טורח ציבור
איך התפילה הפכה להיות משהו שהוא טורח, ומחויבות, מדוע ההתייחסות לתפילה היא: בואו נעשה אותה ונתפתר מזה, כמה שיותר מהר? ואלה ההלכות אשר אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב
אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור. האם זה טורח לציבור, להיות עוד עשר דקות בתפילה? או עוד שעה בבית הכנסת = מקדש מעט = "בית אלוהים"? האם הציבור טרח, ובא אל האלוהים לתפילה? איך מסתדרת הגמרא הזו עם הפס' הבאים הנאמרים בתפילה? תהלים כג (ו) אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְהֹוָה לְאֹרֶךְ יָמִים: תהלים כז (ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהֹוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהֹוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: האם צריך להוסיף בתפילה "רק שבמקרה היום אין לי זמן"? "וזה טורח עלי"? האם היה צריך דוד להוסיף זאת לתפילה?
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א
תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר, סימן לדבר: +תהלים י'+ תכין לבם תקשיב אזנך. תניא, אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור - היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו - אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה - מפני כריעות והשתחויות.
שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף יא
(לד) ש"צ(שליח ציבור) שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להש"י(להשם יתברך) בנעימה, תבא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, ה"ז(הרי זה)(לה) מגונה. ומ"מ(ומכל מקום) כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה מפני טורח (לו) הצבור. לאחר שראינו את הקשקוש הזה, נשאלת רק שאלה אחת פשוטה, מה עניין טורח ציבור אצל תפילה? הרי אם מתפללים לאלוהים מה עניין יש לי זמן? או אין לי זמן? הרי או שבאת לבקש לביתך? או שבאת להודות על מה שנתן לך? אנסה לפשט את הרעיון, אם היה אדם צריך לגשת למלך בשר ודם, או למעסיקו, האם הוא היה קובע את הזמנים? או שהיה מבקש שיזדרזו לשמוע אותו? מפני טורח? הרי היה יושב ומחכה עד שיקראו לו, והיה עושה כל לאל ידיו כדי לשפר את בקשתו, ההלכה הבאה היא מדהימה, ומפחיד שאלה כאילו דברי "חכמים" ערוך השולחן אורח חיים סימן קכו סעיף ג הגירסא מיהו עכ"פ מהירושלמי הזה מבואר דאם דילג אחת מהברכות ובעת מעשה לא הרגישו הציבור והתפלל להלן אין מחזירין אותו מפני טורח ציבור וכ"ש אם גמר תפלתו ואנן לא קיי"ל כן כמו שיתבאר בסעיף ה' [ומצאתי שגם ברשב"א הביא גירסא זו שלפנינו ועב"י וב"ח שכתבו דגם מה זה? לא הרגישו הציבור? גם אלוהים לא הרגיש? התפילה היא בשביל הציבור? או לאלוהים?
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכו סעיף ד
אם טעה ש"ץ(שליח ציבור) כשהתפלל בלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שנית מפני טורח הצבור, אלא (טז) סומך על התפלה שיתפלל בקול רם, והוא שלא טעה (יז) בג' ראשונות, שאם טעה בהם, לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר.
משנה ברורה סימן קמח ס"ק ב
(ב) שהיא משתמרת בו - ופורשין בגדים נאים סביב התיבה לכבוד הס"ת וכשיוצאין משם ונוטלין ס"ת ליתנו בבית שמשתמר בו לא יפשיט הש"ץ התיבה בפני הצבור שטורח צבור הוא להתעכב שם עם הס"ת עד שיפשיט את התיבה אלא מוליך הס"ת והם יוצאים אחריו (כמ"ש סימן קמ"ט) וחוזר לבית הכנסת ומפשיט התיבה [כ"ז מפירש"י שם]:
משנה ברורה סימן רפב ס"ק ד
(ד) ואם רצה - וי"א שהיום שכל אחד מהקרואים מברך לפניה ולאחריה וכנ"ל אין כדאי להוסיף להרבות בברכות אך במקום הצורך כגון חתונה או ברית מילה וכל כה"ג אין לחוש לזה: ס"ק ה (ה) מוסיף - ונכון שלא להוסיף הרבה מפני טורח הצבור ובמקום שיש לחוש לתרעומות איזה אנשים כשלא יקראו להם לתורה א"צ לדקדק בזה. כתבו האחרונים דבשבת שקורין ב' פרשיות יש לקרות מנין חצי הקרואים מהשבעה בכל סדרה דהיינו שקורא להרביעי קצת מהסדר א' ומהסדר ב' ג' פסוקים עכ"פ ואין לחוש במה שיוסיף על השבעה בסדר ב' כיון דאין שום חיוב מן הדין להוסיף:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ב
אבל אם טעה ש"ץ ג כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל פעם שנייה מפני טורח ציבור אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם, והוא שלא טעה בשלש ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה יב
כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל ש"ץ ל חוזר ומתפלל אם טעה כמותו בעת שמתפלל בקול רם, חוץ משחרית של ראש חדש שאם שכח ש"ץ ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים מ תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח ציבור, שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ראש חדש.
הגהות מיימוניות הלכות תפילה פרק י הלכה ב
[ג] אמנם בירושלמי משמע דשליח צבור שטעה אין מחזירין אותו מפני טורח ציבור דגרסינן פרק אין עומדין רבי אחא ורבי יהודה בן פזי הוו יתבין בחדא כנישתא עבר חד קומא תיבתא ושגר חדא ברכה אתו ושאלו לרבי סימון בשם ריב"ל ש"צ ששגר שתים ושלש ברכות אין מחזירין אותו וכו' ובספר המצות כתב כבעמוד כדלקמן בהלכה י"ב ע"כ:
כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה יב
כל מקום שהיחיד חוזר וכו'. (שם) תניא טעה ולא הזכיר של ר"ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שתפילת המוספין לפניו א"ר יוחנן ובצבור שנו כלומר בש"צ משום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר גירסא זו היא של הרי"ף ושל הרא"ש והיא גירסת רבינו ודלא כגירסת גמרות שבידינו שהיא מוטעת ומפרש רבינו דהיינו דוקא היכא דהשלים תפלתו וצריך לחזור לראש דאיכא טירחא דציבורא אבל כשנזכר קודם שהשלים תפלתו דאינו צריך לחזור אלא לעבודה ליכא טורח ציבור בחזרת האי פורתא: וכתב הרא"ש ז"ל דדוקא בשחרית ומוסף שרגילין להתפלל כאחד הוא דסמכינן מתפל' לתפלה אבל לא מתפלת מוסף לתפלת המנחה ומדאשכחן שייחדו תפלת ר"ח שחרית שאינו חוזר ש"צ משמע דבשאר תפלות דינו כמו היחיד:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה כג
* אין קוראין בחומשין א בבתי כנסיות משום כבוד ציבור, ואין גוללין ספר תורה בציבור מפני טורח הציבור שלא יטריח עליהם להיותן עומדין עד שיגלול ספר תורה, לפיכך אם יצטרכו לקרות שני ענינים מוציאין שני ספרי תורה, ולא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות שמא יאמרו ספר ראשון פגום היה ולפיכך קורא בשני.
משנה ברורה סימן קכד ס"ק יב
(יב) תקנת חכמים - שכשתקנו חכמים שיחזור ש"ץ התפלה לא הצריכו לחפש בכל תפלה אחר כל איש ואיש שבבהכ"נ אם יש שם מי שאינו בקי אם לאו אלא תקנו שיהיה ש"ץ חוזר התפלה לעולם שמא יהיה פ"א בבהכ"נ מי שאינו בקי ויוציאנו הש"ץ י"ח: ס"ק (יג) חשובי העיר - מפני טורח הציבור ועכשיו נהגו שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב"ד את תפלתו לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה והמתפלל מלה במלה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין לפיכך אם אין אב"ד בעיר ה"ה דימתינו על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו וכמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. ומי שצריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחוריו בשעה שמתחיל הש"ץ אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור. ובכל זה אם כונתו לש"ש בזה שפיר דמי [פמ"ג]:
משנה ברורה סימן תקפד ס"ק יא
(יא) בין קה"ת(קריאת התורה) וכו' - דכך הסדר ברית אברהם [שהיא המילה] ועקידת יצחק וכדאמרינן בר"ה למה תוקעין בשל איל כדי להזכיר אילו של יצחק ועוד דמילה מצוי יותר מתקיעה וכתדיר דמיא לגבי תקיעה והוא קודם [הגר"א] ובמקום שנוהגין למול בבית שהתנוק שם מלין אחר יציאה מביהכ"נ כדי שלא יהיה טרחא דצבורא לילך שם ולשהות ולחזור לביהכ"נ ומ"מ אם אין הבית רחוק מביהכ"נ באופן שלא יהיה שהות הרבה וטורח הצבור טוב למול קודם תקיעת שופר כדי שיהיה בידם זכות המילה בעת תקיעת שופר [מט"א]:
משנה ברורה סימן תרמ ס"ק מ
(מ) פטורים מן הסוכה ביום - היינו שא"צ(שאין צריך) להמתין מלאכול עד שיגיע לסוכה אם לא שיזדמן לפניו סוכה בעת האוכל בלי טורח: אפילו אם אתה צריך לטרוח כדי להגיע לסוכה, אתה פטור מלאכול בה?
קיצור שולחן ערוך סימן קלה סעיף יח
הולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום, כיון שאין להם שהות לטרוח אחר סוכה, כיון שצריכין לילך תיכף לדרכן. אבל אם יכול לישב בסוכה בלי טורח חייב לישב בסוכה, ובלילה כשהוא במלון שהוא רוצה ללון שם צריך לטרוח את עצמו לישב בסוכה, אפילו הוא במקום שאין שם סוכה אם יכול לעשות סוכה במעט ממון, חייב להשתדל שיהיה לו סוכה לישן בתוכה, ואם הולך גם בלילה דינו כמו ביום, וההולכים בכפרים לגבות חובות בחול המועד, אם אין יכולים לעשות בהם סוכה, יחמירו על עצמן לחזור לבתיהם בכל לילה לקיים מצות סוכה.
קיצור שולחן ערוך סימן ע סעיף א
זמן קריאת שמע על תפלת ערבית הוא, משנראין שלשה כוכבים קטנים, וביום המעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו. ועכשיו נוהגין להתפלל בצבור מעריב תיכף אחר מנחה, אף על פי שעדיין אינו לילה מפני טורח הצבור, שהוא טורח לאסוף הצבור שנית, ובלבד שלא יהא קודם פלג המנחה כי אז אפילו בדיעבד אינם יוצאין. ואשרי למי שמתפלל ערבית בצבור בלילה, ובין מנחה למעריב עוסק בתורה, לחבר הלילה עם היום בתורה שהוא ענין גדול. ועל כל פנים ראוי לכל ירא שמים שאם התפלל בצבור קודם הלילה, לא יאכל קודם הלילה אלא ימתין, ומיד לאחר צאת הכוכבים יקרא שלש פרשיות של קריאת שמע, ומי שאינו מתפלל בצבור אסור לו להתפלל תפלת ערבית קודם צאת הכוכבים. מתפללים ערבית לפני הזמן מפני שהציבור טרח לבוא, ולא כדאי להטריחו שוב? תהלים כז (ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהֹוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהֹוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: האם "רק שבמקרה היום אין לי זמן", "וזה טורח עלי"?
ולסיכום אוי לעם שאלו חכמיו, ואוי לעם אשר עושה הכול למראית עין, ואינו מתחשב באלוהיו, וזה מה שאומר הנביא ישעיהו כט (יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:
