבָר הַזֶּה:(ל) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל יוֹאָשׁ הוֹצֵא אֶת בִּנְךָ וְיָמֹת כִּי נָתַץ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו:(לא) וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ:(לב) וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ: זו גם התשובה לכל הטיפשים, החושבים עצמם, שהם "שומרים/עוזרים" בהגנה על האלוהים? האלוהים אינו צריך שישמרו על ביצוע מצוותיו, הרי הבטיח האלוהים ש"מי שלא יקיים ייענש".

הרי אם היה הלל מאמין באלוהים, לא היה עושה את הפרוזבול, וזאת מכמה סיבות , הרי מדוע העני עני?  דברים פרק כח (טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:(טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה:(יז) אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ:(יח) אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ: מי שאינו עושה את מצוות האלוהים ארור רכושו? אם כך: מה הפלא שהוא עני? הרי את העני ואת העשיר עשה אלוהים, משלי פרק כב (ב) עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם יְהֹוָה: שמואל א פרק ב (א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהֹוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהֹוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:(ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּיהֹוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ:(ג) אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהֹוָה <ולא> וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:(ד) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל:(ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:(ו) יְהֹוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל:(ז) יְהֹוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם:(ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהֹוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:(ט) רַגְלֵי <חֲסִידָו> חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ:(י) יְהֹוָה יֵחַתּוּ <מְרִיבָו> מְרִיבָיו <עָלָו> עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהֹוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ: משלי פרק י (כב) בִּרְכַּת יְהֹוָה הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ: משלי פרק כב (ד) עֵקֶב עֲנָוָה ויִרְאַת יְהֹוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים:(ה"ו" היא תוספת שלי)

משנה מסכת קידושין פרק ד משנה יד [יג] ר' יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה ולא ישנו שני רווקים בטלית אחת וחכמים מתירין כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים ולא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו רבי שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי,

דברים פרק טו (ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: רש"י  אפס כי לא יהיה בך אביון - ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם. אביון דל מעני ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר: וזה חלק קטן מהתשובות הנמצאות במקורות, (כדי לראות עוד על העני בעבודה במסמך "עני" בתיקייה "חכמים פרשנות") מדוע האדם עני? ולאחר שראינו מדוע האדם עני, והבנו שזה מפני שלא הלך בדרך האלוהים, ולא קיים מצוותיו, אם כך: נענש העני ע"י האלוהים, אבל גם אם נענש האדם על ידי האלוהים, עכשיו נבחנים העשרים, האם הם יקיימו את מצוות האלוהים, דברים פרק טו (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא:(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: תהילים פרק לז (כא) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן: תהילים פרק יא (ה) יְהֹוָה צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָֹנְאָה נַפְשׁוֹ: תהילים פרק קיב (א) הַלְלוּיָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְהֹוָה בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד:(ב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ:(ג) הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד:(ד) זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק:(ה) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט:(ו) כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק:(ז) מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיהֹוָה:(ח) סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו:(ט) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד:(י) רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד: משלי פרק כב (ט) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל:  ואם לא יקיימו האלוהים יעניש אותם מפני שזו דרכו של האלוהים בתהלים פרק צב (ו) מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ:(ז) אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת:(ח) בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד: ישעיהו פרק מח (כב) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְהֹוָה לָרְשָׁעִים: ישעיהו פרק נז (כא) אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים: ישעיהו פרק ג (יא) אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ: תהלים פרק ט (ו) גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד: תהלים פרק לב (י) רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהֹוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ: תהלים פרק לז (ט) כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי יְהֹוָה הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ:(י) וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ:תהלים פרק קכה (ג) כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם: משלי פרק ג (לג) מְאֵרַת יְהֹוָה בְּבֵית רָשָׁע וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ: משלי פרק ה (כב) עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ: זהו חלק קטן מהנאמר בתנ"ך על רשעים אשר אינם מקיימים את מצוות האלוהים,

תהלים פרק ט (יז) נוֹדַע יְהֹוָה מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע הִגָּיוֹן סֶלָה: אלוהים עושה משפט, והוא שם מוקש(נוקש) לרשע, האם יוותר לעני, או שיבקש פרוזבול,  הִגָּיוֹן!!!!!!

לכן: אין צורך "לעזור" לאלוהים, בעקיפת חוקי האלוהים, על ידי יצירת חוקים אחרים,

הלל בעצם בהנהיגו את הפרוזבול לא סמך על אלוהים שיבצע את תפקידו? הרי האלוהים מבטיח שמי שילווה ולא יתייחס לקרבת שנת השמיטה, יוכל כל הזמן להלוות, ומי שלא, יחטא לאלוהים, הלל כאשר הנהיג פרוזבול בעצם אמר: "אלוהים אינו מבצע את תפקידו "אעזור" לו"?  הסיפור למטה בירמיהו ממחיש אלוהים משלם, אם מיד, ואם לאחר זמן, אבל משלם!!! ואל "תעזרו" לו,

דברים פרק טו (א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה:(ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָֹה:(ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:(ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:(ו) כִּי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ:(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:(ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:

(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: לא ברור מדוע צריכה תורה להזהיר אותנו בפס' זה? האם האלוהים אינו יודע אחרית כראשית? הרי הנה בא הלל הזקן ועשה פרוזבול, וביטל את הציווי הזה?

(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:(יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

ירמיהו פרק לד

(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:(י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: (יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים <ויכבישום> וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:

(יב) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה לֵאמֹר:(יג) כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר:(יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם:(טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו:(טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:

(יז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְהֹוָה אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם <לזועה> לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:

(יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו:(יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל:(כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:(כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם:(כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם יְהֹוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב: 

אין צורך "לעזור" לאלוהים עם פרוזבול, האלוהים יכול לעשות את עבודתו לבד,

ירמיהו פרק לט

(ט) וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עָלָיו וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בָּבֶל: (י) וּמִן הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְאוּמָה הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים בַּיּוֹם הַהוּא: שמואל א פרק ב (א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהֹוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהֹוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:(ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּיהֹוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ:(ג) אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהֹוָה <ולא> וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:(ד) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל:(ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:(ו) יְהֹוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל:(ז) יְהֹוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם:(ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהֹוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:(ט) רַגְלֵי <חֲסִידָו> חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ:(י) יְהֹוָה יֵחַתּוּ <מְרִיבָו> מְרִיבָיו <עָלָו> עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְהֹוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:

משלי פרק כא (א) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד יְהֹוָה עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ:

תהלים פרק לג

(ט) כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד:(י) יְהֹוָה הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים:(יא) עֲצַת יְהֹוָה לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר: