יואב הכהן, קבר וטומאת מתים?

קבר וטומאת מתים?

במדבר יט (יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים:(יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר:(יג) כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָֹה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:(טו) וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא:(טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:(יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב:(כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהֹוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא:(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב: הרי אם אין אפר פרה אדומה, כל הנוגע במת או בקבר, לא יכול בעצם להיות טהור(להיטהר) אם כך איך נעשים טהורים בימינו מטומאת מתים ללא אפר פרה אדומה? ולכל הטיפשים שאומרים שאין מה לעשות, הרי אם לא תיגע לפחות לא תמשיך לטמא את עצמך, וזה כמו שמישהו אומר חיללתי שבת אז אני כבר אחלל את כול השבתות,

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ב הלכה טו

הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה, שנאמר או במת או בעצם אדם או בקבר, ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכותליו,

דברי שמעון בן סירא

מי הוא שמעון בן סירא? שמו היה: שמעון בן ישוע בן אליעזר בן סירא (השווה רב סעדיה גאון בספר הגלוי הוצאת הרכבי קו') ובתלמוד בבלי מצוטטים מדבריו,

טובל ממת ושב לנגוע בו, מה יועיל ברחיצתו:?

כן אדם צם על חטאיו, ושב והולך ועושה אלה. תפילתו מי ישמע,? ומה יועיל בתעניתו:?

אַל תאמר חטאתי ומה יעשה לי? מאומה, כי אֵל ארך אפים הוא:

אַל תאמר רחום יהוה, וכל עוונותי יִמחֶה:

אֶל סליחה אַל תבטח להוסיף עוון על עוון:

ואמרת רחמיו רבים לרוב עוונותי יִסְלַח:

כי רחמים ואַף עמו ואֶל רשעים ינוח רוגזו:

אַל תאחר לשוב אליו, ואַל תתעבר מיום אֶל יום. כי פתאום יצא זעמו, וביום נקם תִּסְפֶּה: (דברי שמעון בן סירא)

כתר יונתן על פס' (טז) וכל מי שיגע על פני השׂדה ולא במיתה שבביטנה של אִמו בהרוג חרב או בחרב שהורג בו או במת שלם ואפילו בעצמות כשׂעורה או בעצם של אדם חי שפירש מִמנו או בקבורה וגולל ודופקא [מִסגרת הקבר] יהיה טמא שִׁבעה ימים: מה זה מסגרת קבר?

כתר יונתן על (יח) ויקח אזוב שלושה קלחים בקשר אחד ויטבול במים ההם בזמן קבלת הטומאה איש כהן טהור ויזה על האהל ועל כל הכלים ועל בני אדם שהיו שם ועל שנגע בעצם של חיה שפירש מִמנו ונפל [אבר מִן החי] או בהרוג חרב או במת במותו או בבית קברות וגולל ודופקא [מִסגרת הקבר]: מה זה מסגרת קבר?

רמב"ם הלכות אבל פרק ד הלכה ד וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו, ויש להן לקבור בארון של עץ, והמלוין אותו אומרין לו לך בשלום שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות. כסף משנה הלכות טומאת מת פרק ז הלכה (ד) ופירש שם רבינו נפש הוא הבנין שבונים על הקבר וכו'

בראשית פרשת חיי שרה פרק כג

(א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:(ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:(ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר:(ד) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי:(ה) וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:(ו) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ:(ז) וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת:(ח) וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר:(ט) וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכֲכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר:(י) וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר:(יא) לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:(יב) וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ:(יג) וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה:(יד) וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: (טו) אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר:(טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:(יז) וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב:(יח) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ:(יט) וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:(כ) וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת:

מדוע קובר אברהם את שרה בתוך מערה? מדוע אברהם אינו בונה לשרה איזה קבר ענק? הרי בסכום ששילם יכול היה אברהם להקים עיר לכבודה של שרה, הרי לפי "חכמים" שילם אברהם מחיר יקר? אם כך: מה בא סיפור קבר שרה ללמד אותנו? ומה הרעיון בזה ש"חכמים" סיפרו לנו שמחיר יקר שילם אברהם על מערה, ולא על איזה קבר ארמון? לטעמי: אנו בני ישראל/היהודים איננו מקדשים את המתים, איננו כמו הגויים שמקדשים את מתיהם, ובונים להם ארמונות קבורה, אנו מצניעים את מתינו, המתים מעפר באו ואל עפר ישובו, ואצל הגויים הרעיון של "חיים לאחר המוות" גרם להם לקדש את מתיהם.

בראשית מז (כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ: מדוע מבקש יעקב שיעבירו את גופתו לקבורה במערת המכפלה? האם יעקב אינו יודע הלכה שצריך באותו היום לקבור? שולחן ערוך יורה דעה סימן שנז סעיף (א) אסור להלין המת, אלא אם כן הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות, או כדי שיבאו קרובים או להשמיע עיירות. קיצור שולחן ערוך סימן קצח סעיף (ג) אסור להלין את המת שנאמר לא תלין וגו' כי קבור תקברנו ביום ההוא. ואם מלינו משום כבודו, להביא לו ארון ותכריכין, או שיבאו קרוביו או ספדנים מותר, דלא אסרה תורה אלא דומיא דתלוי שהוא דרך בזיון, אבל לא כשהוא לכבודו. וכן אם נמצא איזה מת ולא נודע בבירור מי הוא, מותר להלינו עד שיבאו עדים או אשתו להכירו. קיצור שולחן ערוך סימן קצח סעיף (ה) אם יש שני מתים, זה שמת תחלה מוציאין אותו תחלה ואחר כך את השני, ולאחר שקברו את הראשון אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים כדי שלא לעכב קבורת השני. אם רוצין להלין את הראשון מפני כבודו, אין מעכבין את השני בשביל זה אלא קוברין אותו מיד.

בראשית מט (כט) וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:(ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר:(לא) שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה:(לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת: מדוע שלא יבנו בניו קבר? מדוע במערה?

בראשית נ (כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:(כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:

טומאת מתים

(יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר: כתר יונתן ויקח אזוב שלושה קלחים בקשר אחד ויטבול במים ההם בזמן קבלת הטומאה איש כהן טהור ויזה על האהל ועל כל הכלים ועל בני אדם שהיו שם ועל שנגע בעצם של חיה שפירש מִמנו ונפל [אבר מִן החי] או בהרוג חרב או במת במותו או בבית קברות וגולל ודופקא [מִסגרת הקבר]: מה זה מסגרת קבר?

(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב:(כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהֹוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא:(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב:

במדבר כ (כג) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר:(כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:(כה) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר:(כו) וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם:(כז) וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה:(כח) וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: היכן נקבר אהרון בראש ההר? האם השאירו אותו לעופות? מדוע לא בנו איזה קבר ענק ויפה לאהרון?

דברים לד (ה) וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד יְהוָֹה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָֹה:(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: מדוע להסתיר את קבר משה? אולי כדי שנבין שאין בעם ישראל/היהודים שום חשיבות למתים, ואיננו מקדשים את המתים, וכתשובה לשטות שכדי שלא יבואו לבכות על קברו של משה, ואז משה יבקש ואלוהים לא יוכל לסרב לו, בא הפס' בירמיה פרק טו (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ: מה פירוש "אִם"? משה ושמואל אינם ליד האלוהים קבוע? ובהנחה שהם ליד אלוהים, הרי אומר אלוהים שגם אם יבואו משה ושמואל לבקש על העם הוא לא יענה/יתרצה, אם כך: למשה ושמואל אין האלוהים נענה/מתרצה, ולמתים אשר פחותים ממשה ושמואל, שהרי "הדור הולך ופוחת" כן יתרצה/יענה/יקשיב האלוהים? אם כך: מה הטעם ללכת לקבר של "צדיק"? הרי איך הוא יכול לעזור אם משה ושמואל אינם יכולים לעזור, לא כל שכן כל ה"צדיקים" מטעם עצמם,

במדבר לא (יט) וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם:

רש"י מחוץ למחנה - שלא יכנסו לעזרה: כל הורג נפש - (ספרי) ר"מ אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאלו נוגע במת עצמו או יכול אפי' זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל הנוגע בחלל מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו: תתחטאו - במי נדה כדין שאר טמאי מתים שאף לדברי האומרים קברי עו"ג אינן מטמאין באהל שנא' (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עו"ג קרויין אדם. מודה הוא שהעו"ג מטמאין במגע ובמשא שלא נאמר אדם אלא אצל טומאת אהלים שנא' (במדבר יט) אדם כי ימות באהל: אתם ושביכם - לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה אלא מה אתם בני ברית אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו צריכין הזאה:

במדבר לא (כ) וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ:(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה:(כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:(כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:(כד) וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה:

רמב"ם הלכות אבל פרק ג הלכה (ג) וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אף על פי שעצמה של טומאה בבית אחר, וכבר ביארנו כל האהלים שתכנס להן הטומאה או שתצא מהן ודין הסככות והפרעות, וכל הדברים המביאין את הטומאה והחוצצין בפני הטומאה, ואין זה מהן דין תורה ואי זה מהן מדבריהן הכל בהלכות טומאת מת, ושם ביארנו שאין גויים מטמאין באהל ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה כמו שביארנו שם:

דברים י (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו:

דברים יב (ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:(ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: את איזה מצבות?

דברים טז (כב) וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנא יהוה אלהיך:

דברים יד (א) בָּנִים אַתֶּם לַיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:

רש"י לא תתגדדו - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים: בין עיניכם - אצל הפדחת ובמקום אחר הוא אומר ולא יקרחו קרחה בראשם לעשות כל הראש כבין העינים:

רמב"ן בנים אתם לה' אלהיכם גם זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה (ויקרא כא ה) בכהנים, לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת, ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלהיכם כמו הכהנים, אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם: ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת - ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה, כמו שאמר (שם פסוק ו) ולא יחללו שם אלהיהם, והנה עבודתם מחוללת, וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל, והוצרכו לשתיהם ורש"י כתב לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים ואיננו נכון, שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת ור"א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כי עם קדוש אתה, ואינך כשאר כל הגוים, על כן לא תעשה כמעשיהם: ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז:) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:

דברים יח (יא) וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: מה זה לדרוש למתים? ישעיהו פרק ט (יא) אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה:(יב) וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת יְהֹוָה צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ:

דברים כו (יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:(יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: איך נותנים למת?

ישעיה ח (ט) רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ וְהַאֲזִינוּ כֹּל מֶרְחַקֵּי אָרֶץ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ:(י) עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל:(יא) כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אֵלַי בְּחֶזְקַת הַיָּד וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר:(יב) לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ:(יג) אֶת יְהֹוָה צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם:(יד) וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם:(טו) וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ:(טז) צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי:(יז) וְחִכִּיתִי לַיהֹוָה הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ: (יח) הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יְהֹוָה לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם יְהֹוָה צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן:(יט) וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים:(כ) לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר:

ישעיה לח (ט) מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ:(י) אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי:(יא) אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל:(יב) דּוֹרִי נִסַּע וְנִגְלָה מִנִּי כְּאֹהֶל רֹעִי קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי:(יג) שִׁוִּיתִי עַד בֹּקֶר כָּאֲרִי כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל עַצְמוֹתָי מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי:(יד) כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי:(טו) מָה אֲדַבֵּר וְאָמַר לִי וְהוּא עָשָׂה אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי עַל מַר נַפְשִׁי:(טז) אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי:(יז) הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל חֲטָאָי:(יח) כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ:(יט) חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ:(כ) יְהֹוָה לְהוֹשִׁיעֵנִי וּנְגִינוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית יְהֹוָה:

ישעיה סה

(א) נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי:(ב) פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם:(ג) הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים: (ד) הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר <וּפְרַק> וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם: מה לא טוב לשבת בקברים?

חגי ב

(יא) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר:(יב) הֵן יִשָֹּא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא:(יג) וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא:

משנה מסכת אהלות פרק א

(א) שְׁנַיִם טְמֵאִים בַּמֵּת, אֶחָד טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. שְׁלשָׁה טְמֵאִין בַּמֵּת, שְׁנַיִם טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. אַרְבָּעָה טְמֵאִין בַּמֵּת, שְׁלשָׁה טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. כֵּיצַד שְׁנַיִם, אָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְאָדָם הַנּוֹגֵע בּוֹ, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב: לפי חכמים כולנו טמאי מתים, אם כך: מה קורה עם אדם שלא נגע מעולם במת? הרי מה זה טומאת ערב? האם טומאת ערב, מחייבת אפר פרה אדומה?

רמב"ם הלכות אבל פרק ג

הלכה (ג) וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אף על פי שעצמה של טומאה בבית אחר, וכבר ביארנו כל האהלים שתכנס להן הטומאה או שתצא מהן ודין הסככות והפרעות, וכל הדברים המביאין את הטומאה והחוצצין בפני הטומאה, ואין זה מהן דין תורה ואי זה מהן מדבריהן הכל בהלכות טומאת מת, ושם ביארנו שאין גויים מטמאין באהל ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה כמו שביארנו שם: איך מסתדרת הלכה זו עם הפס' הבאים? בבמדבר יט (יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים:(יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר:(יג) כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָֹה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:(טו) וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא:(טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:

רמב"ם הלכות אבל פרק ד הלכה ד

וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו, ויש להן לקבור בארון של עץ, והמלוין אותו אומרין לו לך בשלום שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

כסף משנה הלכות אבל פרק ד הלכה ד

ומ"ש וחופרין בעפר מערות. בירושלמי פ"ק דמ"ק בראשונה היו קוברין אותם במהמורות:

ומ"ש ועושין כוך בצד המערה. בפרק המוכר פירות (דף ק':). ומ"ש ופניו למעלה. בפ' הספינה (דף ע"ג ע"ד) אמרינן דמתי מדבר הוו גנו אפרקיד ובירושלמי סוף נזיר (פ"ט הלכה ג') איזהו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו:

ומ"ש ויש להם לקבור בארון של עץ. בפרק אלו מגלחין (דף כ"ה) משמע שהיו קוברין בארונות ובירושל' פירקא בתרא דכלאים (פ"ט ה"א) שצוה רבי תהא ארוני נקובה לארץ:

והמלוים אותו אומרים לו לך בשלום וכו'. בסוף מ"ק (דף כ"ט) וברכות ס"ד. ומ"ש ומציינין את בית הקברות בריש שקלים ובפרק קמא דמועד קטן (דף ה'). ומ"ש ובונין נפש על הקבר. בסוף פ' שני דשקלים. ומ"ש והצדיקים אין בונין להם נפש וכו' [שם]. ומה שכתב ולא יפנה אדם לבקר הקברות זה סיום מ"ש שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר נפש שע"ג קברותיהם ועל ידי כן יהיו נזכרים שאינם צריכים שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים כך פירש הריב"ש לשון זה:

אגרת הגר"א, הגאון רבי אליהו במהור"ר שלמה זלמן הועתק מספר מסילת ישרים מאת רבינו משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) הכולל את אגרת הרמב"ן, ואגרת הגר"א, ואגרות המוסר מאת הגאון האדמו"ר ישראל סלנטר(ליפקין), מהדורת נצח תל אביב תשי"ז מהדורה מיוחדת של "מפעלי התורה" למען ישיבות ישראל,

ועיקר הגדר בבדידות שלא תצא ח"ו(חס ושלום) מפתח ביתך חוצה, ואף בבית הכנסת תקצר מאוד ותצא, ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית הכנסת אי אפשר להינצל מקנאה ולשמוע דברים בטלים ולשון הרע, ונענשין על זה, כמו שאמרו (שבת ל"ג) "אף השומע ושותק כו'" וכל שכן בשבת ויום טוב שמתאספין לדבר, יותר טוב שלא תתפלל כלל, ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל וכל הצרות והעוונות באים מזה,

אליהו זוטא (איש שלום) פרשה כד ד"ה אמר להם ר'

אמר להם ר' אליעזר לתלמידיו, בני אל תבטחו [לא] בעושר [לא בחכמה] ולא בגבורה, שנאמר כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו [אל יתהלל עשיר בעשרו] וגו' (ירמיה ט' כ"ב), זהו שנאמר ברוה"ק =ברוח הקודש= על ידי שלמה בן דוד כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם (קהלת ג' י"ט), כנגד מי אמר [שלמה] מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד בשר ודם, (שהיא) [שבשר ודם] תחלתו רימה וסופו תולעה, ואין מעולה אדם מבהמה כלום, ולא עוד אלא כל הנוגע בנבלת בהמה אינו טמא אלא טומאת ערב, אבל הנוגע בנבלת אדם טמא טומאת שבעה, דבר אחר בהמה שמתה (אינא) [אינה] מטמאה אוהל אבל אדם מטמא אוהל, דבר אחר הנוגע בנבלת בהמה הוא טמא ואין מטמא אחרים אבל (נבלת) [נוגע בנבלת] אדם הוא טמא ומטמא אחרים, (והאמר) [והוא שאמר שלמה] כי לכלב חי הוא טוב מן (הארי) [האריה] המת (שם /קהלת/ ט' ד'), תינוק בן יומו שאימתו מושלכת עליו מעוג [מלך הבשן] ששימש לארבעים פרסה כיון שמת [עלו] שיקוצים על גביו, ושלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מ"א =מלכים א'= ה' י"א) כי היא /היה/ חכם (אבל) [מכל] האדם [איך] אמר ומותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג' שם), מה, אדם אוכל ומברך שותה ומברך ישן ומברך (ומעורר) [ומתעורר] ומברך היאך נחשב לבהמה שאינה מבחנת כלום, אלא על שעת (מיתה) [המיתה] הכתוב מדבר כיון שמגיע קיצו של אדם למות כשם שנמלכין על הבהמה (לשחיטה) כך נמלכין עליו, לכך נאמר ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, בהמה שמתה יש לה מנוח, אבל אדם [אף על פי] שמעבירין (ומכעסין) [עליו טכסיסין] ומת מעמידין אותו לדין (ומאירין) [ומראין] לו כל מעשיו ודנין אותו עליהם, (ובכך) [וכך] היה בוכה ר' יוחנן בשעת פטירתו, אמרו לו תלמידיו, אם אתה בוכה רבינו אנחנו מה תהא עלינו, אמר להם, בני לא אבכה שמעמידין (אותו) [אותי] לדין (ומאירין) [ומראין] לי את מעשי ודנין אותי עליהם, ולא עוד אלא (שאומר) [שאומרים] לי מפני מתו בניך בחייך, ולא זכיתי לתיקונו של עולם, ולא די לו (לעולם) [לאדם] שמתין בניו בחייו אלא שדנין אותו עליהם, וכך אמר דוד בספר תהלים אל תשליכני לעת זקנה (/תהלים/ ע"א ט') (אמרה) [אמר] לפניו, רבש"ע אל תרפה ידי מן התורה ומן המצות, ככלות כחי אל תעזבני (שם /תהלים ע"א/) [אמר לפניו, רבש"ע] אל תקהה [את] שיניי בבניי [ובנותי], מכאן אתה למד שכל מי שמתין לו בניו בחייו שיניו (כהות) [קהות] ועיניו כהות (וכהה) [וכחו] כהה, לכך נאמר הכל הבל.

קיצור שולחן ערוך סימן רב סעיף יד

יֵשׁ כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים נוֹהֲגִין לָלֶכֶת עַל קִבְרֵי צַדִיקִים, בְּאָמְרָם שֶׁקִּבְרֵי צַדִּיקִים אֵינָם מְטַמְּאִים, וְטָעוּת הִיא בִידֵיהֶם, וּצְרִיכִין לִמְחוֹת בָּהֶם (עַיֵן בְּסֵפֶר פְּאַת הַשֻּלְחָן).