מצוות אנשים מלמדה?

ישעיהו כט (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהֹוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הַסֵּפֶר סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר: מדוע רואה הנביא ישעיהו בעיה, בזה ששומעים ל"אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" = "מלומדים"/"חכמים"?

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת אמור דף סו עמוד א והלכה כרבן שמעון שאמר בחבר עיר כשהוא שומען שומען אפילו שלא על סדר ברכות. כלומר בשעה ששליח צבור יורד ואין צריך לתקוע בשעת תפלת לחש. ומה שנהגו לתקוע בלחש על אלה המצות ועל כיוצא בהם. ועל כאלה שלא בתורה שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. שהם קבלה בישראל דור אחר דור היאך היו ישראל נוהגין בתקיעות השופר ובנענוע הלולב ובשחיטה ובבדיקה ובניקוי הבשר ובתיקון שטרות ובחליצה ויבומין וגטין וציצית ומזוזות ותפלין ותפלה. ועל עופות שלא כתובין שמן בתורה ואנחנו אוכלין אותן כל אלה קבלה הן בישראל שלא נחלקו חכמי ישראל עליהן ומי שאינו חס על כבוד קונו ורוצה לדבר תהפוכות הרי הוא חומס נפשו ועליו נאמר (משלי יא) עוכר ביתו ינחל רוח. ואומר (שם כח) גוזל אביו ואמו וגו' חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל. ואין אלו המצות ממצות אנשים מלומדה אלא קבלה ממשה רבינו מפי הגבורה שאין לסור מהן ימין ושמאל שהרי חכמים הראשונים מסרום לחכמים האחרונים. רבי דוסא ראה את חגי הנביא ואמר מעיד אני עלי שמים וארץ וכו'. כדאיתא במסכת יבמות. והקרבתם אשה לה'. כענין האמור בחומש הפקודים:

מה הבעיה עם מצוות אנשים מלומדה?

אלוהים ציווה, באו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" ואמרו: שאין הכתוב כפשוטו, הפשט אינו הכוונה האלוהית? וכל הטיפשים יאללה אחריהם? הרי טענתו של הנביא שהעם עושה מה שאנשים, בני אדם, מצווים אותו, והניחו את מצוות האלוהים,

איך מסתדרים הדברים הבאים?

"הפשט האמיתי בתורה - הוא סודה של תורה." מנחם מנדל מקוצק  תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כד עמוד א אמר רבא: אע"ג(אף על גב) דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, רש"י בראשית פרק לז (יז) נסעו מזה - הסיעו עצמן מן האחוה: נלכה דתינה - לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו:

רש"י על ויקרא פרק כב (ל) אני ה' - דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך: רמב"ם הלכות תמורה פרק ד הלכה (טו)  ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, רמב"ם יד החזקה (כתב יד תימני) - הלכות יסודי התורה פרק א הלכה (ח) הכול לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות, ודיברה תורה כלשון בני אדם. אם ירדה תורה לסוף דעתו של האדם? או אם דיברה תורה כלשון בני אדם?  איך זה שאף אחד חוץ מ"חכמים" אינו מבין תורה? האם אלוהים פספס?

אם כך: איך הפך המושג "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" למושג המוביל ביהדות הדתית והחרדית?

הנה כמה דוגמאות לשינויים שביצעו "אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה"(רבנים "חכמים") בציווי/הוראות של האלוהים,

שמות יב (ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

רש"י את הבשר - ולא גידים ועצמות (מכילתא פסחים פג): ומצות על מרורים - כל עשב מר נקרא מרור וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם: אולי המרורים אינו עשב?

רמב"ן ומצות על מרורים יאכלוהו שיעורו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, ובמצות עם מרורים יאכלוהו וכן על מצות ומרורים (במדבר ט יא), כמו עם, וכמוהו ויבאו האנשים על הנשים (להלן לה כב), וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו (בפסוק הבא) ולא אמר "עם", ללמד שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן ויחסר הכתוב בי"ת, כמו ירחצו מים (להלן ל כ), וימת סלד לא בנים (דהי"א ב ל) וילמד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר, אבל המצות חזר וצוה (להלן פסוק יח) בערב תאכלו מצות, אפילו בפני עצמן, כדעת רבותינו (פסחים קכ):             ויותר נכון שנאמר כי "ומצות" נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה וגם אינם מעכבים הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא, כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה, כל אחת צואה בפני עצמה:

שמות יב (ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:

רמב"ן אל תאכלו ממנו נא ובשל זו מצוה לדורות, שכל המצות בכאן בגוף הפסח מצוה לדורות, אבל המצוה באוכלים, כגון מתניכם חגורים (פסוק יא), והדם על המשקוף (פסוק ז), איננו רק בפסח מצרים וכן אמר הכתוב בפסח שני (במדבר ט יא יב) על מצות ומרורים יאכלוהו, לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו, שהן צלי אש, לא נא ולא מבושל: הרמב"ן ו"חכמים" ביטלו את מצוות האכילה בחגור מלא, וצביעת המשקוף בדם? מדוע?

שמות יב (י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: רש"י והנותר ממנו עד בוקר - מה ת"ל עד בקר פעם שניה ליתן בקר על בקר שהבקר משמעו משעת הנץ החמה ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר למד שאינו נשרף בי"ט אלא ממחרת וכך תדרשנו והנותר ממנו בבקר ראשון עד בקר שני תעמוד ותשרפנו: איך על הנאמר "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" = נשאר עד בוקר שני? הרי אם בבוקר הראשון הוא אינו צריך להיות, איך יישאר לבוקר השני? הרי בלילה הראשון הוא כבר אמור להישרף?

שמות יב (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָֹה: (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָֹה:(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָֹה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:(טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:

שמות יב (כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָֹה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:

שמות לד (כה) לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח:

שמות יב (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה

רש"י כל בכור בארץ מצרים - אף בכורות אחרים והם במצרים ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים ת"ל (תהילים קלו) למכה מצרים בבכוריהם:  אעשה שפטים אני ה' - אני בעצמי ולא ע"י שליח:

רמב"ן ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - ולא על ידי השליח השלוח מאתו יתברך לכל המעשים הנעשים בארץ, והוא המלאך הגדול שנקרא בעבור כן מטטרון כי פירוש המלה מורה הדרך, כמו שאמר בספרי (האזינו שלח) אצבעו של הקב"ה נעשה מטטרון למשה והראהו כל ארץ ישראל ובילמדנו (מובא בערוך ערך מטטר) וישמע בלק כי בא בלעם (במדבר כב לו), ששלח מטטרון לפניו, ועוד שם ראה החילותי תת לפניך (דברים ב לא), אי אכפת לך אני מטטרון שלך ואל תתמה שהרי אני עתיד לעשות מטטור לפני אדם ערל, לפני כורש, שנאמר אני לפניך אלך (ישעיה מה ב), לפני אשה אני עתיד לקדם, לפני דבורה וברק, שנאמר הלא ה' יצא לפניך (שופטים ד יד) וכן במקומות רבים וכן שמעתי כי שליח בלשון יון "מטטר" ודרשו אני ה', אני הוא ולא אחר, שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו, וזהו ענין המדרש הזה:  האם משה כותב בעברית ומתכוון יוונית?

שמות יב

(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: רש"י ושמרתם את המצות - שלא יבאו לידי חמוץ מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן. רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:  ושמרתם את היום הזה - ממלאכה:לדרתיכם חקת עולם - לפי שלא נא'מר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה לכך חזר ושנאו כאן שלא תאמר אזהרת כל מלאכה לא יעשה לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור: האם זה שכתוב "לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" אינו כמשמעו בפשט, והכוונה היא, לא לעולם, אלא רק לאותו הדור נאמר?  

שמות יב (יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: רש"י לא ימצא בבתיכם - מנין לגבולין ת"ל(תלמוד לומר) בכל גבולך. מה ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות: בגר ובאזרח הארץ - לפי שהנס נעשה לישראל הוצרך לרבות את הגרים: אם "בכל גבולך" = "גבולך שברשותך"? אם כך: איך "יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל", הרי הנכרי חי בגבולך? ואיני מדבר כבר, על זה שהחמץ של הנכרי בביתך, ושבכך: עברת גם על זה שלא ימצא בביתך, ולא רק בגבולך?

שמות יג (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: דברים טז (ד) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר: אם הציווי הוא: שלא יראה ולא ימצא בבתיכם ובכל גבולכם, אם כך: איך חמץ או שאור של גוי יכול להישאר אצלך בבית? ומי הוא הגר? מדוע הגר נחשב כישות עצמאית/אחרת, מיהודי, הרי אם התגייר הגר הרי הוא חייב כיהודי? ואם גר אינו חייב כיהודי? מדוע תורה מחייבת אותו? הרי רש"י אומר: שחמץ של גוי שנמצא אצל יהודי, אפשרי? ומי הוא "אֶזְרַח הָאָרֶץ" שגם הוא מחויב? ומה פירוש המילה גבול? האם "בְּכָל גְּבֻלֶךָ" אינו כולל את כל ארץ ישראל, לפחות? האם זה שיש בחנות כיסוי על כל החמץ, גרם לחמץ להיות מחוץ לגבולות? האם זה שיש לי בארון חמץ או שאור, אשר "נמכר" לגוי כביכול, נחשב שאינו בגבולי? ואיך מסתדרים הגבולות בפס' הבאים עם הגבולות אשר יצרנו לחמץ או השאור, הרי לומדים משלוש עשרה מידות, קל וחומר, ומידה שווה? האם "בְּכָל גְּבֻלֶךָ" אינו מפורש בפס' הבאים? 

שמות כג (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:

שמות לד (כד) כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:

דברים יא (כד) כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם:

דברים יט (ח) וְאִם יַרְחִיב יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ:

שמואל א יא (ג) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ:

מלכים א א (ג) וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ:

רמב"ן לא ימצא בבתיכם מנין לגבולין, ת"ל בכל גבולך (להלן יג ז) מה ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות זה לרש"י ואינו מכוון אצלי, שאין במשמע "ברשותך" להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא, ובתים וגבולין שוין הן בו, שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים ועוד, שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה, שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין, אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה דכתיב לא ימצא, והתירו יוצא לנו מדכתיב (להלן יג ז) לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואין לי אלא בגבולין בבתים מנין, תלמוד לומר שאור שאור לגזירה שוה, כמו שמפורש בתחילת מסכת פסחים (ה):    אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי וכן שנויה במכילתא (כאן) בבתיכם למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו, ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו,  יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו וכו' ופירושה, שהיה במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולינו אפילו בבית של נכרי, ולכך בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי: ולמדנו מן הברייתא הזו שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו, בין בבתינו בין בגבולינו, אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא וכן הדבר, שאם לא תאמר כן, על חמץ שלו עובר בכל מקום ואפילו הפקידו ביד גוי במדינת הים, ועל של נכרי אינו עובר עליו אפילו בביתו של ישראל, ואם כן למה נאמר "בבתיכם" ולמה נאמר "בגבולך", אין בין בתינו וגבולנו לבתי הגוים וגבוליהם הפרש, אלא שלא הוזהרנו כלל מן התורה אלא מרשותנו אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום:       ולפי זה אמרו בגמרא (פסחים ו -) ייחד לו בית אינו עובר עליו, לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אע"פ שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל, אבל ברשות גוי מותר, ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל והרב לא סבר כן בפירוש גמרא דפסחים וזה שסיימו בברייתא שכתבנו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, מהיקש בתים וגבולין קאמר, דמה בגבולין מותר דכתיב לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף בבתים נמי מותר ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר, דלא קרינא ביה שלך:  האם "למכור" את החמץ לגוי, כאשר החמץ יישאר אצלך בבית, מותר? אם כך: מדוע נאמר "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" ו"בְּכָל גְּבֻלְךָ"? הרי משהו כביכול מיותר כאן? מדוע צריך את האיסור בגבולנו כאשר מותר להשאיר בבתינו?

שמות יב (כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָֹה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: רש"י והיה כי תבאו - תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ ולא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור:  כאשר דבר - והיכן דבר (שמות ו) והבאתי אתכם אל הארץ וגו':

שמות יב (לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי: רש"י קחו כאשר דברתם וברכתם גם אותי - התפללו עלי שלא אמות שאני בכור (מכילתא): שמות יב (כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָֹה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: האם כותב התורה כתב "כָל בְּכוֹר" סתם? הרי פרעה לא מת? ופרעה בכור לפי רש"י? וכתוב שגם בכור פרעה מת? והכוונה היא שאין יוצא מן הכלל? הרי מה פירוש "התפללו עלי שלא אמות"? האם אלוהים לא סיים מלאכתו בלילה ההוא? האם יש בכורות שנשארו?

שמות יב (לו) וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: רש"י וישאלום - אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם אתה אומר אחד טול שנים ולך: וינצלו - ורוקינו: איך מסתדר לרש"י הפירוש בפס' כאן עם הפירוש שלו לפס' הבא בשמות י (כב) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: רש"י ויהי חשך אפלה וגו' שלשת ימים - חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן ג' ימים (בש"ר) ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה שלא קמו איש מתחתיו יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב (ש"ר ע"ש) ולמה הביא עליהם חשך שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא:

אם כך: איזה פירוש נכון? נתנו להם בלי שיבקשו, או הסתירו את הכלים? מי נגד מי? האם רש"י נגד רש"י? ואיך פירוש זה מסתדר עם זה שהאלוהים "נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם"? הרי אם היו צריכים לחפש להם בבתים, אז אלוהים לא נתן את חן העם, כי מפני חן העם, היו צריכים המצרים לתת מרצון, ולא מזה שבני ישראל יחפשו להם בבתים?

כסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה א

ונאמר לא בשמים היא. בפ' הזהב (ב"מ נ"ט) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמרינן עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לבת קול שיצאת ופסקה הלכה כר"א לא בשמים היא ואמרינן התם מאי לא בשמים היא אמר ר' ירמיה אין משגיחין בבת קול וכל שכן דאין משגיחין בנביא המתנבא: הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. זה לשון ת"כ על פסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה ואיתיה בריש מגילה: לפיכך אם יעמוד איש וכו'. זה פשוט דמאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כי דבר סרה על ה':

איך מסתדרים דברי ההבל של הכסף משנה עם תורה שבכתב? הרי איך "הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה." מאין או ממי "למדת"? ולמי "זה פשוט"? וממי "דמאחר שקבלנו"?

דברים יח (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת:(יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:(יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:(כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא:(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה:(כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ: