"עירוב שבת"? "תחום שבת"? "עירובין"?

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף כא עמוד ב אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה +משלי כ"ג+ בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, ואומר +משלי כ"ז+ חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר. שלמה תיקן עירובין? או שזה מהתורה? האם עד תקופת שלמה, כמעט כ-450 שנה מיציאת מצריים, לא עשו עירוב לערים?

תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן מג והשיב הגאון רבינו האיי ז"ל כי ודאי כך הם הדברים אבל כל אותם השנים שהיו ישראל טרודין במלחמות ובאויבים ובכמה מיני צרות לא היה להם פנאי למדוד בין עיר לעיר ולתקן פתחי מבואות ולהניח עירובין שהיה להם במחנות ולא נהגו בעירוב כי במחנה הם פטורים כמו ששנינו ארבעה דברים פטורים במחנה מביאין עצים מ"מ ופטורים מנטילת ידים ומדמאי ומלערב וכשעמד שלמה שנאמר בימיו יהודה וישראל רבים כחול וכו' תקן להם ידים ועירובין שלא נהגו ישראל מקודם עד אותו זמן. האם עד שלמה המלך לא היה עירוב? אז איך התנהלו בשבתות?

האם מהפס' הבאים למדו על  "עירוב"/"תחום שבת"?

במדבר לה (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם:(ג) וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם:(ד) וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב:(ה) וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים:(ו) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר:(ז) כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן:(ח) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם:

שמות טז (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ:(כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: יצאו, לאן, לחפש? המן נפל מחוץ לאזור שבו הם ישבו? הרי אם לכל אדם היה רק אוהל של מטר על מטר רק גברים מעל עשרים עד שישים, נספרו כשש מאות אלף, שש מאות אלף אוהלים אחד צמוד לשני הרי היו אנשים שהיו צריכים ללכת כמה ק"מ כדי לחפש מן? האם לא ירד המן בתוך השטח בין האוהלים? מה הבעיה של משה אם מישהו ירים משהו מהרצפה בשבת? האם אסור להרים פרי מהרצפה בשבת? או שאולי רצה המספר לספר שאנשים לא האמינו שהמן לא יהיה גם מחר ולכן הלכו לחפש? כל המבחן כאן, הוא מבחן אמונה. ולא אם "מכבדים" את השבת, ולא מדליקים אש, (כח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי:(כט) רְאוּ כִּי יְהֹוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:(ל) וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי: בהנחה שהלכתי בדרך בשבת וראיתי חלות בשקית, או פרי על הרצפה, האם אסור לי להרים ולקחת? מה עניין "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו"? הרי על מה הכעס של האלוהים ומשה על אלה שיצאו לחפש את המן ביום השבת? האם מפני שהם יצאו עם סירים? מה הבעיה שאנשים מסתובבים בשבת, הרי מן לא היה, אז מה זה משנה שהם מסתובבים במדבר עם מחשבה למצוא דבר שאינו בנמצא? מדוע אין התייחסות של "חכמים" ל"שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו"? ו"אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ"? ומדוע ציווי זה אינו מבוצע ככתבו וכלשונו כפשט? האם "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו" משמעו, מותר לך לטייל אלפיים אמה?

רש"י שבו איש תחתיו - מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום ג' לגופו וא' לפישוט ידים ורגלים: איך הופך "שבו" לארבע אמות? האם "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו" אין משמעו ממש שְׁבוּ?

אל יצא '- אלו אלפים אמה של תחום שבת ולא במפורש שאין תחומין, אלא מדברי סופרים ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נא'מר: איך מסתדר הפירוש כאן של רש"י עם הגמרא בתלמוד בבלי מסכת עירובין דף כא עמוד ב אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין, הרי אם מהפס' בתורה לומד רש"י על אלפיים אמה "עירוב" או "תחום שבת" אז כבר היה "עירוב" או "תחום שבת" במדבר, ולא תיקן זאת שלמה.

לסיכום:

אין בתורה את המושג "עירוב שבת" "תחום שבת" או "עירובין", זו פשוט המצאת "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", לשייך את ה"תיקון" לשלמה המלך, הוא כדי לתת ל"תיקון" תוקף של מישהו חשוב, הרי "כמעט" את כל הכתובים שהשאיר אחריו שלמה המלך אנחנו יודעים, זאת בהנחה ששלמה כתב או שכתבו בשבילו, את הספרים - משלי - שיר השירים - וקהלת,

לכן: לשייך לשלמה את "תיקון" נטילת ידיים, ועירוב שבת, הוא המצאת "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", זאת משום שאם היו באים ואומרים שאיזה רב, שיהיה גדול ככל שיהיה, תיקן זאת, אנשים היו מתעלמים ולא מתייחסים במלוא הרצינות, תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א דף ע טור ג מה ראיתה להקל באילו ולהחמיר באילו שאילו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק ואילו דברי (דף ע טור ד /ה"ד) סופרים ודברי סופרין צריכין חיזוק.. דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" חייבים חיזוק? לכן: נשייך את הדברים למישהו שהוא אוטוריטה(סמכות, השפעה, זכות הכרעה, שליטה, שררה, שלטון, כוח, מרות, רשות, תוקף), מישהו שהוא מדורות קודמים, שאי אפשר עכשיו "לבטל" את דבריו, ואם הוא מ"דורות קודמים" הרי שיש לנו איזו "מסורת" כביכול שאנו מקיימים כבר שנים,  

הרי כמעט כל "חכם" שאמר או כתב משהו, בזמנו יצאו נגדו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אחרים, אפילו הגמרא שנכתבה עשרות שנים לאחר "התרחשותה", ממחישה את הדבר הזה, הרי היא כֻּלָּהּ כְּרֻבָּהּ, וויכוחים בין "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", כאשר כל אחד מציע את דעתו וניסיונו האישי, לכן: לשייך את ה"תיקון" למלך שלמה, ובנוסף למלך שנחשב החכם באדם, זה כבר נותן "תוקף" מרובה ל"תיקון", אבל: מדוע אין בשום אחד מכתבי שלמה "תיקון" מכל סוג שהוא, או אפילו אִזְכּוּר של כמה מילים הרומזות על "תיקון" מכל סוג שהוא? 

הרי גם לקרוא ל"רבנים" בשם חכמים הוא עצמו סוג של נתינת תוקף לדבריהם, כביכול איש חכם אמר את זה, 

הרי אפילו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" כדי לתת תוקף מחייב לדבריהם קבעו/אמרו ש"הכול ניתן בסיני", וכך: יש תוקף מחייב לָעָם, לבצע "הוראה אלוהית" כביכול,      

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

לכן: "עירוב שבת" הוא סתם המצאה, שאין בינה לבין ציווי תורה ולא כלום, וזה כנראה ניסיון של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לנסות להסביר את "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", 

אולי גם מפני שסגירת המרחבים ביום שבת נותנת לשבת מיוחדות אחרת, ובמיוחד בימים ההם שכדי לעבור ממקום למקום היה צריך אדם לעשות פעולות שמתנגשות בקביעת "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" את 39 אבות מלאכה, ו"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" מתוך רצונם "לגדור גדר" לעשות "סייג" לדבריהם הוסיפו איסורים, משנה מסכת אבות פרק א משנה א משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

כל זאת למרות ש"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" קבעו: בתלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט דף מא טור ב  ר' דימי בשם ר' יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסו'ר עליך דברי'ם אחרי'ם לאסור אסר, ובתלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב ר' חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל,

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף עב עמוד ב - כח דהיתרא עדיף. מה רוצה לומר גמרא זו? כוחו של ההיתר עדיף על כוח האיסור, חפש את ההיתר ולא את האיסור,

אם כך: נשאלת השאלה: מדוע "כח דהיתרא עדיף"? אולי מפני שאין חוכמה בלומר על הכול "אסור", החכמה היא למצוא את המותר, ה"אסור" הוא פתרון של טיפשים. ומה פירוש מושיבים בסנהדרין "מי שיודע לטהר את השרץ"? תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יז עמוד א אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן. אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה. מדוע מושיבים בסנהדרין את מי שיודע לטהר את השרץ? האם מפני שכל אידיוט יכול לומר "לא", והחוכמה למצוא חכם שיודע לפתוח את הנושא לדיון, ולחפש איך אפשר להקל על העם ולא איך להקשות, הרי גם הרעיון של הגמרא הבאה הוא כזה שצריך להקל ולא להחמיר מפני שהציבור לא יקבל חומרות, תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד (ב) תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ(אלא אם כן) רוב צבור יכולין לעמוד בה; הצבור לא יקבל חומרות, אבל: אם נאמר לו שמישהו "חכם" אמר זאת, הרוב לא ינסה להתעמת עם "ה"חכם".