שולחן ערוך למי נכתב?

שולחן ערוך אורח חיים סימן ט סעיף א אין חייב בציצית מן התורה, (א) <א> אלא בגד פשתים או של א [א] צמר * (ב) רחלים, אבל בגדי שאר מינים אין חייבים בציצית * (ג) אלא מדרבנן. ((ד) <ב> וי"א דכולהו חייבין מדאורייתא (ה) והכי הלכתא) (תוס' דף ל"ט והרא"ש וסמ"ג ומרדכי). מה פרוש אין חייב מן התורה? איך מסתדרת ההלכה הזו עם הפס' הבאים? במדבר טו (לז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:(לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:(מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם:(מא) אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

שולחן ערוך אורח חיים סימן כ סעיף ב ב אין מוכרין טלית מצוייצת (ו) לעובד כוכבים, * (ז) שמא ג יתלווה עם ישראל בדרך, ויהרגנו. אפילו למשכן ולהפקיד טלית מצוייצת לעובד כוכבים, אסור אא"כ הוא (ח) לפי שעה, דליכא למיחש להא. מעניין מי שואל כאשר באים לקנות אצלו? ומה פרוש יהרוג יהודי? מה יהיה על המסכת אבות פרק ב משנה (ו) (ו) אַף הוּא(הִלֵּל הזקן) רָאָה גֻּלְגלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם אָמַר לָהּ עַל דְּאַטֵּפְתְּ אַטְּפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפָיִךְ יְטוּפוּן: הרי איך החליט הלל הזקן שהראש הוא של פושע, שהרג, ולכן נהרג, מדוע שהלל הזקן לא יחשוב שזה ראש של יהודי "צדיק", שנהרג על "קידוש השם", ע"י איזה גוי? איך מסתדרים הפס' הבאים? תהלים לג (ט) כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד:(י) יְהֹוָה הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים:(יא) עֲצַת יְהֹוָה לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר: איכה ג (לז) מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה: האלוהים אמר, או שהגוי ש"קנה ציצית" עשה זאת מבלי שהאלוהים אמר? תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד ב ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: +תהלים ל"ז+ מה' מצעדי גבר כוננו, +משלי כ'+ ואדם מה יבין דרכו.  זוהר - רעיא מהימנא כרך ג (דברים) פרשת שופטים דף רעד עמוד ב דחרבא ו' גופא דחרבא ה"א ה"א תרין פיפיות דילה, צדק צדק תרדוף, חתכין תרין דינין דינא מפי ב"ד דלעילא ודינא מפי ב"ד דלתתא, ומהכא אשתמודע אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שנתן לו רשות מלמעלה, באמת? גם אם הוא "קונה ציצית" כדי להרוג יהודי?

שולחן ערוך אורח חיים סימן כז סעיף ו * (כא) ט ואיטר (כב) יד ימינו, אם עושה (כג) כל מלאכתו בשמאלו, * (כד) מניח בשמאלו שהוא ימין של [יא] כל אדם. ואם (כה) שולט בשתי ידיו, מניח בשמאל כל אדם. ואם כותב בימינו, ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו, או כותב בשמאל ושאר כל מעשיו עושה בימין, י"א(יש אומרים) שיניח תפילין ביד (כו) שתש כח, דבעינן יד כהה, * וי"א י <ז> שהיד שכותב בה היא (כז) חשובה ימין לענין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה. (הגה: * (כח) והכי נהוג). מדוע שיניח על ידו הימנית? האם לאיטר יד ימינו, הלב שלו נמצא בצד ימין? ומה יהיה על הציווי "עַל לְבַבְכֶם"? דברים יא (יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: ומה עניין יש אומרים ביד שתש כוחו, אם ציווי תורה הוא "עַל לְבַבְכֶם"?

שולחן ערוך אורח חיים סימן לא סעיף א א בשבת (א) וי"ט(ויום טוב) * (ב) [א] אסור להניח תפילין, מפני (ג) <א> שהם עצמם אות ואם מניחים בהם (ד) אות אחר * (ה) היה זלזול לאות שלהם.

סעיף ב בחוה"מ גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו, שימי חול המועד (ו) ג גם הם אות. הגה: וי"א(ויש אומרים) שח"ה(שחול המועד) חייב בתפילין (ב"י בשם הרא"ש). <ב> וכן נוהגין בכל גלילות אלו (ז) להניחם במועד ולברך עליהם, אלא (ח) שאין מברכים עליהם ד בקול רם בבהכנ"ס כמו שאר ימות השנה. בחול המועד אסור, אבל יש אומרים שחובה? האם לא קיבלו כולם "מסורת" "תושב"ע" אחת? ואיך לומדים מהפס' הבאים שבשבת ויום טוב לא מניחים תפילין? דברים יא פרשת עקב (יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:(יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:(כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: מה עניין שבת ומועד לכאן?  אם כך: אולי גם את המזוזות צריך להוריד בשבת? מה על בשבתך, לכתך, ובשכבך, ובקומך, האם גם את זה לא עושים בשבת?

שולחן ערוך אורח חיים סימן לז סעיף א גדול (א) שכר מצות תפילין, וכל מי (ב) שאינו מניחם הוא (ג) בכלל א פושעי ישראל (ד) בגופן. מי שאינו מניח תפילין נחשב כפושע? מה זה אומר מבחינת בני האדם המתנהלים מולו? האם מותר לעשות עסקים עם אדם שאינו מניח תפילין? 

סעיף ב * מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, ב נהגו שלא להניחם כל [ג] היום. ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהם (ה) להיותם עליו * (ו) בשעת ק"ש (ז) ותפלה. המצווה היא שיהיו התפילין כל היום עליו, אבל משום ניקיון הגוף, אי אפשר שיהיו כל היום עליו? האלוהים נתן מצווה שאי אפשר לקיימה?

שולחן ערוך אורח חיים סימן מ  סעיף ו

שכח ושמש מטתו בתפילין, לא יאחוז לא בבתים ולא ברצועות, ה (יד) עד שיטול ידיו, מפני שהידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטנופת. איך אפשר לשכוח? אדם מקיים יחסי מין עם בת זוג, ושכח שהוא עם תפילין?

שולחן ערוך אורח חיים סימן מה  סעיף א

* אסור לכנוס (א) א בבית הקברות <א> או (ב) בתוך ארבע אמות של מת, ותפילין בראשו, משום לועג לרש (משלי יז, ה). <ב> ואם הם מכוסים, (ג) מותר. אם הם לא מכוסים, המת נעלב? ואם הם מכוסים, הוא לא נעלב? המת שם לב אם אתה עם תפילין מכוסות או לא?

שולחן ערוך אורח חיים סימן מו סעיף א

(א) כשיעור (ב) משנתו, (ג) יאמר: אלהי [א] נשמה; כשישמע קול התרנגול, יברך: הנותן (ד) לשכוי בינה; ואם לא שמע קול תרנגול, גם מברך? ואם גם מברך, האם זו אינה ברכה לבטלה?

[ב] כשלובש, יברך: (ה) מלביש ערומים; א כשיניח <א> ידיו (ו) על [ג] עיניו, יברך: פוקח עורים; כשישב, יברך: מתיר אסורים; איך מתיר אסורים קשור לישיבה על כסא, הרי "מתיר אסורים" אמור להיות יציאה מכלא?

כשזוקף, יברך: זוקף כפופים; כשיניח רגליו בארץ, יברך: רוקע הארץ על המים; כשנועל מנעליו, יברך: שעשה לי ב כל צרכי; כשהולך, יברך: (ז) ג המכין מצעדי גבר; כשחוגר חגורו, יברך: <ב> אוזר ישראל בגבורה, הגה: או לובש (ח) האבנט המפסיק בין לבו לערוה; (ב"י בשם הראב"ד) כשמשים כובע או מצנפת בראשו, יברך: (ט) עוטר ישראל בתפארה; כשיטול ידיו, יברך: ענט"י; כשירחץ פניו, יברך: המעביר שינה מעיני וכו' (י) ד ויה"ר וכו' עד בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל. אין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני, עד שיחתום גומל חסדים טובים לעמו ישראל, ה שהכל ברכה אחת היא.

סעיף ח כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם. הגה: יד וי"א (כד) דאפילו (כה) לא נתחייב בהן (כו) מברך [יב] אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג, ואין לשנות. (טור ותוס' והרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו).   מדוע לברך בלי שם "השם"? איזו ברכה זו ללא הזכרת שם "השם"?

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נח עמוד ב והא לא אמר לה הכי! כיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם. וסבר רבי מאיר: אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? איך מסתדרת גמרא זו? לברך ברכה שאין בה צורך?

ומה על ההלכות הבאות?

רמב"ם הלכות תפילה פרק ז הלכה (ט) נהגו העם ברוב ערינו, לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן, בין לא נתחייבו בהן. וטעות הוא, ואין ראוי לעשות כן. ולא יברך ברכה, אלא אם כן נתחייב בה: הרי על כל הברכות לא התחייבנו? וכולן מדברי סופרים,

רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו.

רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה (א) מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת; ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח, י). ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת; ובירכת"; ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו: היכן בתורה יש ציווי לברך על קריאת התרנגול? או על פתיחת העיניים בבוקר? מדוע שלא נברך כל פעם שנו נושמים? או על כל צעד וצעד שאנו עושים?

דברים ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:--- (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: האם "כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה" אינו כולל את כל המצוות, שציווה משה, ויש גם בע"פ? והאם לא תוסיף אינו כולל את לא להוסיף סיפורים/אגדות, אשר לא מופיעים בתורה שבכתב? כל הדבר שאני מצווה אינו כולל את כל המצוות?

משלי ל (ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ:(ו) אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ:

קהלת ג (יג) וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:(יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו:

פרשת בראשית ג (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: רש"י: ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר(משלי ל ו) אל תוסף על דבריו: אבן עזרא לא תאכלו פרי כל עץ כלל. לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא, כי לא ידעו גם האשה הוסיפה על מצות השם, ולא תגעו בו, וכן הוסיפה אשת מנוח עד יום מותו (שופ' יג, ז):

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כט עמוד א דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין. אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע - שנאמר +בראשית ג'+ אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו.

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מא מה שנתלה בזקן ממרא, אומר, כי כאשר ידע השם יתעלה שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחדושים ולפי הנראה מן העניינים, להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם, הזהיר מן התוספת ומן המגרעות, ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת השם, והותר ג"כ לחכמי כל דור, רצוני לומר ב"ד הגדול, לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בעניינים שיחדשום לשמור התורה וישאירו הסייגים ההם קיימים לנצח, כמ"ש ועשו סייג לתורה, וכן הותר להם ג"כ לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד, אבל לא יעמידוהו לדורות כמו שביארנו בסדר פירוש המשנה בהוראת שעה, ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו, ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים, היו בני אדם נפסדים לרוב המחלוקת והסתבכות הדעות, והזהיר יתעלה שלא יעשו זה שאר החכמים אלא ב"ד הגדול לבד, וצוה להרוג מי שיחלוק עליהם, שאם יחלוק עליהם כל מעיין, בטלה הכוונה המכוונת ובטלה התועלת.