מדוע יש מחלוקת במשנה? איך מסתדרות המשניות הבאות והוויכוחים בין הרבנים עם הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הרי אם המשנה "ניתנה" בסיני וממשה, איך כל "רב" אומר אחרת? האם כל "רב" "קיבל" "מסורת" "תושב"ע" אחרת?
משנה מסכת קידושין פרק ד משנה ז [ז] רבי אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה וגר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה אבל גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה אחד גר ואחד עבדים משוחררים אפילו עד עשרה דורות עד שתהא אמו מישראל רבי יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה: האם משה מסר שתי גרסאות ל"מסורת" ב"תושב"ע", אחת מתירה, ואחת פוסלת?
משנה מסכת נזיר פרק ז משנה א [א] כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין בקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה רבי אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול אמר להם רבי אליעזר יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו אמרו לו יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם: האם לא "קיבלו" "מסורת" "תושב"ע", הרי מדוע הוויכוח אם "קיבלו" ממשה ש"קיבל" בסיני?
משנה מסכת כלים פרק טו משנה ד [ד] כל התלוים טמאין חוץ מתלוי נפה וכברה של בעל הבית דברי רבי מאיר וחכ"א כולם טהורין חוץ מתלוי נפה של סלתין ותלוי כברת גרנות ותלוי מגל יד ותלוי מקל הבלשין מפני שהן מסייעין בשעת המלאכה זה הכלל העשוי לסייע בשעת מלאכה טמא העשוי לתלוי טהור: האם המשנה הזו "ניתנה" בסיני ממשה ש"קיבל" מהאלוהים, עם מחלוקת בין רב מאיר ל"חכמים"?
משנה מסכת סנהדרין פרק א משנה ו [ו] סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמ' (במדבר י"א) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן הרי שבעים ואחד רבי יהודה אומר שבעים ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה שנאמר (במדבר ל"ה) ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאן עשרים ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר (שם /במדבר/ י"ד) עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר (שמות כ"ג) לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאהיה עמהם לטובה אם כן למה נאמר (שם /שמות כ"ג/) אחרי רבים להטות לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה הטייתך לטובה על פי אחד הטייתך לרעה על פי שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן עשרים ושלשה וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין מאה ועשרים רבי נחמיה אומר מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות: איך יכול להיות שהמשנה "ניתנה" בסיני מהאלוהים למשה עם הוויכוח הזה? האם "חכמים" אינם יודעים כמה היו בסנהדרין? כמה צריכים להיות תושבי עיר, כדי שתהיה ראויה לסנהדרין? מדוע חשובה כמות התושבים? הרי יש ציווי תורה שלכול עיר יהיו שופטים? דברים טז (יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: הרי היכן כאן נאמר/נרמז, מה היא כמות התושבים שצריכים להיות בעיר, כדי שתהיה "ראויה לסנהדרין"?
משנה מסכת סנהדרין פרק ב משנה ד [ד] ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו דרך המלך אין לו שיעור וכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש משנה [ה] לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו ר' שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה אם כן למה נאמר (דברים י"ז) לא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל (שם /דברים י"ז/) לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו (שם /דברים י"ז/) וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי ליתן אספניא וכותב לו ספר תורה לשמו יוצא למלחמה מוציאה עמו נכנס מכניסה עמו יושב בדין היא עמו מיסב היא כנגדו שנאמר (שם /דברים י"ז/) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו: האם גם משנה זו "ניתנה" בסיני מהאלוהים למשה בסיני? האם אלוהים לא "מסר" בסיני מה היא כמות הנשים למלך? איך זה מסתדר עם ההלכות הבאות? שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף (ט) נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו. ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד'(4) נשים, כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש. ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו. (ועיין לקמן ס"ס ב' דאסור לישא שתי נשים בשני מקומות).
שולחן ערוך אבן העזר סימן עו סעיף ז נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת; ואינו יכול לכוף אותן לדור בחצר אחד, אלא כל אחת לעצמה. וכמה היא עונתן, לפי מנין. כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה אחת בשבת. היו לו ארבעה נשים, נמצא עונת כל אחת מהן פעם אחת בב' שבתות; וכן אם היה מלח ויש לו ד' נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בב' שנים; לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים, אע"פ שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש.
רמב"ם הלכות אישות פרק י הלכה (יג) יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכול, כאחת. אבל לשמחה, צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה - אם בתולה, שבעה, ואם בעולה, שלושה; ואין מערבין שמחה בשמחה:
רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה (ו) נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו - ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת. ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת, אלא כל אחת ואחת לעצמה: איש מישראל יכול לשאת מאות נשים, ולמלך אסור? בהנחה שהמלך נשא מאות נשים לפני שהומלך, מה יהיה דין אותו מלך? או מה יהיה עם אותן נשים? איך מסתדרת ההלכה שלמלך מותר 18 נשים עם שלמה המלך? האם שלמה המלך לא "ידע/למד/קרא/שמע" את "מסורת" ה"הלכה" "התושב"ע"? שלמה המלך שאמור להיות "ממעבירי המסורת" אינו יודע/מקיים את "המסורת"? והיכן היו כל הסנהדרין/חכמים בדורו של שלמה שיעירו לשלמה שאינו נוהג לפי ה"מסורת" ה"הלכה" "התושב"ע"? האם לא קיימו כל הסנהדרין בדורו של שלמה המלך את הציווי הבא: ויקרא יט (יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:
משנה מסכת זבחים פרק א משנה ג [ג] הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו רבי יהושע מכשיר כאילו נשחט בשלשה עשר בן בתירא פוסל כאילו נשחט בין הערבים אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה בישיבה שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה ולא הודו לו חכמים: האם משנה זו "נמסרה/ניתנה" בסיני מהאלוהים למשה?
משנה מסכת נגעים פרק א משנה ד [ד] רבי חנינה סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר ר' דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים רבי חנינא סגן הכהנים אומר אין רואים את הנגעים בתחלה לאחר השבת ששבוע שלו חל להיות בשבת ולא בשני ששבוע שני שלו חל להיות בשבת ולא בשלישי לבתים ששבוע שלישי שלו חל להיות בשבת ר' עקיבא אומר לעולם רואים חל להיות בתוך השבת מעבירין לאחר השבת ויש בדבר להקל ולהחמיר: האם משנה זו "נמסרה/ניתנה" בסיני מהאלוהים למשה?
רש"י מסכת סוטה דף מא עמוד ב פליגא - הא דריש לקיש דאמר להחניפו לעשו נתכוון לומר לו ראיתי פניך כראות פני וגו' פליגא אדרבי לוי דאמר לא להחניפו נתכוין אלא לאיים עליו ולהודיעו שהוא רגיל לראות מלאכים.
רש"י יהושע כד (כו) ויכתב יהושע וגומר - תרגום יונתן וכתב יהושע ית פתגמיא האלין ואצנעינון בספר אורייתא דה' ובמסכת מכות נחלקו אמוראי' חד אמר אלו ח'(8) פסוקים מן וימת משה עד לעיני כל ישראל שהרי ס"ת חסר והשלימו וחד אמר פרשה זו של ערי מקלט כתב בספרו כמו שהיו כתובי' בספר התור': מדוע נחלקו אמוראים? האם אין "מסורת"/"הלכה"/"תושב"ע"? מסודרת?
מדוע אין מחלוקת על זה שצריך או לא צריך ברית מילה? מדוע אין מחלוקת על זה שצריך או לא צריך לאהוב את אלוהים ואת רעך? מדוע אין מחלוקת לעניין ניאוף האם מותר או אסור? מדוע אין וויכוח בין "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" על קיומם של משה, יהושע, או דוד ושלמה? מדוע אין וויכוח בין "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" על התנ"ך, אלא רק על פירושי הדברים? וויכוח על פירוש יכול לצוץ רק כאשר אין "מסורת" מדויקת, "מסיני", שאלות אלה ששאלתי ממחישות בעצם שעל הכתוב שנכתב בתורה ולא בא כהמצאת "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לעולם לא תהיה עליו מחלוקת.
רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר: מי קובע שהם חכמים? לפי איזה קריטריון? אם זה אוסר וזה מתיר בהלכות של הנהגת דרך? לאחר שראינו שכל פרשן בעצם מחווה דעתו על הסיפור, הרי ברור שאין כאן שום מסורת מאב לבן, הרי היו צריכים כולם להיצמד לגרסה אחת, ולא כל אחד בודה ממוחו ומהרהורי ליבו .
בהלכה, הרמב"ם טוען, שבמקום שיש וויכוח בין "חכמים", אין זו תורה למשה מסיני, אם כך: איך אפשר לטעון שהמשנה והגמרא עם כל הוויכוחים שם, מסיני מהאלוהים למשה?
ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מא מה שנתלה בזקן ממרא, אומר, כי כאשר ידע השם יתעלה שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחדושים ולפי הנראה מן העניינים, להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם, הזהיר מן התוספת ומן המגרעות, ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת השם, והותר ג"כ לחכמי כל דור, רצוני לומר ב"ד הגדול, לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בעניינים שיחדשום לשמור התורה וישאירו הסייגים ההם קיימים לנצח, כמ"ש ועשו סייג לתורה, וכן הותר להם ג"כ לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד, אבל לא יעמידוהו לדורות כמו שביארנו בסדר פירוש המשנה בהוראת שעה, ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו, ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים, היו בני אדם נפסדים לרוב המחלוקת והסתבכות הדעות, והזהיר יתעלה שלא יעשו זה שאר החכמים אלא ב"ד הגדול לבד, וצוה להרוג מי שיחלוק עליהם, שאם יחלוק עליהם כל מעיין, בטלה הכוונה המכוונת ובטלה התועלת.
"התורה אסרה כתיבת תורה שבע"פ מחשש מה שאירע באמת לאחר שהותרה הכתיבה שבכך רבו הסברות, השיטות, והמחלוקות," (מורה נבוכים עמ' קפח)
