יואב הכהן, שמיטה והחכרת שטח לנוכרי?

שמיטת קרקע, ונוכרי חוכר? איך בדיוק יש כאן שמיטה, אם החכרת את השטח לנוכרי?

איך מתקיימת שמיטת קרקעות, עם מכירה או החכרה של השטח, לנוכרי?

שמות כג (י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:(יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:

איך בדיוק "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ", הרי מה יאכלו? ויותירו? אם לא זרעת/שתלת את השטח? משטח שלא גדל בו כלום, איך יאכלו, ויותירו? ואיך בדיוק מתקיימים ציווים אלה אם נתת/החכרת לגוי/נכרי את האדמה/השטח? הרי לא יוכלו עניי עמך לאכול משטח שהוחכר לגוי?

רמב"ן תשמטנה ונטשתה תשמטנה מעבודה, ונטשתה מאכילה אחר זמן הביעור דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה, ונטשתה מלזבל ומלקשקש לשון רש"י ואיננו נכון, כי לא הוזהרנו מן התורה אלא על חרישה וזריעה, אבל המקשקש והמזבל, ואפילו מנכש ועודר וכוסח וכל שאר עבודות קרקע, אינו אסור מן התורה וכך העלו בתחלת מסכת מועד קטן (ג) בפרק משקין דחרישה וזריעה אסר רחמנא אבל תולדות לא אסר רחמנא וכלהו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכן הביעור אינו נלמד מן המקרא הזה: האם הרמב"ן ורש"י אינם מסכימים, על המותר והאסור בשנת שמיטה? מה אם כך: קיבלו ב"מסורת" "התושב"ע"? האם לא קיבלו כולם את אותה "מסורת"? האם לפי דברי הרמב"ן רש"י טעה? הרי לשון רש"י איננו נכון? ואם רש"י לא טעה האם הרמב"ן טעה?

ויקרא כה (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָֹה:(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָֹה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: התורה מדגישה שהשבת היא שבת של הארץ, ולא של העובדים אותה, (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: השבת היא לארץ, ולא לאדם, אם כך: איך מחכירים את האדמה לגוי? האם מותר לגוי לעבוד בשבת, אצל יהודי? האם מותר ליהודי להשכיר את העסק שלו בשבת לגוי, שיעבוד בעסק בשבת? האם יסכימו בבני ברק שיפתחו גויים את החנויות בשבת? האם מותר שיהיו נהגים גויים ברכבי הסעה בשבת, שהרי אין איסור נסיעה בשבת? הרי על השאלות האלה התשובה היא: לא!! אם כך: איך מחכירים את השטח לגוי? ויותר מכך, כתוב במפורש שזו "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן... לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָֹה"? ומי הם "תוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ"? האם אין הכוונה שכל ארץ ישראל צריכה להיות מושבתת מעבודת האדמה? ועל השאלה ומה נאכל בשנה השביעית? הרי תורה נותנת תשובה בפס' הבאים, ויקרא פרק כה (יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח:(יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:

ויקרא כה (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: איך "כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל"? אם לא שתלו? ולא זרעו?

ויקרא כה (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי: "הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן... לָאָרֶץ? ו"לַיהוָֹה"? ולו כל הארץ? הרי אם אסור למכור את הארץ לצמיתות, ואסור למכור את הארץ לגוי? אם כך: הארץ נשארת שלך, גם אם החכרת אותה? והגוי בעצם רק עובד שלך? ובהנחה שפטרנו את השאלות הקודמות, הרי אם אתה מחכיר את השטח לגוי, איך מתקיים החלק הבא בציווי תורה? "תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה" ממה יאכלו אביוני עמך, ומאיזה נותר תאכל חיית השדה? שהרי לא החכרת לגוי על מנת שכולם יחגגו עליו? ויאכלו בשטח שלו ומשלו?

ירמיה לד (ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר:(ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:(י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָֹּרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ:(יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּישׁוּם וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:(יב) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה לֵאמֹר:(יג) כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר:(יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם:(טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשֹוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו:(טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:(יז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְהֹוָה אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַוֲעָה לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק א

הלכה (א) מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שנאמר "ושבתה הארץ, שבת לה'" (ויקרא כה, ב), ונאמר "בחריש ובקציר, תשבות" (שמות לד, כא); וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה, ד):

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ב

הלכה (א) לא יוציא אדם זבלים מחצרו, וייתן בתוך שדהו בשביעית - מפני שנראה כמזבל שדהו שתהיה יפה לזריעה; ואם הוציא והעמיד ממנו אשפה, מותר. ולא יעשה אשפה בתוך שדהו, עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ - והוא משיקשור המתיק: הלכה (ה) הייתה כל שדהו בית ארבעת סאין, משייר ממנה מקצת - מפני מראית העין, כדי שיידעו הכול, שהצאן הטילו בה ונידיירה; ולא יאמרו, זיבל זה כל שדהו בשביעית: האם עושים את המצווה כדי שלא תהיה מראית עין? או מפני שחובה?

הלכה (ו) לא יפתח אדם מחצב בתחילה לתוך שדהו בשביעית - שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוון, שיסיר ממנה הסלע; ואם התחיל מקודם שביעית, ופיצל ממנה שבע ועשרים אבנים בריבוע שלוש על שלוש על רום שלוש, כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה או גדולות מזו - הרי זה מותר לנקר ממנו בשביעית, כל שירצה: האם כל הבעיה היא מה יאמרו השכנים, ולא שזו מצוות האלוהים? ומה על הפס' בשמואל א טז (ז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב: אז מה חשוב מה החליט לראות השכן? האם האלוהים הוא החשוב, או מראית העין? הרי מה אכפת לי מה חושב השכן? או מה הוא חושב שראה? הרי כל העיקר במצווה הוא מה אלוהים יודע, על מה שבלב שלי,

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ג

הלכה (א) עבודת הארץ בשנה שישית, שלושים יום סמוך לשביעית - אסורה, הלכה למשה מסיניי, מפני שהוא מתקנה לשביעית; ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים, הוא שנאסר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש, אלא עד העצרת; ושדה הלבן, עד הפסח. ובזמן שאין מקדש קיים, מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה: יש הלכה למשה מסיני, ויש דין תורה, והם לא אותו דבר?

הלכה (ט) אף בזמן הזה, אין נוטעין אילנות, ואין מרכיבין, ואין מבריכין ערב שביעית - אלא כדי שתקלוט הנטיעה, ותשהה אחר הקליטה שלושים יום קודם ראש השנה של שביעית; וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם, מפני מראית העין - שמא יאמר הרואה, בשביעית נטעו: חשוב מה יאמרו השכנים? ולא חשוב מה הציווי של האלוהים?

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד

הלכה (ח) באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית - אם היו תבואה או קטנייות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה - הרי אלו מותרין, ואף על פי שאוסף אותן בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה - הרי הן כפירות שביעית. התבואה והקטנייות אסורין באכילה, משום ספיחין; ופירות האילן, אוכלין אותן בקדושת שביעית: מדוע צריכים פירות שישית להיכנס לשביעית? רק כאשר הספירה לא נכונה זה קורה, שהרי אם היו מתחילים שנה בפסח שהוא ראש השנה לפי התורה אין את הבעיה של יבול שנה שביעית הגולש לשנה שמינית,

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד

הלכה (כב) מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא). וכל הנועל כרמו, או סג שדהו בשביעית - ביטל מצות עשה; וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום, שנאמר "ואכלו אביוני עמך" (שם). ויש לו להביא מעט לתוך ביתו, כדרך שמביאין מן ההפקר - חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין; ואם הביא יתר מזה, מותר: וכאשר אתה מחכיר את השדה לגוי? זה לא כמו סגירת השטח?

הלכה (כד) סוריה - אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב, ומצריים ושנער - אף על פי שהן חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן: עד כדי כך פספסה תורה שלא צפתה מהלך זה? ופרוזבול זה לא ביטול מצוות עשה?

הלכה (כה) עבר הירדן, שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי סוריה ועבר הירדן, מותרין באכילה - לא יהיו ארצות אלו, חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים. גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית - פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה - והגויים אינן מצווין על השביעית, כדי שנגזור עליהן: מותר למכור קרקע לגוי? וגם אם קנה הרי הוא מחוייב כישראל? שמות יב (מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: במדבר טו (טז) תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם: במדבר טו (כט) הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה:

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד

הלכה (כו) עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר - מושיבין עליהן שומר, כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית: והושבת השומר למה תעזור? הרי זה נוגד את הכתוב? בשמות לד (כד) כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה: תהילים קכז (א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְהֹוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהֹוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר: הרי השומר אינו עוזר אם האלוהים אינו שומר, אם כך: הרי מלכתחילה אין צורך בו, כי איש לא יחמוד את ארצך כאשר אתה מבצע את הוראות האלוהים, אחד לאחד, אם כך: כאשר אינך מאמין באלוהים אתה צריך שומר,

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ה

הלכה (יא) מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה, וליקח בהם אוכלי אדם. אבל אין מוכרין אוכלי בהמה, ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת, ואין צריך לומר שאין מוכרין אוכלי אדם, ליקח בהם אוכלי בהמה; ואם לקח בהן, או החליף בהן אוכלי אדם באוכלי בהמה - הרי הם כאוכלי אדם, שאין עושין מהם מלוגמה לאדם: מותר למכור בשביעית?

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ו

הלכה (א) אין עושין סחורה בפירות שביעית; ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית, מוכר, ואותן הדמים - הרי הן כפירות שביעית, ויילקח בהן מאכל וייאכל בקדושת שביעית; ואותו הפרי הנמכר - הרי הוא בקדושתו, כשהיה: אז מותר או אסור?

הלכה (ב) לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר - מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול, והותיר - מותר למכור המותר, והדמים שביעית; וכן אם לקט ירקות לעצמו, ולקח מהם בנו או בן ביתו ומכר - הרי זה מותר, והדמים דמי שביעית: הלכה (ג) כשמוכרין פירות שביעית - אין מוכרין אותן לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין, כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית. אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה, להודיע שהוא הפקר; ולוקח הדמים, לקנות בהן אוכל אחר. ואוגד דברים שדרכן להיאגד לבית, למכור בשוק אכסרה, כדרך שאוגדין להביא לבית, לא כדרך שאוגדין לשוק - כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום; ודברים שאין דרכן להיאגד אלא לשוק, לא יאגוד אותן: הלכה (ד) פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ - לא יהיו נמכרים במידה, או במשקל, או במניין, אלא כפירות הארץ אכסרה; ואם היו ניכרין שהן מחוצה לארץ, מותר:

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ז

הלכה (א) פירות שביעית - אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר "ולבהמתך, ולחיה אשר בארצך, תהיה" (ויקרא כה, ז), כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית; כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית - וזה הוא ביעור של פירות שביעית: הלכה (ב) כיצד, הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו - אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה; כלו התאנים מן השדה - אסור לאכול מן הגרוגרות שבבית, אלא מבער אותן. היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד: הלכה (ג) ואסור לאכול אחר הביעור, בין לעניים בין לעשירים; ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור - שורף באש, או משליך לים, או מאבד לכל דבר שמאבד: הלכה (ד) היו לו צימוקין של שביעית, וכלו הענבים מן הגינות והפרדסים שהן הפקר - אף על פי שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות, אינו אוכל מן הצימוקין מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינם מצויין לחיה. אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינם נגמרין אלא בסוף השנה, הרי זה אוכל מן הצימוקין בשבילם. וכן כל כיוצא בזה: הלכה (ה) אילן שהוא עושה פירות שתי פעמים בשנה, והיו לו מפירותיו הראשונות - הרי זה אוכל מהן כל זמן שפירות שנייות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה; אבל פירות הסתיו, אין אוכלין בשבילן - מפני שדומין לפירות של שנה אחרת: הלכה (ו) הכובש שלושה כבשים בחבית אחת - כל שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החבית; ואם התחיל בה, הרי הכול כמבוער. וכשם שמבער אוכלי אדם, כך מבער אוכלי בהמה מן הבית; ואינו מאכילן לבהמה, אם כלה אותו המין מן השדה. וכשם שמבערין את הפירות, כך מבערין את הדמים: הלכה (ז) כיצד, הרי שמכר רימונים של שביעית, והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרימונים מן האילן שבשדה, ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן - חייב לבער. כיצד עושה, קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד; או ישליך לים המלח, אם לא מצא אוכלין: הלכה (ח) שלוש ארצות לביעור, ארץ יהודה כולה - ההר והשפלה והעמק, ארץ אחת; עבר הירדן כולו - שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עם הים, ארץ אחת; והגליל כולו - גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריה, ארץ אחת. ואוכלין בכל אחת ואחת משלושתן, עד שיכלה האחרון שבה: הלכה (ט) כיצד, היו לו פירות בארץ יהודה - אוכל מהן, כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה; וכן אם היו לו פירות גליל - אוכל מהן, כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ הגליל כולה; וכן בעבר הירדן. ושלוש ארצות אלו, כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים. ואוכלין בתמרים, עד שיכלה האחרון שבו; ואימתיי הוא כולה, עד הפורים. וכן אוכלין בזיתים, עד העצרת; ובענבים, עד הפסח של מוצאי שביעית; ובגרוגרות, עד החנוכה:

איך חיברו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" בין שמיטת כספים, לשמיטת קרקעות, והרי הקשר היחיד ביניהם הוא הספירה בלבד, תורה מצווה על שמיטת קרקעות ביובל, ושמיטת כספים כל שביעית, ואפילו לא חיברה תורה בין שני הדברים כדי שיהיו קרובים פרשה לפרשה, שמיטת קרקעות נמצאת בשמות כג (י-יא) ובויקרא כה (א-לד) ושמיטת כספים נמצאת בדברים טו (א-יח), ולפי ההיגיון של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שמיטת עבודת הארץ ושמיטת קרקעות אמורים להתנהג רק אם יובל קיים, אפילו תורה לא חיברה בין שניהם בפרשה אחת (ויקרא כה א-לד) ונראה לי תמוה, את שמיטת עבודת הארץ לא חיברו לשמיטת קרקעות, הרי בכמה מקומות היקשו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" בין שתי פרשיות שהיו צמודות, כגון סוטה (במדבר ה יא-לא) ונזיר (במדבר ו א-כא), שבויה יפת תואר (דברים כא י-יד) וירושת בכור משנואה (דברים כא טו-יז), ואלו רק שתי דוגמאות, ולכן: נשאלת כאן השאלה, האם לא ידע האלוהים אחרית כראשית? וכיצד נותן האלוהים מצוות אשר בידוע שלא נוכל לקיימן? בהנחה כמובן שהוא יודע אחרית כראשית?