יואב הכהן, 3 המלאכים אברהם וההלכה?

אברהם ומלאכים? שלושת המלאכים, אברהם, וההלכה(למטה)?

בראשית יח (א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: רש"י (עה"ת פרשת וירא יח א וירא אליו - לבקר את החולה (ב"מ פו) אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו: מאיפה "בא הקב"ה"? מה עם כבודו מלא עולם? האם האלוהים קטן מהעולם? שהוא זז ממקום למקום על פני העולם? באלוני ממרא - הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו (ב"ר): אם זה שם של אדם מדוע ה"בְּ"? ישב - (ב"ר) ישב כתיב בקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין שנא' (תהלים פב) אלהים נצב בעדת אל: אלוהים אמר לאברהם שב ואני אעמוד? האם יש אצל האלוהים עמידה או ישיבה? ולזה שיאמר שדברה תורה בלשון בני אדם, או שדברה תורה רק כדי לסבר אוזנו של אדם, האם אברהם שכביכול גילה את האלוהים לבני האדם, אינו יודע שלאלוהים "אין לו גוף ולא דמות הגוף"? ובהנחה שרש"י כתב זאת כדי לסבר אוזנם של הטיפשים, האם רש"י הבין שרק טיפשים יקראו את דבריו ויקבלו אותם כתורה למשה מסיני? פתח האהל - לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו: כחום היום - (ב"מ פו) הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים: הרי לפי פרוש זה אלוהים אינו יודע אחרית כראשית? כי קודם הוציא את השמש, כדי שאף אחד לא יסתובב בקרבת אברהם, ואז מגלה אלוהים שאברהם בעצם עצוב שאין אורחים ושולח לו אורחים? אוי ל"חכם" שהמציא שטות זו, ואוי לפתי שמאמין לשוטה "ה"חכם" הזה, ואיך מסתדר פרוש טיפשי זה עם הגמרא והזוהר הבאים? שהרי אם תורה הייתה כתובה לפני בריאת העולם, ואלוהים קרא ארבע פעמים ואחרי זה אמר אותה בע"פ, והאלוהים אינו יודע שאברהם יצטער מפני שאין אורחים? ומדוע הוציא אלוהים שמש, אם הוא יודע שאברהם יטרח בכל מצב? ומדוע לא הקל האלוהים על אברהם ועשה צל? שיהיה לאברהם יותר קל לטרוח?

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד (ב) ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? +תהלים ח+ מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו +תהלים ח+ ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים!

זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת בראשית דף ט עמוד ב בראשית. כתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז [משלי ח] הפסוק הזה חוזר על כל התורה שהיא היתה ראשית דרכי אל שהתורה נבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם דא"ר אלעזר שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם ואלו הם התורה וג"ע וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח והתשובה,

זהרה של תורה בראשית פרק א (הועתק מספרו של יצחק שוקרון "זהרה של תורה" "הנפש אשר באדם" עמ' ז')

"בראשית ברא אלוהים" אמר רבי שמעון בא וראה הקב"ה ראה בתורה וברא את העולם שכתוב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום והוא יתברך הסתכל בה פעם ושתים ושלוש וארבע פעמים ואחר כך אמר את התורה ועשה ממנה מלאכה כדי שלא יבואו בני אדם לטעות מהתורה הקדושה שהוכנה בדיקנות מפליאה ככתוב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה למען האדם וכנגד ארבע פעמים ברא הקב"ה את כל מה שברא בעולמו רבי אליעזר אמר לפני שברא הקב"ה את העולם באו ונכנסו האותיות לפני הקב"ה וכל אות ביקשה שממנה תתחיל התורה עד שנתקיים הכל באות ב שהיא תחילתה של המילה ברכה ובא נתייסד העולם,

ריקאנטי בראשית א (ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור [שם ג]. כבר פירשנו כי אלהים הנזכר במעשה בראשית הוא רמז לתשובה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [בראשית רבה א, ב] היה מסתכל בתורה ובונה עולמות, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא. יש מפרשים על התשובה שהיה מסתכל בחכמה ובורא העולם, וההסתכלות הוא האצילות,

בראשית יח (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:

רש"י והנה שלשה אנשים - אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר). תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים ויאכלו ויאמרו אליו ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי (ב"ר) ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך למדת שהאחד היה מציל: ומה עם הפירוש ל"כְּחֹם הַיּוֹם"? נצבים עליו - לפניו כמו (במדבר ב) ועליו מטה מנשה. אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים: וירא - מהו וירא וירא ב' פעמים הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו ואע"פ שיודעים היו שיצא לקראתם עמדו במקומם לכבודו ולהראותו שלא רצו להטריחו וקדם הוא ורץ לקראתם (כך הגירסא ברש"י ישן). בבבא מציעא (שם) כתיב נצבים עליו וכתיב וירץ לקראתם כד חזיוהו דהוה שרי ואסר פירשו ממנו מיד וירץ לקראתם: נראה לי שהפרשן קיבל מכת-שמש, מהסיפור המקראי הפשוט, זה הפרוש שיוצא לאחר מכת שמש, כי איך אפשר לתת פרוש כזה? המלאכים האלה טיפשים? הרי ידעו שאברהם ייצא אליהם? או אולי לא ידעו? האם לא היה עדיף שכדי לא להטריח את אברהם יבואו הם אליו? לכן הפרוש הזה הוא שטות, מי שלא רוצה להטריח, לא עומד במקום ומחכה שירוצו אליו, כאשר השמש בחוץ מכה על הראש, ומי שלא רוצה להטריח לא נותן תשובה כזו "וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ", במקום להקל עליו ולומר לאברהם עזוב, אנו רק נשתה ונלך, הם מחכים שיכין להם ארוחה מלאה, וכל זאת כשאינם רוצים להטריח? וכל זה כשהם מלאכים, שאינם צריכים אוכל או שתייה לפי הפרוש של רש"י עצמו לפס' (ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: רש"י ובן הבקר אשר עשה - אשר תקן קמא קמא שתקן אמטי ואייתי קמייהו ויאכלו - נראו כמו שאכלו מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג (ב"מ שם. ב"ר): אם כך: מדוע הטריחו אותו כל כך? בשביל "כמו"? מדוע המלאכים לא יכולים היו לגלות לאברהם שהם מלאכים? ואינם זקוקים לאכילה ושתייה? כדי לא להטריחו? ואיך מסתדר פרוש רש"י ש"כמו שאכלו" עם הפרושים של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" האחרים? בריקאנטי בראשית יח (ח) ובתנא דבי אליהו [פי"ב] כל האומר לא אכלו מלאכי השרת אצל אברהם אבינו לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שטרח פתח להן הקדוש ברוך הוא את פיהן ואכלו, שנאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ובילקוט שמעוני תורה פרשת וירא רמז פב האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח פתח להם הקב"ה פיהם ואכלו שנאמר עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ובילקוט שמעוני תורה פרשת כי-תשא רמז תו ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, אפשר לאדם שיהא ארבעים יום בלא אכילה ושתיה מלאכים ירדו אצל אברהם ואכלו משה עלה לעליונים ראה שאין שם אכילה ושתיה לא אכל ולא שתה, האם רש"י לא קיבל את אותה "מסורת" "תושב"ע" כמו הריקאנטי בשם תנא דבי אליהו, והאם רש"י חולק על תנא? והילקוט שמעוני מה פרוש "האומר שלא אכלו... לא אמר כלום"? האם הריקנאטי בשם תנא דבי אליהו, והילקוט שמעוני טוענים שרש"י בפירושו לא אמר כלום? האם כוונתם שפירושו של רש"י הוא המצאה או שטות מוחלטת?

האם גם הילקוט שמעוני קיבל מכת-שמש? הרי מה פירושו או מדרשו הבא, האם כן אכלו או לא אכלו המלאכים?

ילקוט שמעוני תורה פרשת אחרי-מות רמז תקעח מלאכי השרת אין בפיהן אכילה ושתיה כך ישראל אין בפיהן אכילה ושתיה ביוה"כ,

ילקוט שמעוני תורה פרשת וירא רמז פב אמר רבי יצחק בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דהדא פתא מזוניתא דלבא בתורה ואקחה פת לחם וסעדו לבכם בנביאים סעד לבך פת לחם, בכתובים ולחם לבב אנוש יסעד אמר רבי אחא וסעדו לבבכם אין כתיב כאן אלא וסעדו לבכם הדא אמרה שאין יצר הרע שולט במלאכים דא"ר אחא שיתו לבכם לחילה הדא אמרה שאין יצר הרע לעתיד לבא. כי על כן עברתם על עבדכם מיום שברא הקב"ה את עולמו הייתם מזומנים לבא אצלי. ויאמרו כן תעשה כאשר דברת אנו אין לפנינו אכילה ושתיה אתה שלפניך אכילה ושתיה כן תעשה לעצמך כאשר דברת, יהי רצון שתזכה לעשות סעודה אחרת לבר דכר דיתיליד לך. וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו' מהרי שלש סאים תשע סאין אפה שלש לעוגות שלש לחביץ שלש למיני מלטמיא לושי ועשי עוגות הדא אמרה פרוס הפסח היה. בהנחה שאמרו המלאכים לאברהם אנו לא אוכלים תכין לעצמך? מדוע הכין שלוש סאים ולא אחד? וגרוע מכך עוד מסלף הילקוט שמעוני, וטוען שהיו תשע, למרות שהכתוב מדבר על שלוש? ואם כך: מדוע רק שלוש על שלוש, ולא שלוש על מאה? האם "חכמים" אמרו לעצמם לא משנה, "עמי ארצות" קוראים את הדברים שכתבנו, והם לא ישאלו שאלות? משלי יד (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ:

מדוע המלאכים צריכים להסתיר מאברהם שהם מלאכים? מדוע "כמו שאכלו" לפי פרוש רש"י? מדוע לא פעלו/עשו המלאכים כמו המלאכים של גדעון ומנוח אבי שמשון? שופטים ו (יט) וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ:(כ) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן:(כא) וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶת קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ יְהֹוָה הָלַךְ מֵעֵינָיו:(כב) וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהֹוָה כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים: שופטים יג (טו) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְהֹוָה נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים:(טז) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהֹוָה תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה הוּא:

בראשית יח (ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: רש"י ויאמר אדני אם נא וגו' - ד"א קודש הוא והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים ואע"פ שכתוב אחר וירץ לקראתם האמירה קודם לכן היתה ודרך המקראות לדבר כן כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם שנכתב אחר ויולד נח וא"א לומר אלא א"כ קודם גזירת ק"כ שנה ושתי הלשונות בב"ר: מה זה הפרוש הזה? מהיכן מביאים שטות כזו? אברהם עוזב את האלוהים מלך מלכי המלכים, כדי לשרת בני אדם בשר ודם? וגרוע מכל שהפרוש של רש"י לפס' הבא בבראשית יח (ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: רש"י ורחצו רגליכם - כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס ע"א לביתו (ב"מ פו). מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דעמלק פרשה א ד"ה ויבא אהרן עמד רבן גמליאל ושמשן, אמרו החכמים; אין אנו כדי שישמשנו; אמר להן ר' יהושע, הניחו לו שישמש, שמצינו שגדול מרבן גמליאל שמש את הבריות; אמרו לו, אי זה זה, אמר להם: אברהם אבינו גדול העולם, ששימש מלאכי השרת, והיה סבור בהן שהם בני אדם ערביים עובדי עבודה זרה, רבן גמליאל שישמש חכמים לומדי תורה, על אחת כמה וכמה. בהנחה שנקבל את הפירוש הזה, איך בדיוק הוא מסתדר עם הסיפור הבא? בראשית כד (כח) וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:(כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן:(ל) וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן:(לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָֹה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים:(לב) וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ:(לג) וַיֻּישָׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר: האם לבן או משפחתו חששו שאליעזר עבד אברהם עובד אלילים המשתחווה לאבק רגליו?

איך אדם(רש"י) שהעתיק סיפור של מישהו אחר(מכילתא דרבי ישמעאל) נחשב ל"חכם"? הרי לפי פירוש "והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים", אם כך: אברהם עוזב את האלוהים, כדי לשרת עובדי אלילים? אוי לשוטה שכתב שטות זו, ואוי לשוטים שמאמינים לו, על זה נאמר במשלי מפי החכם באדם "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר", איך מסתדר דבר ההבל הזה שאברהם עוזב את האלוהים, כדי לשרת עובדי אלילים, עם הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת יומא דף כח עמוד ב אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר +בראשית כד+ ואברהם זקן בא בימים,... ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. איך מסתדרת הגמרא הזו? הרי לפי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" ניתנה הגמרא בסיני ראה תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א.

האם הרמב"ן קיבל "מסורת" "תושב"ע" שונה? לגבי מי היו האנשים שהגיעו אל אברהם? לפי הרמב"ן זיהה אברהם שהם מלאכי עליון? ואצל רש"י הם ערביים עובדי אלילים? רמב"ן אדני אם נא מצאתי חן בעיניך מצינו אותו בספרים קמוץ והנה קראם בשם רבם באל"ף דל"ת, כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון כאשר יקראו אלהים ואלים ולכן השתחוה להם ארצה: אם אברהם מזהה שהם מלאכי אלוהים? אם כך: מדוע אברהם מציע להם לאכול? לשתות. ולרחוץ? האם אברהם אינו יודע שאין במרום אכילה ושתייה? האיש שגילה לעולם לפי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" את האלוהים, אינו יודע שמלאכים אינם אוכלים ושותים? אל נא תעבור מעל עבדך - עם כל אחד ידבר, כדרך כל התורה ושמרתם את (כל) חקתי (ועשיתם אותם), ערות אביך וערות אמך לא תגלה (ויקרא יח ה ז), ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה (שם יט ט), ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד כט) ורוב משנה התורה כן והפך מזה ראה אנכי נותן לפניכם היום (שם יא כו) ורבותינו אמרו (ב"ר מח ו) לגדול שבהם אמר וגם זה יתכן שאמר לגדול אל נא תעבור ואתה ורעיך אשר ישארו עמך תרחצו רגליכם: והנכון בעיני שקרא את כולם אדונים, ופנה אל כל אחד ואחד, לראשון אמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור, וכן אמר לשני, וכן אמר לשלישי, לכל אחד בפני עצמו יתחנן אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, ויוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם כלכם וזה דרך מוסר וכבוד מרוב חפצו להתנדב עמהם והנה הכיר בהם שהם עוברי דרך ואין חפצם ללון שם, ולכן לא בקש מהם רק שיוקח מעט מים לרחוץ רגליהם מעט מפני החום, לתת מים קרים על נפש עיפה, וישענו תחת העץ לרוח היום, לא יבואו באהל ובמשכן: מדוע גם סעדיה גאון אשר חי לפני רש"י לא קיבל את אותה "מסורת" "תושב"ע"? שאברהם חשב את המלאכים לעובדי אלילים? הרי לפי דעתו בספרו אמונות ודעות, נראה כבוד האלוהים לאברהם קודם, כדי שיבין אברהם שאלו יראי ה', ולפי רש"י אברהם לא ידע זאת, כאשר הכניס אותם לאוהלו, הרי לפי פירוש רש"י נתן להם אברהם לשטוף את רגליהם מאבק לפני שהכניס אותם לאוהלו מפני שחשש "שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס ע"א לביתו", ספר האמונות והדעות מאמר ב (סעדיה גאון) ואחרים חושבים בענין (בראשית י"ח א') וירא אליו י"י באלוני ממרא ואומרים, שזה הענין אשר נראה לאברהם הנקרא בשם הזה הוא שלשה; כי הוא פירש אחריו, שלשה אנשים נצבים. ואבאר כי אלה הם סכלים מהכל, והוא, שלא המתינו עד שיגיעו לסוף הענין, ואלו היו ממתינים עד שישמעו (שם שם כ"ב) ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני י"י. היו יודעים כי האנשים כבר הלכו וכבוד י"י עומד ואברהם לפניו, ובטל שיהיה הוא הם, אבל נראה הכבוד תחלה לאברהם שילמד ממנו שאלה אנשים חסידים ויראי השם. על כן אמר להם (שם שם ג') אדני אם נא מצאתי חן בעיניך; רוצה לומר, מלאכי י"י,

בראשית יח (ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: רש"י יקח נא - ע"י שליח והקב"ה שלם לבניו ע"י שליח שנאמר (במדבר כ) וירם משה את ידו ויך את הסלע: ורחצו רגליכם - כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס ע"א לביתו (ב"מ פו). אבל לוט שלא הקפיד הקדים לינה לרחיצה שנאמר ולינו ורחצו רגליכם: אם כך: מה "מסורת" "התושב"ע" שקיבלו? האם הרמב"ן וסעדיה גאון צודקים? או רש"י? הרי הרמב"ן וסעדיה גאון מפרשים שזיהה אברהם שהם מלאכי ה', ורש"י טוען שאברהם חשב שהם עובדי אלילים? תחת העץ - תחת האילן וזה פרוש עמוק, עץ = אילן, הרבה "סוד" טמון בפירוש זה, מכאן אתה למד שרש"י כתב את פירושיו לבורים ועמי ארצות.

בראשית יח (ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: רש"י וסעדו לבכם - בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דליבא. בתורה סעדו לבכם. בנביאים (שופטים יט) סעד לבך פת לחם. בכתובים (תהלים קד) ולחם לבב אנוש יסעד. א"ר(אמר רב) חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם מגיד שאין יצה"ר(יצר הרע) שולט במלאכים (ב"ר): איך הגיע "יצר הרע" לארוחה זו? והרי אברהם שאמר להם וסעדו לבכם, ואברהם חשד שהם עובדי אלילים, שמשתחווים לאבק רגליהם? מעניין שיצר הרע אינו שולט במלאכים? ואוכל? ושתייה? ורחיצת רגלים? מלאכים עושים? אחר תעבורו - אחר כן תלכו: כי על כן עברתם - כי הדבר הזה אני מבקש מכם מאחר שעברתם עלי לכבודי: אם אברהם חשב שהם עובדי אלילים? האם אברהם לא למד את הפס' הבא? משלי כה (כו) מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע: הרי איזה כבוד זה לשרת עובדי אלילים? כי על כן- כמו על אשר וכן כל כי על כן שבמקרא (לקמן יט) כי על כן באו בצל קורתי (לקמן לג) כי על כן ראיתי פניך (שם לח) כי על כן לא נתתיה (במדבר י) כי על כן ידעת חנותנו:

רמב"ן וטעם כי על כן עברתם כי אחרי שדרככם עלי, איננו נכון שלא תנוחו מעט אצלי: כן תעשה כאשר דברת - דרך מוסר שבפת לחם די, לשון רבי אברהם או יאמר, כן תעשה לנו להשען תחת העץ ולעבור מיד, כי שלוחים אנחנו, ואל תעכבנו לבא באהל או ללון עמך: הרי אם קודם לא רצו להטריחו, מדוע עכשיו הם מטריחים ודורשים פת? לעניין פרוש רבי אברהם

בראשית יח (ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:

רש"י קמח סלת - סלת לעוגות קמח לעמילן של טבחים לכסות את הקדרה ולשאוב את הזוהמא:

רמב"ן קמח סלת סלת לעוגות, קמח לעמילן של טבחים לכסות את הקדרה לשאוב את הזוהמא לשון רש"י וכך הוא בבראשית רבה (מח יב) ושם פירשו שהיו שלש סאים לכל אחד ולא ידענו למה הרבה בלחם כל כך לשלשה אנשים אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון, והוא כמרבה עולות למזבח, או שסעדו גדולי ביתו עמהם לכבודם ועל דרך הפשט, מהרי שלש סאים קמח לעשות מהן סלת, והנה הוציאה מכל השלש סאין סלת נקיה מעט: מה פירוש "או", אם אינך יודע מדוע אתה מנחש? הפשוט לא יודע, עדיף על ניחוש? האם הרמב"ן שכח את "מסורת" אבותיו? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד א דאמר מר: למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז.

בראשית יח (ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: רש"י בן בקר רך וטוב - ג' פרים היו כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל (ב"מ פז): כתוב "וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר" ביחיד, "רַךְ וָטוֹב" ביחיד, ו"אֹתוֹ" ביחיד, וגם בפס' ח נשאר "וּבֶן הַבָּקָר" ביחיד, אם כך: איך הפכו ג' פרים? ויחסית לאחד שלא רוצים להטריח אותו, המלאכים אוכלים עם עין רעה כל כך הרבה, ומגוון רחב של מאכלים? אברהם היה צריך להעסיק בביתו שף מיוחד להכנת כל הסעודה הזו? חבל שלא הזמין קייטרינג, אל הנער - זה ישמעאל לחנכו במצות (ב"ר): מדוע הסתיר כותב התנ"ך שזה ישמעאל?

רמב"ן וטעם ואל הבקר רץ אברהם להגיד רוב חשקו בנדיבות כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר ושלש מאות איש שולף חרב והוא זקן מאד וחלוש במילתו הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם, ואחרי כן רץ אל מקום הבקר לבקר משם בן בקר רך וטוב לעשות לאורחיו, ולא עשה כל זה על יד אחד ממשרתיו העומדים לפניו: אם כך: מי זה הנער? אם אברהם רץ לפי פירוש הרמב"ן? והרי גם העובדים האחרים של אברהם היו ביום השלישי למילתם? הרי גם הם חלשים? מדוע הם צריכים לסבול מזה שאברהם אוהב להכניס אורחים בכל מצב? ולא קיבלו רש"י והרמב"ן אותה "מסורת" אגדות?

בראשית יח (ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: רש"י ויקח חמאה וגו' - ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה שחזר לה אורח כנשים אותו היום ונטמאת העיסה (ב"מ שם): אם כך: לפי פרוש זה של רש"י ידעו על מצוות נידה, ואת מצוות המילה לא ידעו? אברהם עושה ברית מילה רק בגיל 99 שנה? איך אפשר לקבל פרשנות זו? הרי היא שטות מיסודה, בהנחה שזה נכון מדוע שרה לא אומרת לאברהם אני נידה לא יכולה להכין לחם? ודבר שני שרק מראה עד כמה טיפשית הפרשנות הזו יוכיחו הפס' הבאים בראשית יח פרשת וירא (ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל:(י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:(יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:(יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:(יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:(יד) הֲיִפָּלֵא מֵיְהֹוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:(טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ: מה זה שכתוב שאין לה "אֹרַח כַּנָּשִׁים"? האם רק כותב התנ"ך לא קרא רש"י? ומה פרוש השאלה "הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי"? הרי אם חזר לה "אֹרַח כַּנָּשִׁים" היא צריכה להבין שהיא תוכל ללדת, או ששרה הייתה דיבילית ולא הבינה? ואיך מסתדר הפרוש של רש"י לפס' (יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: רש"י חדל להיות - פסק ממנה: ארח כנשים - אורח נדות: אם כך: פסק "אֹרַח כַּנָּשִׁים" או חזר "אֹרַח כַּנָּשִׁים"? האם רש"י אינו קורא רש"י? ובהנחה שחזר לשרה "אֹרַח כַּנָּשִׁים"? איך מסתדר לרש"י הפירוש? הרי אם חזר לה "אֹרַח כַּנָּשִׁים" לפני שהודיעו לה, מה היא צוחקת כאשר אומרים לה שהיא תלד? הרי כל הסיפור התנכי כאן הוא שטות לפי פרשנות רש"י, כי הרי שרה הייתה צריכה להבין שהיא מעכשיו יכולה ללדת? לכן: מסתבר שפרשן זה הוא ממציא סיפורים ידוע, או מעתיק סיפורים ידוע, ואין כל קשר בינו ובין הכתובים עצמם, לכן: אולי נשאלת השאלה המתבקשת באיזה חומר הוא משתמש? חמאה - שומן החלב שקולטין מעל פניו: ובן הבקר אשר עשה - אשר תקן קמא קמא שתקן אמטי ואייתי קמייהו ויאכלו - נראו כמו שאכלו מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג (ב"מ שם. ב"ר): המלאכים לא אכלו רק עשו כאילו? ונתנו לאברהם לשחוט 3 פרים בשביל לאכול לשון בחרדל? וכל זה בלי לרצות להטריחו? ומסתבר שכל הטרחה הייתה בשביל "כאילו"? ואחזור כי אין ברירה על השאלה הקודמת, מה החומר שלוקח הפרשן או המעתיק הזה? ולאחר שאני יודע שרש"י היה יינן כנראה ששתה יין יתר על המידה כאשר ישב לכתוב?

בראשית יח (ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל:

רש"י ויאמרו אליו - נקוד על אי"ו שבאליו ותניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו' וכאן הנקודה רבה על הכתב ואתה דורש הנקודה שאף לשרה שאלו איו אברהם למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. איך מסתדרת שטות זו עם הגמרא? בתלמוד בבלי מסכת קידושין דף ע עמוד ב הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה. אפשר ע"י שליח! א"ל, הכי אמר שמואל: [עמוד ב] אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה! אמר ליה, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל. האם המלאכים לא למדו גמרא? איך רש"י מפרש או מעתיק פירוש הנוגד את הגמרא? בב"מ (דפ"ז) אומרים יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה אלא להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה. המלאכים עוזרים לאברהם לראות שאישתו צנועה? הרי הם כאילו אמורים לדעת את התשובה שלו ב"הנה באהל - צנועה היא" אם כך: מה הקשקוש הזה? אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה: מדוע אם כך: לא אמרו לאברהם תן את הכוס זאת לאשתך? מדוע איפה היא? הנה באהל - צנועה היא: מדוע צריך כל כך הרבה גרסאות לפירוש של הפס', אולי מפני שזה ניחוש ולא ידע? מה הוחלט בסוף? ומה נימסר לאבותינו ב"מסורת" "תושב"ע"? ואיך זה שמברכים על כוס יין, כאשר עוד לא ידעו על מצוות מילה? והרי לשרה חזר "אֹרַח כַּנָּשִׁים" לפי פירוש רש"י בפס' ח', אם כך: האם מותר לאישה נידה לגעת או להעביר מיד ליד?

בראשית יח (י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:

רש"י כעת חיה - כעת הזאת לשנה הבאה ופסח הי' ולפסח הבא נולד יצחק מדלא קרינן כעת אלא כעת. כעת חיה כעת הזאת שתהא חיה לכם שתהיו כלכם שלימים וקיימים: שוב אשוב - לא בשרו המלאך שישוב אליו אלא בשליחותו של מקום א"ל כמו ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה והוא אין בידו להרבות אלא בשליחותו של מקום אף כאן בשליחותו של מקום א"ל כן (ב"ר). (אלישע אמר לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן ותאמר אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך. אותן המלאכים שבשרו את שרה אמרו למועד אשוב אמר לה אלישע אותן המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם אמרו למועד אשוב אבל אני בשר ודם שהיום חי ומחר מת בין חי ובין מת למועד הזה וגו'): והוא אחריו - הפתח היה אחר המלאך:

רמב"ן שוב אשוב אליך כעת חיה לשון רש"י לא בשרו המלאך שישוב אליו, אלא בשליחותו של מקום אמר לו, כמו ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה את זרעך (לעיל טז י), והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום אמר לו, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו והוצרך הרב לאמר כן, מפני שהקב"ה אמר לו בכאן למועד אשוב אליך ובין במלאך או בהקב"ה לא מצינו ששב אליו למועדו אולי נכלל בלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר (להלן כא א) ורבי אברהם אמר (להלן כא ב) כי "ויאמר ה' אל אברהם" הוא דבר המלאך בשם שולחו, ושב אליו למועד אשר דבר אתו, ואם לא נכתב: והנכון בעיני שהוא מן "לתשובת השנה" (ש"ב יא א) - יאמר, כי שוב אשוב אליך כעת הזאת שתהיו בו חיים ויהיה בן לשרה אשתך וזהו כאשר נאמר לאברהם (לעיל יז כא) למועד הזה בשנה האחרת, ויהיה "אשוב" כמו ושב ה' אלהיך, ושב וקבצך (דברים ל ג):

בראשית יח (יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:

רש"י חדל להיות - פסק ממנה: ארח כנשים - אורח נדות:

רמב"ן באים בימים האדם בימי בחורותיו יקרא "עומד בימים" ויקראו "ימיו" כי הם שלו, כלשון את מספר ימיך אמלא (שמות כג כו), אבל כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו יקרא "בא בימים", מפני שהוא כבא בארץ אחרת, נוסע מעיר ובא אל עיר מיום אל יום: חדל להיות לשרה אורח כנשים - הוא הזמן להריון, כי אחרי הפסק האורח מחמת זקנה לא תהרינה:

בראשית יח (יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:

רש"י בקרבה - מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד השדים הללו שצמקו מושכין חלב תנחומא: עדנה - צחצוח בשר ולשון משנה משיר את השער ומעדן את הבשר. ד"א לשון עידן זמן וסת נדות:

בראשית יח (יג) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:

רש"י האף אמנם - הגם אמת אלד: ואני זקנתי - שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה ואדוני זקן:

רמב"ן ואני זקנתי הוא פירוש אחרי בלותי ודבריו אמת, אך מפני השלום לא רצה לגלות מה שאמרה "ואדוני זקן", כי היה ראוי שיאמר "ואני ואדוני זקנים", כי שרה בשניהם תצחק: מפני השלום? עם מי? האלוהים חשש שאברהם יקבל קריזה? שהיא שרה אמרה שהוא זקן? הרי בבראשית יח (יב) "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" הרי כתוב שהיא צחקה "בְּקִרְבָּהּ" שזה אומר שרק בוחן כליות ולב יודע, אם כך: מדוע כותב התנ"ך מספר את הסיפור הזה למרות שאלוהים העלים כביכול מאברהם? אם כך: כן סיפר הכתוב, או לא סיפר? זה שהיא קראה לאברהם זקן העלים אלוהים וזה שהיא אמרה שהוא האדון שלה מדוע לא סיפר אלוהים לאברהם? וזה שהיא אמרה "אַחֲרֵי בְלֹתִי" אינו נחשב לזה שהיא מתייחסת לעצמה כזקנה?

בראשית יח (יד) הֲיִפָּלֵא מֵיהוָֹה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:

רש"י היפלא - כתרגומו היתכסי וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני מלעשות כרצוני: למועד - לאותו מועד המיועד שקבעתי לך אתמול למועד הזה בשנה האחרת: מהיכן צץ אתמול? איך לא סופר שגם אתמול הייתה פגישה בין אלוהים לאברהם? האם רש"י עוד בהשפעת כחום היום?

רמב"ן היפלא מה' דבר אם דבר נפלא ורחוק הוא שיהיה מאת ה' ככה, כלשון כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דהי"א כט יד), ודומה לזה מאשר שמנה לחמו (להלן מט כ), מאת אשר תבא לחם שמנה ואונקלוס תרגם היתכסי, עשאו כלשון כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים יז ח), ואם כן יש בו סוד נעלם ולשון רש"י היפלא, היתכסי, וכי שום דבר מופלא ומכוסה ממני מלעשות כרצוני הרכיב בו שני ענינים:

בראשית יח (טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:

רש"י כי יראה וגו' כי צחקת - הראשון משמש לשון דהא הוא שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה והשני משמש בלשון אלא ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת שאמרו רבותינו כי משמש בארבע לשונות אי דילמא אלא דהא:

רמב"ן ותכחש שרה לאמר אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר השם לנביא, וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלהים והנראה בעיני כי המלאכים האלה הנראים כאנשים באו אל אברהם, והוא בחכמתו הכיר בהם, ובשר אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן, ושרה שומעת, ולא ידעה כי מלאכי עליון הם, כענין באשת מנוח (שופטים יג ו) ואולי לא ראתה אותם כלל: ותצחק בקרבה ללעג, כמו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב ד), כי השחוק לשמחה הוא בפה, אז ימלא שחוק פינו (שם קכו ב), אבל השחוק בלב לא יאמר בשמחה והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה, וראוי לה שתאמין, או שתאמר "אמן כן יעשה ה'": והנה אברהם אמר אליה למה צחקת היפלא מה' דבר, ולא פירש אליה כי השם גילה אליו סודה, והיא מפני יראתו של אברהם תכחש, כי חשבה שאברהם בהכרת פניה יאמר כן, או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר ולא שמחה, והוא אמר לא כי צחקת, אז הבינה כי בנבואה נאמר לו כן, ושתקה ולא ענתה אותו דבר וראוי שנאמר עוד כי אברהם לא גילה לה הנאמר לו מתחילה (לעיל יז יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן אולי המתין עד שלוח השם אליה הבשורה ביום מחר, כי ידע כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז) או מרוב זריזותו במצות היה טרוד במילתו ומילת עם רב אשר בביתו, ואחר כן בחולשתו ישב לו פתח האהל, והמלאכים באו טרם שהגיד לה דבר: שרה כזאת צדיקה, מקפידה על צניעות, ונידה, ומפספסת את "הֲיִפָּלֵא מֵיהוָֹה דָּבָר"? והרי כתוב ש"בְּקִרְבָּהּ" שזה אומר אף אחד לא יודע, חוץ מבוחן כליות ולב, אם כך: מה היא מכחישה? היא אינה מבינה שהאלוהים יודע? לכן: כל הפרושים האלה אינם נכונים, והם באים מדמיונם של אנשים, שרצו ליפות את הסתכלותנו על סיפורי התורה ואבות העם, שבסיפורים אלה נגלים כאחד האדם, אבל שכחו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" כלל שהם בעצמם הנהיגו "כל המוסיף גורע",

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דעמלק פרשה א ד"ה ויבא אהרן ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים. ומשה להיכן הלך, והלא מתחלה יצא לקראתו, שנא' ויצא משה לקראת חותנו, ועכשיו להיכן הלך. אלא מלמד שהיה עומד ומשמש עליהם. מהיכן למד, מאברהם אבינו. אמרו, הדבר הזה דרש ר' יצחק ואמר, כשעשה רבן גמליאל סעודה לחכמים, היו כל חכמי ישראל מסובים אצלו; עמד רבן גמליאל ושמשן, אמרו החכמים; אין אנו כדי שישמשנו; אמר להן ר' יהושע, הניחו לו שישמש, שמצינו שגדול מרבן גמליאל שמש את הבריות; אמרו לו, אי זה זה, אמר להם: אברהם אבינו גדול העולם, ששימש מלאכי השרת, והיה סבור בהן שהם בני אדם ערביים עובדי עבודה זרה, רבן גמליאל שישמש חכמים לומדי תורה, על אחת כמה וכמה. אמר להן ר' צדוק, הניחו לו שישמש, מצינו גדול מרבן גמליאל ומאברהם ששימש את הבריות; אמרו לו, אי זה זה, אמר להם: שכינה, שבכל שעה מספיק מזון לכל באי העולם כדי צרכן ומשביע לכל חי רצון, ולא לבני אדם הכשרים והצדיקים בלבד, אלא אף הרשעים עובדי עבודה זרה רבן גמליאל על אחת כמה וכמה שישמש חכמים ובני תורה. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.... אין ערוד ממית אלא החטא ממית. האם הדיבור של אברהם עם האלוהים אינו סוג של תפילה? אברהם סבור שאלה עובדי עבודה זרה ורץ לשרת אותם? עוזב את שיחתו עם האלוהים? והאלוהים שימתין עד שאברהם ישרת עובדי עבודה זרה? לזה שכתב שטות זו קוראים חכם?

בראשית יח (א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:(ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:(ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: רש"י ויאמר אדני אם נא וגו' - לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר קודש הוא, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים. ואף על פי שכתוב אחר (פסוק ב) וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפירשתי אצל (ו ג) לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר (ה לב) ויולד נח, ואי אפשר לומר אלא אם כן קודם גזירת מאה עשרים שנה, ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח י): שאלוהים ימתין? ואברהם הולך לשמש ערביים עובדי עבודה זרה? אם הפירוש הזה לא היה עצוב, הייתי צוחק, אבל אוי לשוטים שכתבו זאת, ואוי לשוטים הנוהים אחריהם,

----------------------------------שלושת המלאכים, אברהם, וההלכה?-------------------------------------------------

בראשית יח (ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: רש"י ויאמר אדני אם נא וגו' - ד"א קודש הוא והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים ואע"פ שכתוב אחר וירץ לקראתם האמירה קודם לכן היתה ודרך המקראות לדבר כן כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם שנכתב אחר ויולד נח וא"א לומר אלא א"כ קודם גזירת ק"כ שנה ושתי הלשונות בב"ר: מה הפירוש הזה? מהיכן מביאים שטות כזו, אברהם עוזב את האלוהים מלך מלכי המלכים, כדי לשרת בני אדם בשר ודם? וגרוע מכך, שהפרוש של רש"י לפס' הבא הוא (ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: רש"י ורחצו רגליכם - כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס ע"א(עבודת אלילים) לביתו (ב"מ פו). אם כך: אברהם עוזב את האלוהים, כדי לשרת "עובדי אלילים"? איך מסתדר הפירוש של רש"י עם הדברים הבאים בגמרא ובהלכה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק. מיתיבי: המתפלל וראה אנס בא כנגדו, ראה קרון בא כנגדו - לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה! - לא קשיא: הא - דאפשר לקצר (יקצר ואם לאו פוסק) +מסורת הש"ס: [והא דלא אפשר לקצר אפשר לקצר מקצר ואי לא מפסיק]+. תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם +דברים ד'+ רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב +דברים ד'+ ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום - היית דף לג עמוד א מחזיר לו? - אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? - אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. - אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.

שולחן ערוך אורח חיים סימן קד סעיף (ב) היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק; אבל בענין אחר, אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו, אא"כ הוא בתחנונים שלאחר התפלה.

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד דף ז טור א רבי יהושע בן לוי אמר תפילות מאבות למדום... תפילת המנחה מיצחק אבינו ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה כמה דתימר תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, האם אברהם אינו מבין ששיחתו עם האלוהים היא תפילה, ושאסור לאברהם להשתחוות לפני גויים, אשר הוא אברהם חושב שהם עובדי אלילים לפי רש"י?

האם אברהם אבינו אינו מקיים "תושב"ע"? איך מסתדר פירוש רש"י "כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם" עם הגמרא הבאה ופירושו של רש"י עצמו? אברהם קיים תרי"ג מצוות? תלמוד בבלי מסכת יומא דף כח עמוד ב אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר +בראשית כד+ ואברהם זקן בא בימים, יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר +בראשית כז+ ויהי כי זקן יצחק, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר +בראשית מח+ ועיני ישראל כבדו מזקן. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר +בראשית כד+ ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו, אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו. +בראשית טו+ הוא דמשק אליעזר - אמר רבי אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים. אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר +בראשית כו+ עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו'. אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות! - הא איכא נמי מילה. - ואימא שבע מצות ומילה! - אמר ליה: אם כן מצותי ותורתי למה לי? אמר (רב) +מסורת הש"ס: [רבא]+ ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. האם אברהם אבינו האיש שהכיר לעולם את האלוהים(לפי אגדות "חכמים") לא למד "תושב"ע"? הרי לפי ההלכות ולפי הכתוב בספר בראשית אברהם אינו מקיים "תושב"ע"? ואמרו "חכמים" על אברהם שקיים את כל התורה כולה, הרי על הפס' בבראשית כו (ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רש"י: שמע אברהם בקולי - כשנסיתי אותו: וישמר משמרתי - גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת: מצותי - דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים: חקותי - דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו: ותורתי - להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני:

כתר יונתן: תחת אשר שמע אברהם במאמרי ושמר משמרת מאמרי מצוותי חוקותי ותורתי:

איך מסתדר פירוש רש"י שנתן אברהם למלאכים לשטוף רגליהם לפני האוכל, מפני שחשד אברהם שהם עובדי אלילים המשתחווים לאבק רגליהם עם הפס' הבאים? בבראשית מג (כד) וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם: האם גם במצרים רוחצים רגליים, כדי שלא יכניסו עבודת אלילים הביתה? ובהנחה שיבוא הליצן ויאמר שזה ביתו של יוסף, ונכון שלא רצה שיכניסו עבודה זרה לביתו, אם כך: איזה טיפשים היו אבותינו(אחיו של יוסף) שלא הבינו שהם מתארחים אצל מישהו בן דתם? איך זה מסתדר עם זה שיוסף יודע שְׁאֵלֶּה אחיו, האם יוסף חושש שאחיו עובדי אלילים ומשתחווים לאבק רגליהם? איך מסתדר פירוש ההבל של רש"י על רחיצת הרגלים של המלאכים מפני החשש לעבודת אלילים, עם הפס' הבאים? שמות ל (יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:(יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:(כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהֹוָה:(כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם: האם יש חשש שאהרון ובניו יעבדו לאבק רגליהם? איך מסתדר פרוש רש"י עם הסיפור הבא, סיפור פילגש בגבעה? שופטים יט (כ) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן:(כא) וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ <ויבול> וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: האם גם כאן מפני החשש שלא ישתחוו לאבק רגליהם רוחצים רגליים? האם הזקן אינו יודע שהאיש המתארח אצלו מבני ישראל? שופטים יט (טז) וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי:(יז) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא:(יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת בֵּית יְהֹוָה אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה:

לסיכום: יש לומר על פירושו זה של רש"י, אוי לשוטה שכתב זאת, ואוי לשוטים שמאמינים לו, על זה נאמר במשלי מפי החכם באדם "פתי יאמין לכל דבר",

בראשית יח (ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: רש"י כי על כן עברתם - כי הדבר הזה אני מבקש מכם מאחר שעברתם עלי לכבודי: בהנחה שצודק רש"י ואברהם חשב שהם עובדי אלילים? האם אברהם אינו יודע את הפס'? במשלי כה (כו) מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע: הרי איזה כבוד זה לשרת עובדי אלילים? אברהם מקיים את כול התורה כולל ה"תושב"ע" ואינו יודע פס' ממשלי?

איך מסתדרת ההלכה הבאה עם פירוש רש"י שחשב אברהם שהמלאכים עובדי אלילים?

רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י הלכה (א) עם הארץ - אף על פי שישראל הוא, וישנו בתורה ומצוות, הרי הוא בחזקת טמא, ובגדיו מדרס לטהרות. ואם נגעו בגדיו באוכלין ומשקין, הרי הן טמאין; ואם נגע בכלי חרס מאווירו, טימאהו. ושורפין את התרומה על מגען, אף על פי שטומאתן בספק. ואינן נאמנין על הטהרות, לפי שאינן בקיאין בדקדוקי טומאות וטהרות; ולעולם הוא בחזקת טמא, ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חברות. ומה הן דברי חברות - שיקבל עליו שייזהר בטומאות שלא ייטמא בהן, ובטהרות שלא יטמא אותן, וייזהר בנטילת ידיים, ובטהרת הידיים; ושלא ייקח מעם הארץ לח, ולא יתארח אצל עם הארץ, ולא יארחו אצלו בכסותו: אסור לארח יהודי עם הארץ אבל גוי עובד אלילים כן? אברהם מקיים את כל התורה כולה כולל ה"תושב"ע" ואינו יודע הלכה?

----------------------------------------------האם אברהם אינו מקיים הלכה?

שולחן ערוך אורח חיים סימן קיג סעיף ג * <ד> הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה, או בולך לבדך אנחנו מודים, או (ח) בהודאה דהלל וברכת המזון, הרי זה (ט) ג מגונה. (פי' שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים). סעיף ח המתפלל ו ובא כנגדו נכרי, ויש לו שתי וערב (יד) בידו, והגיע למקום ששוחין בו, לא ישחה, (טו) אע"פ שלבו לשמים. (שוחין = השתחוות, לא ישחה = לא ישתחווה)

הרי אם בתפילה אסור לכרוע, אם בא מולך נכרי, כאשר כוונת הלב לתפילה, אם כך: להשתחוות לפני גוי סתם כך מותר?

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד דף ז טור א רבי יהושע בן לוי אמר תפילות מאבות למדום תפילת השחר מאברהם אבינו וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם לפני ה' ואין עמידה אלא תפילה כמה דתימר ויעמוד פינחס ויפלל תפילת המנחה מיצחק אבינו ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה כמה דתימר תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, האם אברהם לא הבין ששיחתו עם האלוהים היא תפילה, ואסור לאברהם להשתחוות לפני גויים, כאשר אברהם חושב שהם עובדי אלילים לפי רש"י?

ולסיום:

מעניין שגם סעדיה גאון שחי כ- 150 שנה לפני רש"י (882 – 1040) וגם הרמב"ן אינם חושבים/מפרשים כרש"י, ולדעתם ידע אברהם שאלו מלאכי אלוהים, לפי הרמב"ן, ולפי סעדיה גאון ידע אברהם שהם "אנשים חסידים ויראי השם", האם לא קיבלו כולם את אותה "מסורת" "תושב"ע"?

רמב"ן אדני אם נא מצאתי חן בעיניך מצינו אותו בספרים קמוץ והנה קראם בשם רבם באל"ף דל"ת, כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון כאשר יקראו אלהים ואלים ולכן השתחוה להם ארצה: אם אברהם מזהה שהם מלאכים, מדוע הוא מציע להם לאכול? לשתות? לרחוץ? אל נא תעבור מעל עבדך - עם כל אחד ידבר, כדרך כל התורה ושמרתם את (כל) חקתי (ועשיתם אותם), ערות אביך וערות אמך לא תגלה (ויקרא יח ה ז), ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה (שם יט ט), ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד כט) ורוב משנה התורה כן והפך מזה ראה אנכי נותן לפניכם היום (שם יא כו) ורבותינו אמרו (ב"ר מח ו) לגדול שבהם אמר וגם זה יתכן שאמר לגדול אל נא תעבור ואתה ורעיך אשר ישארו עמך תרחצו רגליכם: והנכון בעיני שקרא את כולם אדונים, ופנה אל כל אחד ואחד, לראשון אמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור, וכן אמר לשני, וכן אמר לשלישי, לכל אחד בפני עצמו יתחנן אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, ויוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם כלכם וזה דרך מוסר וכבוד מרוב חפצו להתנדב עמהם והנה הכיר בהם שהם עוברי דרך ואין חפצם ללון שם, ולכן לא בקש מהם רק שיוקח מעט מים לרחוץ רגליהם מעט מפני החום, לתת מים קרים על נפש עיפה, וישענו תחת העץ לרוח היום, לא יבואו באהל ובמשכן:

ספר האמונות והדעות מאמר ב ואחרים חושבים בענין (בראשית י"ח א') וירא אליו י"י באלוני ממרא ואומרים, שזה הענין אשר נראה לאברהם הנקרא בשם הזה הוא שלשה; כי הוא פירש אחריו, שלשה אנשים נצבים. ואבאר כי אלה הם סכלים מהכל, והוא, שלא המתינו עד שיגיעו לסוף הענין, ואלו היו ממתינים עד שישמעו (שם שם כ"ב) ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני י"י. היו יודעים כי האנשים כבר הלכו וכבוד י"י עומד ואברהם לפניו, ובטל שיהיה הוא הם, אבל נראה הכבוד תחלה לאברהם שילמד ממנו שאלה אנשים חסידים ויראי השם. על כן אמר להם (שם שם ג') אדני אם נא מצאתי חן בעיניך; רוצה לומר, מלאכי י"י,

לאחר קריאת מסמך זה אפשר להבין את דברי הנביאים ישעיהו, ירמיהו, והושע, ובמיוחד את הנביא ישעיהו בפרק ה פס' (כ), הרי טענתו של ישעיהו בפס' זה שהכול הפוך אצלם, אצל "חכמים" אלו, והם "חכמים" בעיני עצמם בלבד, או כלשונו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם",

ישעיהו ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר: הכול הפוך? על אנשים שחטאו לפי סיפורי התנ"ך, כגון ראובן בן יעקב, בני עלי, בני שמואל, דוד בחטא בת שבע, אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שלא חטאו? ועל אנשים שלא חטאו לפי סיפורי התנ"ך, כגון: אברהם, יצחק, ולדוד המציאו חטא לשון הרע, והנביאים ישעיהו ואליהו, עליהם אמרו שחטאו? ועל זה אומר ישעיהו: (כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:(כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ: מצדיקים את החוטאים, ומחייבים את אלה שלא חטאו?

ירמיהו ד (כב) כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ:

ואיך מסתדרת הגמרא הבאה? שהרי אם "אֱוִיל עַמִּי".."בָּנִים סְכָלִים".."וְלֹא נְבוֹנִים".."חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע".."וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ"? וגרוע מכול "אוֹתִי לֹא יָדָעוּ"? ואם על חכמים ונבונים בימי הנביאים, מדברים הנביאים? אז כמו שאומר הפס' "אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי הקיר", הרי אם אין חכמה בחכמים ובנבונים, הרי הטיפשים מקל וחומר פשוט יהיו טיפשים יותר, והנביאים דיברו על אבותינו, ואמרו "חכמים" ש"הדור הולך ופוחת" או כמו שאומרת הגמרא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: אם כך: לפי משוואה זו ש"הדור הולך ופוחת", הרי שהדורות הראשונים לנו, לא היו מלאכים, אלא אנשים, ואם הם אנשים, אנו חמורים, ואפילו לא כחמורם של חנינא בן דוסא ופנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים, עכשיו אפשר להבין מאין, ומי, יוצריה של ה"מסורת" "תורה" שבע"פ", ואפשר עכשיו להבין מי ה"חכמים" בדורנו,

ישעיהו ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:(כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ: האם כוונתו של הנביא ישעיהו היא: הכול הפוך, כתוב רע, אומרים טוב, כתוב שחור, אומרים לבן, וכן הלאה והפוך? לכן: הידד לעם שאלה "חכמיו" והידד ל"חכמים" שהשוטים הם תלמידיהם, והנה בהמשך דברי נביאים על העם הזה ועל "חכמיו",

ישעיהו כט (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהֹוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הַסֵּפֶר סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

ירמיהו ח (ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים:(ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהֹוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:

הושע ט (ז) בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה:(ח) צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם אֱלֹהָי נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו:

ישעיה כט (יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: אלוהים ציווה, אם כך: איך באו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" ואמרו: לא זאת הכוונה האלוהית? וכל הטיפשים יאללה אחריהם? הרי טענתו של הנביא ישעיהו שהעם עושה מה שאנשים, בני-אדם, מצווים אותו, והניחו את מצוות האלוהים, אם כך: איך הפך המושג "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" למושג המוביל ביהדות, הדתית-חרדית, והדתית?

מלאכי ב (יז) הוֹגַעְתֶּם יְהֹוָה בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט: עייפתם את יהוה, במה עייפתם? בזה שאומרים "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", או כל ה"צדיקים" מש"ס היושבים בכלא וטוענים אין משפט צדק בבתי המשפט, מסקנה מתבקשת "אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט"? וכול ה"צדיקים" שמתו כביכול על "קידוש השם" שגם זה אומר "אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט"?