האם הרמב"ן מנחש או יודע?
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: בהנחה שגמרא זו נכונה, הרי הכול נמסר ממשה ל"חכמים", ועבר מפה לאוזן, אם כך נשאלת השאלה: כיצד יש כל כך הרבה גרסאות, לפרשנות התנ"ך ע"י "חכמים"? הרי לא סביר שמשה מסר כמה גרסאות? ובהנחה שמשה מסר הכול בסיני הרי מסר רק גרסה אחת, שהרי משה קיבל משמים מפי האלוהים, ולא יכול להיות שאלוהים אמר למשה את כל האפשרויות הבאות: "או או" "אולי" "דבר אחר" "יש אומרים ויש אומרים" "יש מפרשים ויש מפרשים" לכן בפרק זה נראה שפרשנות "חכמים" לא נמסרה מאב לבן, ובטח לא ממשה, אלא כל "חכם" בדה ממוחו רעיונות פרשנות. ואולי לגיטימי שכל "חכם" ינסה לנחש מה היה? אבל לטעון שזו תורה משמים? על זה אמר שלמה החכם באדם במשלי יד (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: לכן בהמשך נפריך את הרעיון שפרשנות "חכמים" היא תורה מסיני, והדוגמאות יוכיחו,
בראשית יח
(ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: רמב"ן קמח סלת סלת לעוגות, קמח לעמילן של טבחים לכסות את הקדרה לשאוב את הזוהמא לשון רש"י וכך הוא בבראשית רבה (מח יב) ושם פירשו שהיו שלש סאים לכל אחד ולא ידענו למה הרבה בלחם כל כך לשלשה אנשים אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון, והוא כמרבה עולות למזבח, או שסעדו גדולי ביתו עמהם לכבודם ועל דרך הפשט, מהרי שלש סאים קמח לעשות מהן סלת, והנה הוציאה מכל השלש סאין סלת נקיה מעט: הרמב"ן טוען בתחילה "לא ידענו"? ואחר כך עובר לניחוש? שהרי מה פרוש "או"?
בראשית כד
(מה) אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא: רמב"ן וטעם והנה רבקה יצאת וכדה על שכמה - כי בהיותו בביתה שמע את שמה, או מתחילה הגידה לו שמה אע"פ שלא נזכר: מדוע צריך "או"? האם זה ניחוש?
דברים יא
(א) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים: רמב"ן ושמרת משמרתו ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו, כי אחר שיצוה באהבה יצוה ביראה, ויצוה בחוקים ובמשפטים ובמצות או ושמרת משמרתו, שתשמור מה שהשם שומר, שהוא שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה וכענין שנאמר במקום אחר (מ"א ב ג) לשמור את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו, ואמרו (שבת קלג:) מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו': מדוע צריך "או"? האם זה ניחוש?
דברים יא
(ו) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל: רמב"ן והזכיר ואשר עשה לדתן ולאבירם ולא הזכיר קרח ועדתו שיצאה אש מלפני ה' ותאכל אותם, בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטורת הוא מלאוי התורה (במדבר יז ה), ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה גם לעזיהו (דהי"ב כו יט), על כן לא מנאו באותות המדבר: האם לקרח היה מותר להקריב קטורת? הרי רק לכוהנים מותר,
במדבר יד
(ט) אַךְ בַּיהֹוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם: רמב"ן וטעם אך בה' אל תמרדו - כי יראתכם לחוזק העם היושב בה הוא מרד בשם הנכבד, כי לא בכחכם יצאתם ממצרים כי יד ה' עשתה עמכם להפליא, והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם, אם כן האמינו ותצליחו. ואמרו ואתם אל תיראו וגו' כי לחמנו הם - כי גם בטבע ובנוהג שבעולם יפלו לפנינו, כי נפל פחדנו עליהם ויניחו אותנו לאוכלם כלחם: סר צלם מעליהם - מגנם וחזקם, כשרים שבהם מתו. דבר אחר צלו של מקום סר מעליהם, לשון רש"י. ורבי אברהם אמר כי "צלם" מגן וצנה אשר הם צל על הנלחמים, יאמרו כי נפל פחדנו עליהם ולא יקחו מגן וצנה וכובע להחלץ להלחם כנגדנו, ויפה פירש: רמב"ן נותן ציון עבר לאבן עזרא? אז למה הוא ממשיך עם אבל? אבל יתכן שירמוז הכתוב, למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא, לכך יאמר כבר סר צלם מעליהם שנגזר עליהם מיתה, וה' אתנו - כי הוא השוכן בקרבנו ועושה לנו נסים ונפלאות לעיני כל רואה, על כן אל תיראום. או ירמוז לשרי מעלה, שאין אומה נופלת עד שנופל השר שלה תחלה (מכילתא שירה ב), כענין שכתוב (ישעיה כד כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו' ואחר כך על מלכי האדמה באדמה, וכמפורש בספר דניאל (י כ). יאמר כבר סר הכח אשר בצלו יחיו הגוים, וה' המשפיל אותם אתנו, על כן אל תיראום. וכך אמרו במדרש שיר השירים, ונסו הצללים, אלו שרי אומות והמלאכים שלהם, כי הם הצל על האומות. וכבר הזכרתי זה במקומות אחרים (ויקרא יח כה, לעיל יא טו):
ואת כול זה קיבלו ב"מסורת", ה"תורה" "שבע"פ"? ה"תורה" "שבע"פ" נמסרה לכל אחד לבד, עם פירוש אחר?
ולסיכום זה מה שאומר האבן עזרא על הנותנים פרושים רבים לכתוב אחד,
ה. מקור התוקף של המצוות לסוגיהן
על המפרש המציע פרושים רבים לכתוב אחד אומר הראב"ע: "בשומו טעמים רבים לפסוק (לא ידע) אי זה יכשר הזה או זה, גם יתכן שלא יחבר (נוסח אחר: ידבר) בפירושיו פרוש האמת" (יסוד דיקדוק עמ' 86) לדעתו יש רק דרך נכונה אחת בפרוש הכתוב והיא הפשט המבוסס על אדני הדיקדוק וההגיון "כי כל מחבר ספר נביא היה או חכם, טעם אחד לדבריו" (שם)
מהו, אם כן, יחסו של הראב"ע למדרשי הלכה המקודשים במסורת, שעליהם מבוססות מצוות והלכות רבות? מה תוקפם ומה תפקידם בעיניו?
אחד הניסוחים הברורים ביותר של עמדת הראב"ע מצוי בהקדמת "שפה ברורה" (מהדורת וילנסקי עמ' 286 )
"ועתה בני שים לבך, כי קדמונינו ז"ל מעתיקי המצוות פרשו פרשיות, גם פסוקים לבדם גם מילות גם אותיות, על דרך הדרש, גם במשנה, גם בתלמוד ובבריתות, ואין ספק שהם ידעו הדרך הישרה (= דרך הפשט) כאשר היא. על כן אמרו כלל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" והדרש הוא תוספת טעם. והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושורש, כרב שלמה ז"ל (רש"י) שפירש התורה ונביאים וכתובים על דרך דרש והוא חושב, כי הוא על דרך פשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף, וחכמי דורינו יתהללו באלו הספרים". הועתק מספר "ראב"ע יסוד מורא וסוד תורה" שכתב אבי דר' יוסף כהן בהוצאת אוניברסיטת בר אילן עמ' 36- 35
