אבות ותפילה?

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד דף ז טור א רבי יהושע בן לוי אמר תפילות מאבות למדום תפילת השחר מאברהם אבינו וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם לפני ה' ואין עמידה אלא תפילה כמה דתימר ויעמוד פינחס ויפלל תפילת המנחה מיצחק אבינו ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה כמה דתימר תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו תפילת הערב, שמות ו (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ:(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה:(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: אברהם יצחק ויעקב, אינם יודעים את שם האלוהים "יְהֹוָה", ומהם למדנו על תפילה? מדוע לא התפללו בני ישראל במצרים? הרי אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שבני ישראל עבדו עבודה זרה? האם האבות לימדו אותנו תפילה שונה, שאינה עם שם האלוהים יְהֹוָה? האם רק לאחר שקיבלו בני ישראל תורה שינו והוסיפו את שם יְהֹוָה לתפילה? איך מסתדרת הגמרא בירושלמי עם הנאמר בשולחן ערוך? שולחן ערוך אורח חיים סימן צח סעיף ד התפלה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים; <א> ומעומד, דומיא דעבודה; קביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, <ב> ושלא יחוץ דבר (י) בינו לקיר, דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר; וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה; ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות. הרי אם תפילה מהאבות כמאמר הגמרא, מה עניין תפילה במקום קרבן? האם השולחן ערוך אינו מסכים עם הגמרא שניתנה בסיני ממשה אשר קיבל מהאלוהים? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

------------------------------------עמידה = תפילה?

בראשית יט (כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהֹוָה:

אונקלוס ואקדים אברהם בצפרא לאתרא דשמיש תמן בצלו קדם יי:  

יונתן וְאַקְדִים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא לְאַתְרָא דְשַׁמֵשׁ תַּמָן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ:

כתר יונתן וישכם אברהם בבוקר למקום ששימש שם בתפילה לפני יי:

-----------------------------------לשוח = להתפלל?

בראשית כד (סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים:

כתר יונתן ויצא יצחק להתפלל בפני השדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים:

רש"י לשוח - לשון תפלה, כמו (תהלים קב א) ישפוך שיחו:

רשב"ם ילך יצחק לשוח בשדה - כדכת' וכל שיח השדה. כלומר לטעת אילנות ולראות עניני פועליו. ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים והלך לקראתם לראות אם הם גמלי אביו שהוליך העבד: האם הרשב"ם לא הבין או מקבל שיצחק הלך להתפלל?

אבן עזרא לשוח ללכת בין השיחים. לפנות ערב קרוב מביאת השמש, וההפך לפנות בקר. ובפ' כי תצא אבארנו באר היטיב: לא הלך להתפלל יצחק? אלא לטייל בין השיחים?

רמב"ן בא מבוא באר לחי ראי - יאמר כי יצחק בא עתה מבוא באר לחי ראי, ששב מבאר לחי שבא שמה. שאלו אמר "בא מבאר לחי ראי" היה נראה שהיה דר שם, ולכך הוצרך לפרש כי הוא שב לעירו מביאתו שבא אל באר לחי רואי לפי שעה, כי הוא יושב בארץ הנגב וחוזר לעירו: ויתכן, בעבור היות "מבוא" מקור, שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא, כי הוא לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך, והוא יושב בארץ הנגב קרוב משם. וכן תרגם אונקלוס אתא ממיתוהי. ועל דעתו הוא באר שבע, שתרגם "בין קדש ובין שור" (לעיל כ א), "ובין קדש ובין ברד" (לעיל טז יד), "רקם וחגרא". ואם כן המקום ההוא מקום אשל אברהם ראוי לתפלה. והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו, ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם, ומצא את העבד ורבקה, והלכו כלם יחדו אל עירו, ויביאה האהלה שרה אמו: האם הרמב"ן עוד לא החליט אם לתפילה הלך יצחק, או שהוא מטייל עם חברים? הרי מה פירוש "ויתכן"?

------------------------------------------------ויפגע = תפילה

בראשית כח (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:

כתר יונתן ויתפלל במקום בית המקדש וילן שם כי שקעה השמש ויקח ארבע מאבני מקום הקדוש וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא: מאין ואיך לומדים שהתפלל כאן יעקב?

רש"י ויפגע במקום - לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק: ויפגע - כמו (יהושע טז ז) ופגע ביריחו, (שם יט יא) ופגע בדבשת. ורבותינו פירשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז טז) ואל תפגע בי, ולמדנו שתקן תפלת ערבית. ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא ב): רש"י מביא דוגמאות שמראות שאין שום קשר בין "ויפגע" ותפילה, ולאחר מכן מביא את דברי רבותיו שזו תפילה?

רשב"ם ויפגע במקום - אירע לו דרכו במקום אחד חוץ מעיר לוז: האם הרשב"ם אינו מבין/מקבל שיעקב התפלל?

אבן עזרא וטעם פתחות בי"ת במקום דברי משה, והטעם במקום הידוע היום, וכן אמר הושע ושם ידבר עמנו (הושע יב, ה), כי הוא התנבא על ירבעם בן יואש, והוא היה בבית אל, ואמר לשון רבים בעדו ובעד עמוס, ובספר עמוס מבואר. ועל דרך הפשט לא יתכן להיות ויפגע, כמו אל תפגע בי (ירמיה ז, טז), כי לא מצאנו במקרא שנקרא השם מקום. ואל תשים לבך לדרש ממקום אחר (אסתר ד, יד), כי איננו כלל על השם, ומלת אחר לעד. מאבני המקום טעמו אחת מאבני המקום. מראשותיו. לשון רבים, כמו מרגלותיו (רות ג, ד, יד), והתימא מרב שמואל, שערב חלומות בני אדם עם חלום הנבואה: האם האבן עזרא אינו מסכים עם פירוש רש"י?

-----------------------------------------------נפתולי = תפילה?

בראשית ל (ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי: רש"י נפתולי אלהים - מנחם בן סרוק פירשו במחברת צמיד פתיל חבורים מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי: גם יכלתי - הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפילה. נפתולי אלהים נפתלתי כמה בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונעתרתי כאחותי: נפתלתי - נתקבלה תפלתי. ומ"א יש רבים בלשון נוטריקון:

המדהים בכל הפרושים והפרשנים האלה, שהם לא מתייחסים כלל לכתוב, אלא כל אחד בודה ממוחו פירוש, הרי מה זה משנה? אנו מספרים סיפורים לפתיים, ואין בעיה, הם יקנו זאת, הרי ה"פתי מאמין לכל דבר",

איך אפשר לקחת תרגום של מילה לשפה זרה, ולהפוך את התרגום לשפת המקור, ולהציג את התרגום כתורה למשה מסיני?

משנה תורה ספר קדושה מ (יח) וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים קָשִׁים לָהֶם גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּנֶגַע צָרַעַת שֶׁרֻבָּן חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל דָּבָר וּמַטְעִין אֶת יִשְׂרָאֵל. וְקָשֶׁה הַדָּבָר לִפְרשׁ מֵהֶם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע בַּמִּדְבָּר בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וּבְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה וְכֵן רֹב הַנִּסְיוֹנוֹת הָאֲסַפְסוּף הָיוּ בָּהֶן תְּחִלָּה: אם כך: איך אפשר לקבל תרגום של גוי ואפילו הוא גר, ולהפוך את דבריו לתורת משה? האם הדורות שקיבלו את "התושב"ע" בעצם לא הבינו את הרמזים המוטמעים ב"תורתם" שהמציאו הם עצמם?

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה ח ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן בשעה שהיה משה כותב התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק ויאמר אלהים נעשה אדם וגו' אמר רבונו שלעולם מה אתה נותן פתחון פה למינים, אמר לו כתוב, הרוצה לטעות יטעה, אמר לו הקב"ה משה האדם שאני בורא לא גדולים ולא קטנים אני מעמיד ממנו אתמהא, שאם יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו הוא אומר מה אני ליטול רשות מן הקטן אתמהא, והן אומרים לו למד מבוראך שברא העליונים והתחתונים וכיון שבא לבראות האדם נמלך במלאכי השרת,

יחזקאל יד (ט) וְהַנָּבִיא כִּי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְהוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל: רש"י והנביא כי יפותה ודבר דבר - שאינו אמת. פתיתי - פתחתי לו פתח לאיזו שירצ'ה ומכאן יש לומר בא ליטמ'א פותחין לו: אם כך: נשאלת השאלה, האם כל מה שעשו "חכמים", כאשר עשו פרוזבול, היתר עסקה, וביטול  קרי לילה, ועוד הלכות הנוגדות תורה, האם דברים אלה אינם נכללים ב"בא לטמא פותחים לו"?   

תלמוד בבלי מסכת מכות דף י עמוד ב אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב: +במדבר כ"ב+ לא תלך עמהם, וכתיב: +במדבר כ"ב+ קום לך אתם; מן הנביאים, דכתיב: +ישעיהו מ"ח+ אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך (זו) תלך; מן הכתובים, דכתיב: +משלי ג'+ אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לח עמוד ב +מסורת הש"ס: [ואמר]+ רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא - שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמר. דבי רבי שילא אמרי: כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא - שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמר. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב +משלי ג+ אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. בא לטמא - פותחין לו, בא לטהר - מסייעין אותו. 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קד עמוד א דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב +משלי ג+ אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא ליטמא - פותחין לו, בא ליטהר - מסייעים אותו.

גם אם יש משהו שהוא לא כל כך ברור ולא מובן, אז מה? מדוע צריך להמציא לו כל מיני פרושים שונים ומשונים? הרי כך מתחילה בעיה, כאשר יש משהו לא מובן וכל אחד ממציא רעיון משלו, ואם היו באים "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" ואומרים שלא יודעים לתת תשובה אז מה היה קורה? העם לא היה מקבל את התנ"ך כמו שהוא? הרי אם כל אחד מספר סיפור אחר, הבעיה מחמירה יותר, אבל לא אם התשובה הייתה איני יודע להסביר ולפרש.  

ישעיהו כט (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהֹוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הַסֵּפֶר סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

קהלת ז (ז) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה: רש"י כי העושק יהולל חכם - כשהכסיל מקנתר את החכם מערבב דעתו וגם הוא נכשל דתן ואבירם קנתרו את משה לומר (שמות ה) ירא ה' עליכם וישפוט וגומר וערבבוהו ואבדו את לבו וגרמו לו שהקפיד כנגד הקב"ה ואמר (שמות ה) והצל לא הצלת את עמך ונענש בדבר שהשיבו עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים. לב מתנה - לב חכמה שהיא מתנה לאדם שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה. עושק - לשון ריב וקנתורין יש פנים אחרים אך מפרידין המקראות זו מזו וכי האמור בראש המקרא מוכיח שמחובר למקרא שלפניו:

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק י הלכה (א) בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום, חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו, ואין לו עיר מקלט, אבל בתי דיניהן אין ממיתין אותו, במה דברים אמורים בשגג באחת ממצות ועבר בלא כוונה, כגון שבעל אשת חבירו ודמה שהיא אשתו או פנויה, אבל אם ידע שהיא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו, אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד: מדוע צריך ללמוד אם יש לך רב? שהוא ילמד, ואתה תעשה כמו פסיכי, הרי אמרו "חכמים" "עשה לך רב והסתלק מן הספק",