דָּם לֹא תֹאכְלוּ? איך אם כך: מסתדרות ההלכות הבאות?

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה (ו) המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן אין לוקין עליו, וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב, אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן בחלב לוקה על בשולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב, שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה או איסור חלב, שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בת אחת. בישול דם בחלב? ואינו לוקה? מה עניין "חלב מתה" או חיה? מה זה "חלב זכר"? איך מותר לבשל דם וחלב ביחד? הרי יש איסור תורה שדם אסור באכילה?

שולחן ערוך יורה דעה סימן סו סעיף ט דם דגים, אף על פי שהוא מותר, אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין. לפיכך, אם ניכר שהוא מדגים, כגון שיש בו קשקשים, מותר. האם עושים מצוות משום "מראית עין"? האם חשוב שהשכנים לא יחשדו? האלוהים אינו חשוב? שמואל א טז (ז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב: איוב לד (כא) כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה: ובהנחה שנקבל את דבר ההבל הזה ש"דם דגים... שהוא מותר" מפני שלא הוזכרו הדגים בפס', או מפני שנאמר "בָּשָׂר"? אם כך: מדוע אסור לשתות? הרי לא נאסר בתורה אלא אכילה? איך מסתדר שבפס' הבאים אלה מצוות התורה בקשר לאיסור אכילת דם, והאיסור הוא: "וְכָל"-"דָּם"!

ויקרא ג (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: 

ויקרא ז (כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: 

ויקרא יז (י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם:(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

על האיסור "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" שנאמר 3 פעמים, בשמות פרשת משפטים כג (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: ובשמות לד (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: ובדברים יד (כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: הסיקו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שלכן: האיסור חל על בישול על אכילה ועל הנאה, וכאן באיסור אכילת דם למרות שנאמר 7 פעמים "כָּל דָּם", לא מצאו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" איזו מסקנה, שיש איסור מוחלט ב"כָּל דָּם"? 

שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף ו המעושן והמבושל בחמי טבריא, יג (יג) אין לוקין עליו. וכן המבשל בשר במי חלב, (יד) או יד בחלב מתה, או בחלב זכר, או שבישל דם בחלב, פטור, טו ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. הגה: טז וחלב זכר לא מקרי חלב כלל. ואם נפל לתוך קדירה של בשר, אינו אוסר. אבל חלב מתה, יז ומי חלב, אוסרים המאכל כמו חלב עצמה. ואפילו בבישול, יש לאסור לכתחלה (כן משמע בארוך כלל ל"א). יח יש אומרים דאסור לחתות האש תחת קדירה של עו"ג, לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר, והמחתה תחת קדירה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב (הגהת מרדכי פ' הצלמים). עוד כתבו דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב, וליתן לפני בהמה, יט דאסורים בהנאה (מהרי"ו). עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש, אין לשמש בו, דעושין אותה מאפר שעל הכירה כ ורגילות הוא להתערב שם בשר וחלב. (מהרי"ל). ולכן יש לאסור גם כן להשתמש מן הקדירות של התנורים שבבית החורף, משום דנתזים עליהם לפעמים בשר וחלב מן הקדרות שמבשלים בתנורים (מהרי"ו). ובדיעבד אין לחוש בכל זה. כא ואף לכתחלה אין בזה אלא חומרות בעלמא, והמיקל לא הפסיד.

מותר לבשל דם? מה על שלושת האיסורים, בישול, אכילה, הנאה?  איך הם מסתדרים כאן?

שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף א כתוב בתורה: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא) ג' פעמים; אחד לאיסור בישול, ואחד (א) לאיסור אכילה, ואחד (ב) לאיסור הנאה. והוציא אכילה בלשון בישול, לומר א שאינו אסור מן התורה אלא (ג) דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין. ב (כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה, מותר (ד) בהנאה).

רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות פרק ג הלכה (יג) האוכל מנבילת העוף הטהור, מן העצמות הרכין, או מן הגידין, ומן השלל של ביצים, ומן הדם, ומבשר מן החי ממנו - טהור; אבל האוכל מן האשכול של ביצים, ומן הקורקבן, ומן בני המעיים, או שהמחה את החלב באור וגמאו - הרי זה טמא, כאוכל מבשרה, שהשותה בכלל אוכל. המחהו בחמה וגמאו - טהור, שהרי הסריחו: מותר לאכול דם של נבלת עוף? וחלב בהמה שנימוח בשמש מותר? האם הרמב"ם המציא תורה חדשה? ויקרא ג (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: ויקרא ז (כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה: ויקרא ז (כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: ויקרא יז (י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף עז עמוד (ב) מתני'. דם שנתערב במים - אם יש בו מראית דם כשר, נתערב ביין - רואין אותו כאילו הוא מים, נתערב בדם בהמה או בדם החיה - רואין אותו כאילו הוא מים; [עמוד א] רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם. נתערב בדם פסולין - ישפך לאמה, בדם התמצית - ישפך לאמה, רבי אליעזר מכשיר. 

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כב עמוד (א) גמ'רא. תנן התם: דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם - כשר, נתערב ביין - רואין אותו כאילו הוא מים, נתערב בדם בהמה או בדם חיה - רואין אותו כאילו הוא מים; 

תלמוד בבלי מסכת חולין דף פז עמוד (א) מתני'. דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם - חייב לכסות, נתערב ביין - רואין אותו כאילו הוא מים, נתערב בדם הבהמה [עמוד ב] או בדם החיה - רואין אותו כאילו הן מים, 

ויקרא יא פרשת שמיני

(ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:(יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:(יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: רש"י כל אשר אין לו וגו' - (ת"כ) מה ת"ל שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה השירן במים מנין תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים הא אם היו לו במים אע"פ שהשירן בעלייתו מותר: איזה דקדוק במילים, מפני שכתוב "בַּמָּיִם", רק במים יש לו סנפירים? הוצאת מהמים נשרו הסנפירים? והוא מותר? וכאן על אכילת דם שכתוב "וְכָל דָּם" אינו חשוב ואפשר להתיר?

רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה (כט) פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ - פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר "אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו, יח), שמה אתם חייבין, ובחוצה לה פטורין; ואם יצאו לסוריה, חייבין מדבריהם: איזה דקדוק במילים, המילה "שָׁמָּה" הכוונה רק לא"י? האם זה שכתוב בכל הפס' "וְכָל דָּם" אינו חשוב?

שמואל א יד (לב) <ויעש> וַיַּעַט הָעָם אֶל <שלל> הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם:(לג) וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהֹוָה לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה:(לד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַיהֹוָה לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם:(לה) וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה: העם אוכלים על הדם? אם העם שחטו, מדוע צריך להביא אל שאול, שישחטו לידו? מדוע צריך לחזור על בניית המזבח פעמיים? מה פירוש "אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ"? מה עניין "הַלַּיְלָה"? הרי ההשבעה הייתה עד הערב, היכן חטאו של העם? שמואל א יד (כד) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם:

איך מסתדרת הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: הרי אלה שעליהם מדובר לא היו מלאכים, כי מלאכים אינם עושים זאת, אם כך: גם אם נדון אותם לכף זכות, ונאמר שהם בני אדם, הרי שנותר לנו הדורות המרוחקים מהם אלפי שנים, שאנו חמורים, ואפילו לא "כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים", אם ניתנה הגמרא משמים, כדברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. אם כך: איך אפשר לטעון על אנשים שחיו אחרי דור התנ"ך, שהיו "חכמים"? או שאולי, הם "חכמים", אבל "חוכמת חמורים" להם?

איך מסתדר ה"אסור משום מראית עין" עם "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה"?

שולחן ערוך יורה דעה סימן סו סעיף ט דם דגים, אף על פי שהוא מותר, אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין. לפיכך, אם ניכר שהוא מדגים, כגון שיש בו קשקשים, מותר. איך מסתדר ה"אסור" כאן עם הנאמר הבא? דברים ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:--- (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

פרשת בראשית ג (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: רש"י: ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר(משלי ל ו) אל תוסף על דבריו: אבן עזרא לא תאכלו פרי כל עץ כלל. לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא, כי לא ידעו גם האשה הוסיפה על מצות השם, ולא תגעו בו, וכן הוסיפה אשת מנוח עד יום מותו (שופ' יג, ז):

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מא מה שנתלה בזקן ממרא, אומר, כי כאשר ידע השם יתעלה שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחדושים ולפי הנראה מן העניינים, להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם, הזהיר מן התוספת ומן המגרעות, ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת השם,

איך מסתדרים הדברים הבאים עם איסורי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?

תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט דף מא טור ב ר' דימי בשם ר' יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסו'ר עליך דברי'ם אחרי'ם לאסור אסר,

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב ר' חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא הדרן עלך עשרה יוחסין וכולא מסכתא דקידושין וכולא סידרא דנשים

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

מסילת ישרים(רב משה חיים לוצאטו, הרמח"ל)  פרק יג בביאור מידת הפרישות

עמ עג'  וחז"ל  (ירושלמי קידושין פרק ד') אמרו שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימינו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב') "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם".

הענין הוא כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר, יש פרישות שנצטוינו, ויש פרישות שהוזהרנו לבילתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז') "אל תהי צדיק הרבה".

עמ' עה' "לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הציבור יכולים להיות חסידים, אבל די שיהיו צדיקים."

עמ' עו' אך הפרישות הרע הוא, כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופים בייסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם השם כלל, אלא אדרבא חכמים אמרו (תענית כב') "אסור לאדם שיסגף עצמו",

הרי לך כלל האמתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעיניני העולם הרי ראוי לו שיפרוש מהם וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא, אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול להקיף על כלם אלא על דבר דבר בעיתו.

רש"י ויקרא כב (ל)  אני ה' - דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:

תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א דף ע טור ג /ה"ד מה ראיתה להקל באילו ולהחמיר באילו שאילו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק ואילו דברי דף ע טור ד /ה"ד סופרים ודברי סופרין צריכין חיזוק הדא דאת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית אבל משבטלה מגילת תענית בטלו כל אילו