בית דין שוגג?

ויקרא ד (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה:(ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָֹה לְחַטָּאת:--- (יג) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְהוָֹה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ:--- (כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:--- (כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְהוָֹה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם: רש"י עדת ישראל - (שם) אלו סנהדרין: ונעלם דבר - טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר: הקהל ועשו - (ת"כ) שעשו צבור על פיהם: סנהדרין טעו, והעם טעה אחריהם? האם יכול להיות דבר כזה? האם אלה שאחריהם אלפי שנים לא טעו? האם הדורות המאוחרים יותר יטעו? או אולי שאלוהים טעה? וחשב שיכול להיות שכולם יטעו? הרי האם יכול להיות שהיודע אחרית כראשית לא ראה שמקרה כזה לא יכול לקרות? האם האלוהים הזהיר ממשהו שלא יקרה או לא עתיד לקרות? תלמוד בבלי מסכת תענית דף ה עמוד א אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב +מלכים ב' ח'+ כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים, בהנך שבע שנים מאי אכול? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: שנה ראשונה - אכלו מה שבבתים, שניה - אכלו מה שבשדות. שלישית - בשר בהמה טהורה, רביעית - בשר בהמה טמאה, חמישית - בשר שקצים ורמשים, ששית - בשר בניהם ובנותיהם, שביעית - בשר זרועותיהם, לקיים מה שנאמר? +ישעיהו ט'+ איש בשר זרעו יאכלו. מה פירוש "לקיים מה שנאמר"? האם רוצה לומר שאם הייתה אזהרה, היא באה על בסיס שידוע שיקרה?

פרשת שלח במדבר טו (כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה: רש"י וכי תשגו וגו' - בעבודה זרה הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצות, תלמוד לומר את כל המצות האלה, מצוה אחת שהיא ככל המצות, מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים ואיזו, זו עבודה זרה: האם יכולים לטעות בעבודה זרה? האם אפשר לעבוד עבודה זרה בטעות?

פרשת שלח במדבר טו (כג) אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם:(כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת: רש"י אם מעיני העדה נעשתה לשגגה - אם מעיני העדה נעשתה עבירה זו ע"י שוגג, כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד עבודה זרה בכך:

פרשת שלח במדבר טו (כה) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהֹוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל שִׁגְגָתָם:(כו) וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה: כל העדה שוגגת? הרי לא יכול להיות דבר כזה, הרי יש חכמים וסנהדרין גדולה וקטנה האם אלוהים נתן לנו ציווי שלא יכול לקרות? או שהאלוהים היודע אחרית כראשית, נתן מסר להבנה גם כולכם ביחד יכולים לטעות? במדבר יד (א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: רש"י כל העדה - סנהדראות: בהנחה שהיו סנהדראות, הסנהדרין תעו? כל ההנהגה כשלה? במדבר יד (ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהֹוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(ט) אַךְ בַּיהֹוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: הרי כאן "כָּל הָעֵדָה" רוצה לסקול את יהושע וכלב בן יפונה, האם הסנהדרין לפי פירוש רש"י רצו לסקול?

ויקרא כ (ד) וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: רש"י ואם העלם יעלימו - אם העלימו בדבר אחד סוף שיעלימו בדברים הרבה אם העלימו סנהדרי קטנה סוף שיעלימו סנהדרי גדולה: האם האלוהים אינו יודע אחרית כראשית? הרי לא יכול להיות שהסנהדרין טעו או יתעו? האלוהים היודע אחרית כראשית מזהיר אותנו מדבר שהוא יודע שלא יהיה לעולם?

רמב"ם הלכות שגגות פרק יב הלכה (א) כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה - אם שגגו בית דין הגדול בהוראה, והורו להתירו, ושגגו העם בהוראתן, ועשו העם והם סומכין על הוראתן, ואחר כך נודע לבית דין שטעו - הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה, ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה, שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל, בין עשו בין לא עשו - אלא על הוריתן בלבד. ושאר העם פטורין מן הקרבן, אף על פי שהן העושין - מפני שתלו בבית דין: האם קיימת אפשרות כזו, ש"בית דין הגדול" ישגה בהוראה או בהוריה בעבודה זרה?

הלכה (ב) ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו, אם בעבודה זרה שגגו והורו - מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת, מכל שבט ושבט; וקרבן זה הוא האמור בפרשת שלח לך, "והיה, אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו, כד) - מפי השמועה למדו שבשגגת עבודה זרה הוא מדבר. ואם בשאר כרתות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה, שגגו והורו - מביא כל שבט ושבט פר חטאת; וזה הוא האמור בפרשת ויקרא "ואם כל עדת ישראל, ישגו" (ויקרא ד, יג): הלכה (ג) נמצאת למד, שאם שגגו בית דין הגדול בהוריה בעבודה זרה - מביאין כל הקהל שנים עשר פרים עולות, ושנים עשר שעירים חטאות; והן נשרפות, שהרי דמן נכנס לפנים; והן הנקראין שעירי עבודה זרה. ואם בשאר המצוות שגגו, מביאין שנים עשר פרים חטאות; והן נשרפות, מפני שדמן נכנס לפנים. וכל פר מהן נקרא פר העלם דבר של ציבור, שנאמר "והקריבו הקהל" (ויקרא ד, יד) - כל קהל וקהל, וכל שבט ושבט קרוי קהל, שנאמר "ויעמוד יהושפט, בקהל יהודה" (דברים הימים ב כ, ה): הלכה (ד) בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל, על פי בית דין שהורו, בין שעשו רוב ישראל, אף על פי שהם מיעוט מניין השבטים, בין שעשו רוב השבטים, אף על פי שהן מיעוט כל ישראל - מביאין כמניין כל השבטים פר לכל שבט ושבט, ובעבודה זרה פר ושעיר לכל שבט ושבט, שאף אלו שלא חטאו, מביאין על ידי החוטאים. אפילו עשה שבט אחד בלבד, והוא רוב הקהל - הרי כל הציבור מביאין שנים עשר פרים, ובעבודה זרה שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים: הלכה (ה) בית דין שנסתפק להן אם שגגו בהוראה, או לא שגגו - אינן חייבין באשם תלוי, שנאמר "ונודעה החטאת" (ויקרא ד, יד), עד שתיוודע ואחר כך יתחייבו בקרבן, כמו שיתבאר: הלכה (ו) במה דברים אמורים שבית דין חייבין, ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן - בשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד, ויהיה ראש ישיבה עימהן בהוריה, ויהיו כולן ראויין להוריה, ויטעו כולם או רובם בדבר זה שהורו בו, ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות; וכן אלו ששמעו מפי בית דין, אם אמרו לאחרים מותרין אתם לעשות, ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם, ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו; ויורו לבטל מקצת, לא שיעקרו כל הגוף; וכשייוודע להם, ידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה: הלכה (ז) בכל אלו המאורעים - הוא שיהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושה על פיהם פטור. אבל אם חסר אחת מכל אלו הדרכים - הרי בית דין, פטורין מן הקרבן; וכל מי ששגג ועשה מעשה, מביא חטאת קבועה על שגגתו:

רמב"ם הלכות שגגות פרק יג הלכה (יג) וכן אם לא היו העושים שוגגין על פי ההוראה - הרי בית דין פטורין, וכל העושים חייבין. כיצד, הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוראתם, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין, אף על פי שהם טועים - הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם: הלכה (יד) במה דברים אמורים, בשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה; אבל אם היה עם הארץ, הרי זה פטור - שאין ידיעתו באיסור ידיעה ודאית, ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם: הלכה (יז) הורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון, ועשו הקהל על פיהם בשגגה - בית דין פטורין מן הקרבן, מפני שהם מזידין; וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם, חייב קרבן בפני עצמו, מפני שהוא שוגג. הורו בית דין בשגגה, וידעו הקהל שטעו, ושאין ראוי לקבל מהם, ואף על פי כן עשו הקהל על פיהם - אלו ואלו פטורין מן הקרבן, בית דין פטורין, שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתם שהטעת אותן; וכל העושים פטורין מן הקרבן, מפני שהן מזידין - שהרי ידעו שטעו, ושאין ראוי לעשות: אם כך: אם אתה פושע במודע, פטור? ואם אתה שוגג חייב? ואלה "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?  איזה יופי, אנחנו "ה"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" תמיד פטורים, מותר לנו לטעות, ושישלם האידיוט שהלך אחרינו,

רמב"ם הלכות שגגות פרק יד הלכה (א) בית דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה, ועשו כל העם על פיהם - בית דין פטורין, וכל אחד ואחד מן העושים חייב חטאת קבועה, שנאמר "ונעלם דבר" (ויקרא ד, יג), ולא כל הגוף. לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, בדברים שאינם מפורשין ומבוארין בתורה; ואחר כך יהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושים על פיהם פטורין: הלכה (ב) כיצד, שגגו והורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה, או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, או שמותר לבוא על שומרת יום כנגד יום - הרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה, או אין עבודה זרה בתורה, או אין נידה בתורה, שעקרו כל הגוף; ואין זו וכיוצא בזה שגגת הוראה, אלא שכחה. לפיכך פטורין מן הקרבן, וכל העושה על פיהן חייב חטאת בפני עצמו: הלכה (ג) אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב, שנאמר "אל ייצא איש ממקומו" (שמות טז, כט), אבל הזורק או המושיט, מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות, והורו שאינה מלאכה - הרי אלו חייבין: הלכה (ד) וכן אם טעו ואמרו המשתחווה לעבודה זרה בפישוט ידיים ורגליים הוא החייב, שנאמר "כי לא תשתחווה, לאל אחר" (שמות לד, יד), אבל הכורע על הארץ ולא פשט ידיו ורגליו, הרי הוא מותר - הרי אלו חייבין: הלכה (ה) וכן אם טעו ואמרו הבא על שומרת יום כנגד יום שראתה דם ביום הוא חייב, שנאמר "כל ימי זובה" (ויקרא טו, כו), אבל ראת בלילה, מותר לבוא עליה, וכן אם הורו ואמרו שמי שפירשה אשתו נידה בשעת תשמיש, מותר לפרוש ממנה לשעתו כשהוא מתקשה - הרי אלו חייבין: הלכה (ו) וכן אם טעו ואמרו שהאוכל דם שיצא בשעת שחיטה, הוא החייב, אבל האוכל דם הלב, מותר - הרי אלו חייבין. וכן כל כיוצא בטעייות אלו, אם הורו בהן ועשו רוב הקהל על פיהן - בית דין מביאין קרבן על שגגתן, וכל העושין על פיהן פטורין: בית דין טעו, רחמנא לצלן? יכול להיות דבר כזה? יודעים שבעים שפות גדולים בחכמה ובמראה ויכולים לטעות? ו"הורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה"?

רמב"ם הלכות לוה ומלוה פרק כה הלכה (יג) מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן תן לו ואני ערב או מכור לו ואני ערב או הלוהו ואני ערב יש מן הגאונים שהורה אפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלוה מאה אלף נשתעבד הערב בכל, ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו ודברים של טעם הם למבין: הלכה (יד) מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה לא ערב לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך, וכן אם אמר לו אחר שהלוהו ותבעו הניחהו כל זמן שתתבענו אביאנו לך וקנו מידו על זה אם לא יביא זה הלוה יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם, ויש מי שהורה שאפילו התנה ואמר אם לא אביאנו או שמת או שברח אהיה חייב לשלם הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד ולזה דעתי נוטה: האם לא נתנה תורה דעתה לכל הדברים האלה? הרי כאן בהלכה אין פסיקה מוחלטת? זו "מסורת" "תורה" "שבע"פ"?

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ג הלכה (ב) כל כסף האמור בתורה היא שקל הקדש והוא עשרים מעה וכל כסף של דבריהן ממטבע ירושלים שהיה הסלע שלהן אחד משמנה בו כסף והשאר נחושת כמו שבארנו, אבל המעה היא היתה כסף נקי אפילו בירושלים והיא כסף של ירושלים, ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף היא מדבריהם עשו אותה שתי כסף של ירושלים שהן שתי מעין ולא עשו אותה שני שקלים בשקל הקדש, זהו הדבר הנראה בשעור כפירת הטענה, ורבותי הורו שכפירת הטענה הוא משקל תשע עשרה שעורות וחצי שעורה מן הכסף, ויש לי כמה ראיות לסתור אותה הדרך שתפסו עד שיצא להם זה החשבון, ויראה לי שהוא טעות: הרי אם טעו רבותיו של הרמב"ם בחשבון? האם לא יכול להיות שטעו בעוד כמה דברים? 

הלכה (ז) הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף, ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואחר כך ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול, שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם כפירת שתי מעין ואחר כך ישבע מספק: