הפוסל, במומו הוא פוסל? הפוסל פסול? תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ע עמוד ב ותני: כל הפוסל - פסול, ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל: במומו פוסל. "כל מה שמרגיז אותנו באחר, יכול להוביל אותנו להבנה על עצמנו"(קרל יונג) משלי ט (ז) יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ:(ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ:
הפוסל, במומו פוסל? הפוסל פסול? האם אלה "כללי ברזל"? או שאלו כללים המתהפכים לפי רצונו של "הרב"? הרי הגמרא משמיים מהאלוהים למשה בסיני? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.
בראשית ז (ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: רש"י מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים: הרי כאן אפשר לשאול את רש"י וכל "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אשר נשארו בחוץ-לארץ עם העסקים שלהם, מדוע הם נשארו בחו"ל? האם מפני שדאגו איך יתפרנסו בארץ? ואת הרמב"ם שהיה בארץ, וירד למצרים כדי להתפרנס, מי הוא קטן-אמונה? רש"י צפניה ב (א) וקושו - מעשיכם השוו מעשיכם לדעת קונכם, ורז"ל דרשו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים עשו שניהם לשון היקש אדם המשוה עצמו ומישר דרכו: ובשמות טז (לב) וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: רש"י לדורותיכם - בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן אמר להם: אתם ראו דבר ה', שמעו לא נא'מר, אלא, ראו בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו: תהילים לז (ג) בְּטַח בַּיהֹוָה וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה: רש"י בטח בה' - ואל תאמר אם לא אגזול ואגנוב או אתן לעני צדקה במה אתפרנס.? ועשה טוב - ואז תשכון ארץ לאורך ימים. ורעה אמונה - תאכל ותתפרנס משכר האמונה שהאמנת בהקדוש ברוך הוא לסמוך עליו ולעשות טוב: דברים ח (ב) וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו מִצְוֹתָיו אִם לֹא: רמב"ן וזכרת את כל הדרך וגו' - יאמר, כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות, טובה שלמה, ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו.
איך מסתדר פירוש רש"י ש"נח מקטני אמנה היה" עם הגמרא? תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ע עמוד ב ותני: כל הפוסל - פסול, ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל: במומו פוסל.
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג ריז ואמר שלמה עליו השלום (משלי יד, ט - י): "אוילים יליץ אשם ובין ישרים רצון. לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר", פירוש: האויל יליץ חובה, כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם. והמשל על זה, כי הזבובים לעולם באו ונחו כולם על מקומות הלכלוך, ואמר "אוילים יליץ" לשון יחיד על כל אחד ואחד מן האוילים, כמו (בראשית מט, כב): "בנות צעדה עלי שור", ואמרו רבותינו (קידושין ע, א): כל הפסול פוסל ואינו מדבר בשבחו של עולם, ודרכו לפסול בני אדם במומו, "ובין ישרים רצון" - כי דרך הישרים לכסות על כל פשעים ולשבח האדם כי נמצא בו דבר טוב. וזכרו במוסר: כי אדם אחד וחכם עברו על הנבלה, אמר האדם: כמה מוסרחת נבלה זו! אמר החכם: כמה לבנות שניה! וכתיב אחרי זה: "לב יודע מרת נפשו", וכל חכם יודע כי לא הביא שלמה בתוך המוסרים הנבחרים דברים אין בם מועיל, אבל בא הענין על דבר הפסוק הראשון, להגיד רעת האויל המליץ אשם, כי יתכן שהחוטא שב מדרכו ונפשו מרה לו, ואין יודע מרת נפש האדם ולא שמחתו, זולתו, והוא נשוא עון, כי עיקר התשובה לפי מרירות הלב, על כן יחטא ואשם האויל המזכיר עונו. האם השערי תשובה בביקורתו על המחפשים מומי אדם, מתכוון גם לרש"י? הרי רש"י "מצא" "מום" בנח? הרי נח האיש היחיד שנאמר עליו צדיק בכל התנ"ך, גרוע מכך: כאשר מצא רש"י ש"נח מקטני אמנה היה", הרי ש"מצא" רש"י "קטנות אמונה" באביו נח, הרי את הפירושים הבאים נתן רש"י עצמו, רש"י במדבר כד (יז) כל בני שת - כל האומות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון: רש"י מלאכי ב (טו) ולא אחד עשה - הקב"ה לאדם וחוה תחילה: ושאר - הרוחות והנפשות לי היו מאדם הראשון יצאו כולם: נח הוא צאצאו של שת, הרי מנח באים כל בני האדם שנולדו לאחר המבול, כל הנמצאים כיום על כדור הארץ, הרי גם אנו עם-ישראל/היהודים נקראים "בני-שם", ולכן: כאשר יש שנאת יהודים, קוראים לזה אנטישמיות = אנטי בני שם, שהוא בנו של נח,
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה (טו) כל משפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה; ואף על פי כן, אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכול ועז פנים ביותר - חוששין להן, וראוי להתרחק מהן, שאלו מיני פסלנות הן: הלכה (טז) וכן כל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים, ואומר עליהן שהן ממזרים - חוששין לו, שמא ממזר הוא; ואם אמר עליהן שהן עבדים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל, במומו הוא פוסל: הלכה (יז) וכן כל מי שיש בו עזות פנים, או אכזרייות, ושונא את הברייות, ואינו גומל להן חסד - חוששין לו ביותר, שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה - ביישנים, רחמנים, וגומלי חסדים; ובגבעונים הוא אומר "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא, ב) - לפי שהעיזו פניהם, ולא נתפייסו, ולא ריחמו בני שאול ולא זכרו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עימהם חסד והחיום בתחילה: עוד לא הספיק להתייבש הדיו, וכבר ביטל הרמב"ם את הכלל (שכל הפוסל, במומו הוא פוסל)? ופסל את הגבעונים? הרי האלוהים שיודע אחרית כראשית, עשה בצורת כדי לפצות את הגבעונים, על העוול שעשה להם שאול המלך, מדוע האלוהים שיכול ל"הפר עצת גויים", לא הפר את עצתם? הגבעונים הרי לא באו בבקשה, לא מאלוהים, ולא מדוד, לפני שהאלוהים עשה בצורת, והפנה את דוד אל הגבעונים לתת להם את בקשתם, מדוע מלכתחילה רוצה אלוהים לפצות את הגבעונים? מדוע דוד מחליט להיענות לבקשתם? הרי יכול היה דוד לומר שאינו מסכים לבקשה זו, ושיבקשו משהו אחר? האם הגמרא הבאה אינה חלה על גבעונים? תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד ב ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ(אם כן) מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: +תהלים ל"ז+ מה' מצעדי גבר כוננו, +משלי כ'+ ואדם מה יבין דרכו. האם הגבעונים עשו משהו שהאלוהים "לא רצה" שיעשה?
בהנחה שאדם רצח אדם, ועורך הדין של הרוצח, הצליח לשכנע את בית המשפט שלא האיש הזה הוא הרוצח, האם עורך הדין "שחרר" את הרוצח? או שבית המשפט "שחרר" את הרוצח?
הלכה (יח) משפחה שקרא עליה ערער, והוא שיעידו שניים שנתערב בהן חלל או ממזר, או שיש בהן עבדות - הרי זו ספק. ואם משפחת כוהנים היא - לא יישא ממנה אישה, עד שיבדוק עליה ארבע אימהות שהן שמונה, אימה, ואם אימה, ואם אבי אימה, ואם אם אבי אימה; וכן הוא בודק על אם אביה, ואם אם אביה, ואם אבי אביה, ואם אם אבי אביה: הלכה (יט) ואם הייתה משפחה זו שקרא עליה ערער לויים, או ישראליים - מוסיף לבדוק להם זוג אחד; ונמצא בודק עשר אימהות, שהעירוב בלויים וישראליים יתר מן הכוהנים: הלכה (כ) ולמה בודק בנשים בלבד - מפני שהאנשים, כל עת שיריבו זה את זה, יחרף את חברו בפסול שיש בייחוסו, ואילו היה שם פסול, היה נשמע; אבל הנשים, אין מחרפות בייחוסין. ולמה יבדוק האיש כשירצה לישא ממשפחה זו שהורעה חזקתה, ולא תבדוק אישה שתינשא להם - מפני שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולין: איך מסתדרת ההלכה כאן עם הגמרא (שכל הפוסל, במומו פוסל)? הרי צריך לבדוק את העדים, ולא את ה"משפחה שקרא עליה ערער"?
הלכה (כא) כל שקורין לו ממזר ושותק, או נתין ושותק, או חלל ושותק, או עבד ושותק - חוששין לו ולמשפחתו, ואין נושאין מהן אלא אם כן בודקין אחריהן, כמו שביארנו: ומה קרה להלכה "שכל הפוסל, במומו פוסל"? הרי מה עניין שותק או מגיב? הרי "הפוסל פסול"? או שלא?
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה (יג) וכן אסרו חכמים שלא ישמש אדם מיטתו, וליבו מחשב באישה אחרת; ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה על כורחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בליבו לגרשה. ואם עשה כן - הבנים אינן הגונין, אלא מהן עזי פנים, ומהן מורדין ופושעים: הלכה (יד) וכן אמרו חכמים שכל אישה חצופה שהיא תובעת תשמיש המיטה בפיה, או המפתה אישה לשם נישואין, או המתכוון לבוא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו, ומי שלא שהת אחר מיתת בעלה שלושה חודשים והרי הבן ספק - כל אלו, הבנים היילודים מהן הן המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן: האם ההלכה כאן היא "כלל ברזל"? אם כך: האם כל מי שתראה בו עזות פנים, יש לבדוק איך עשהו אביו?
הלכה (כ) וכן אסור לאדם להסתכל בנשים, בשעה שהן עומדות על הכביסה; אפילו להסתכל בבגדי צבע של אישה שהוא מכירה, אסור - שלא יבוא לידי הרהור. מי שפגע באישה בשוק - אסור לו להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו; וכל המהלך בשוק אחרי אישה, הרי זה מקלי עמי הארץ. ולא יעבור על פתח אישה זונה, עד שירחיק ארבע אמות, שנאמר "ואל תקרב, אל פתח ביתה" (משלי ה, ח): אם כך: איך הולכים היום בעיר? האם כאשר אתה מסתובב בבני ברק, בית שמש, ירושלים, אינך עובר על ההלכה הזו? האם ההלכה הזו היא הצעה לא חובה?
הלכה (כז) ולא יישא ישראל עם הארץ כוהנת, שזה כמו חילול לזרעו של אהרון; ואם נשא - אמרו חכמים, אין זיווגן עולה יפה, אלא מת בלא בנים, או מת הוא או היא במהרה, או קטטה תהיה ביניהן. אבל תלמיד חכמים שנשא כוהנת, הרי זה נאה ומשובח - הרי תורה וכהונה כאחד: הלכה (כח) לא יישא אדם בת עם הארץ - שאם מת או גלה, בניו עמי הארץ יהיו, שאין אימן יודעת כתר התורה. ולא ישיא בתו לעם הארץ - שכל הנותן בתו לעם הארץ, כמי שכפתה ונתנה לפני הארי, מה ארי דורס ואוכל, אף עם הארץ מכה ובועל; ואין לו בושת פנים. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויישא בת תלמיד חכמים - שאם מת או גולה, בניו תלמידי חכמים; וכן ישיא בתו לתלמיד חכמים - שאין דבר מגונה ולא מריבה, בביתו של תלמיד חכמים: האם לומר על בן-ישראל/יהודי אחר, שהוא "עם הארץ", אינו בכלל "שכל הפוסל, במומו הוא פוסל"?
משלי ט (ז) יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ:(ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ:(ט) תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח:(י) תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה:(יא) כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים:(יב) אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא:
