מפי השמועה

קולמוס(עיתון חרדי) תמוז תשס"ז (גיליון 51) בכתבת תגובה של הרב שמואל לוינזון על הכתבה שנכתבה(בחדש אדר) ע"י הרב ראובן אליצור על ר' וולאף היידנהיים (הרוו"ה) האמנם רפורמי?

זה מה שאומר המגיב: הרב שמואל לוינזון: שמועה כמו "חסידי אשכנז פרשו ממנו" שנמסרה לכותב בע"פ יכולה להיות סתם אבק פורח שהופרח ע"י מישהו "וכל אחד מאיתנו מכיר את דרכן של שמועות"  ונשאלת השאלה האם אנחנו באמת יודעים את "דרכן של שמועות", שהרי כל "המסורת" "התושב"ע" בנויה על שמועות?

שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן יב ד"ה אולם זאת

אולם זאת ודאי אין להכחיש שכמה מגדולי הפוס' סברו שאפשר כן לברך בריך רחמנא במקום ספק וכפי שסובר בהדיא גם הפני יהושע בברכות ד' י"ב שהובא גם בפ"ת יו"ד סי' שכ"ח סק"א ויעוין גם מ"ש בזה בתשובה הנדפסת בספר זכרון יהודה למהר"מ אש ז"ל מהרב צבי הירש ווייס ז"ל עיי"ש, וא"כ מה יש בכדי לשנות ולהכריע במה שהספר ברכת משה שם מוסיף להביא בהשמטות (כפי שמציין כ"ג במכתבו) כי שמע שגם הגר"מ בנעט ז"ל הסכים ג"כ שאפשר לברך בריך כנ"ז. אם כי אין בכלל לסמוך בהרבה כשמביאים שמועה מפי שמועה כי לפעמים קורה שאחרי מו"מ מנדנד השני בראשו והרואה רואה מהרהורי לבו כאילו מתפרש הדבר כמסכים לדעתו, ובאמת לא כן הדבר, יעוין מ"ש בכדומה לזה בחזון איש מועד סי' ל"ט אות י"ג עיי"ש.

והנה חלק קטן מהשטות הנקראת שמעתי מההוא שאמר להוא, הרי כולנו מכירים את המשחק "טלפון שבור" ואת "רב סרן שמועתי",

רמב"ן דברים פרק ו פסוק (י) ד"ה והרב כתב מהם מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים, וכן שותה יין נסך,ומפיהשמועהלמדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן. ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר

רד"ק שמואל א פרק כג פסוק (יז) ד"ה ידע כן (יז) אהיה לך למשנה - אני מבקש ממך שאהיה אני משנה לך כשתמלוך: ידע כן - שתמלוך והיו יודעין זהמפיהשמועהשנמשח דוד למלך:

מצודת דוד שמואל ב פרק א פסוק (ה) ד"ה (ה) איך (ה) איך ידעת - שמא מאומד או מפי השמועה:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כח עמוד א

יוסי בר' יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. - אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? - אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש. ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פח עמוד אשלשה בתי דינין וכו'. אמר רב כהנא: הוא אומר מפי השמועה והן אומרין מפי השמועה - אינו נהרג, הוא אומר כך הוא בעיני והן אומרין כך הוא בעינינו - אינו נהרג. וכל שכן הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו - אינו נהרג, עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה. תדע,  שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל. ורבי אלעזר אומר: אפילו הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין כך הוא בעינינו - נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. ואם תאמר: מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל? - מפני שלא הורה הלכה למעשה. תנן: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. מאי לאו דהוא אמר מפי השמועה, והם אומרין כך הוא בעינינו! - לא, הוא אומר כך הוא בעיני, והם אומרים מפי השמועה. תא שמע; דאמר רבי יאשיה:

תלמוד בבלי מסכת בכורות דף נח עמוד אמסתבר! וכי תימא לא מצי קאי אטעמייהו, והתניא, בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה! א"ר יוחנן: מפי השמועה אמרוה, מפי חגי זכריה ומלאכי. תניא: באיזה צד אמר בן עזאי האלולים מתעשרין לעצמן - נולדו לו ה' באב וה' באלול - אין מצטרפין, ה'

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא סימן חשעומדין לפניו במעלה גדולה והוא החיים שאין עמה מות והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה (דברים כב) למען ייטב לך לעולם,ומפיהשמועהלמדנו למען ייטב לעולם שכולו טוב, והארכת ימים לעולם שכלו ארוך, ושכר הצדיקים הוא שיזכו ויחיו לטובה, אשרי האיש שזכה לטובה

ר' עובדיה מברטנורא מסכת זבחים פרק ט משנה זשהמזבח פגום אע"פ שנשחטו בכשרות, כולם פסולים. ואפילו שירי מנחות אינם נאכלים, דכתיב (ויקרא י) ואכלוה מצות אצל המזבח, מפי השמועה למדו בזמן שהמזבח שלם ולא בזמן שהוא פגום:

רש"י מסכת סוכה דף כח עמוד אאינן אלאמפיהשמועה- בתמיה. הזקקתוני - כלומר תזקיקוני לומר דבר כו', אגיד לכם את מדותי וזו אחת מהן. שיחת חולין - דברי הבאי ושחוק, כלומר: מה שספק בידי לא מפני (שטרחתי) +מסורת הש"ס: [שלא טרחתי]+ בכל אלה, ואי אפשר שאמרו רבותי דבר בבית המדרש ולא

רש"י מסכת יבמות דף עח עמוד אקרקפנא - אדם חשוב. בי עמודי - היכא דגרסי. כי אמר ר' יוחנן - ומפי השמועה אמרת ולא מדעתך. אין צריך טבילה - לשום גירות דסלקא ליה טבילה דאימיה. משום דר' יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ - והכא לא קפיד בהאי חציצה האי ולדא דרביתיה הוא ואע"ג

רש"י מסכת גיטין דף עו עמוד ב לה אפלוגתא. אין ה"נ - דאיכא למבעי אמתני' ולהכי בעייה מההוא סבא ואליבא דרבותינו משום דהוה בההוא מניינא דשריותא ויש לו להשיבו מפי השמועה ששמע וידע היאך התירו אבל אי הוה בעי מסתמא או מגברא אחרינא הוי בעי לה אמתני'. הכל מודים - באומר לאשתו בלילה זה גיטך

רש"י מסכת סנהדרין דף פח עמוד ב שהכתוב תלה בהם ותפשו בו. תיובתא - מדתלי טעמא בשלא ירבו מחלוקת - שמע מינה אפילו הוא אומר מפי השמועה, והן אומרין: כך הוא בעינינו.

רש"י מסכת סנהדרין דף קו עמוד ב קלים וחמורים - יודע לדרוש בקל וחומר. במגדל הפורח באויר - מתג עליונה שלמעלה מן הלמ"ד מפני מה כפופה למטה, לשון מורי ורבי מפי השמועה, לישנא אחרינא: במגדל הפורח באויר הנכנס לארץ העמים, בשידה תיבה ומגדל אם הוא טמא אם לאו, לישנא אחרינא: שלש מאות הלכות

רש"י מסכת הוריות דף יד עמוד א הכל צריכין למרי חטיא - כלומר רב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא. אומנא לביתיה לא קרא - שלא רצה לנהוג שררה בעצמו כל אותן השנים שמלך רבה אפילו בהאי שררותא שלא רצה להביא שום

רש"י מסכת מנחות דף צז עמוד א

קשותיו אלו סניפין - מריבוייא דקרא לישנא אחרינא שמקשה הלחם ומחזקו שלא ישבר ולא מפי השמועה. מנקיות אלו הקנים - שמנקין הלחם מעיפוש. שמסככין בהן את הלחם - שעל הלחם מסככין הקנים בין חלה לחבירתה.

רש"י מסכת חולין דף קלז עמוד ב כף מאזנים הוי בשנים חולקין ובא שלישי ומכריע המשקל כאחד מהן או בכל הדבר או בחציו כזה ובחציו כזה. [עמוד ב] א"ר יוחנן מפי השמועה אמרה - ר' יוסי הלכך הלכתא כוותיה. מנה ופרס - החמשה כולן. שיהו מחומשות - לכל אחת מהן שבעה סלעים וחצי דהוו לה כולהו מנה ופרס

רש"י מסכת בכורות דף נח עמוד א הוי מצי למיקם אטעמייהו הי מיסתבר שפיר. מפי שמועה אמרוה - דבין ר"מ ור"א ור"ש אמרי מילתייהו מפי השמועה מפי חגי זכריה ומלאכי ולכן לא היה רוצה בן עזאי לסמוך על מעשיו ולקבוע הלכה בהכרעתו. ה' בתשרי וה' באב - שאחריו מצטרפין אע"פ שיש גרנות בינתיים. [עמוד ב]

תוספות מסכת בכורות דף נח עמוד א דבר מעתה אלא היה לו לומר הלכתא גמירי לה ופרק כהן גדול (נזיר דף נג.) גבי רובע הקב עצמות וחצי לוג דם נמי אמר מפי השמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי ומיהו קשה מהא דדריש בפ"ק דר"ה (דף ח.) מקרא עשר תעשר מקיש מעשר בהמה למעשר דגן ר"מ סבר בא' באלול מה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו כו' ר"א ור"ש סברי מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי כו' וי"ל דאפ"ה כיון דהנך דרשות מפי השמועה חגי וזכריה ומלאכי לא היה יכול לברר איזה עיקר.

חידושי הרמב"ן מסכת קידושין דף סה עמוד ב קיימין, אלמא אין עד אחד נאמן לאסור שלו עליו, דהא של מעשר שני הם כאומר אסורין עליכם דמי, ויש לי לומר דהתם כיון שאינו מעיד אלא מפי השמועה שאמר אביהן בשעת הטמנה של מעשר שני הם, תולין בשמועתו שמא שלא להשביע את עצמו אמר או משטה היה בו, וכשבידו ליטלן

חידושי הרמב"ן מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב וכותלי בית המדרש ומן השמים יוכיחו מחזי להו כאפקירותא שהיה מחזיק במחלוקת יותר מדאי לפיכך ברכוהו, ואפשר שהם היו אומרים מפי השמועה והוא אומר כך היא בעיני (סנהדרין פ"ח א') לפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם, ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא לפיכך

חידושי הרמב"ן מסכת בבא מציעא דף פז עמוד ב העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו, וכמדומה לי שטעה בפי' ברייתא זו שבספרי, אלא קרא למאי דכתבינן אתא ואכילת

חידושי הרמב"ן מסכת חולין דף צז עמוד ב וכיוצא בהן משערינן במאי דנפיק מינייהו ולא בדידיה ואע"ג דלא ידעינן מיהו משערינן ביה באומד יפה ובעין יפה, וכן הורה למעשה ונעזר מפי השמועה מן הרב ר' יוסף בן פלאט ז"ל. והסברא קרובה על דרך אפשר לסוחטו מותר, אבל מכיון שאמרו בגמ' דאי במאי דנפק מיניה מי ידעינן כמה הוי ולא

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף לה עמוד א יוסף דכי קיימא לן כרבה הני מילי כל היכא דפליגי בסברא דנפשייהו ומשום דאמרינן בהוריות (י"ד א') רב יוסף סיני רבה עוקר הרים אבל הכא מפי השמועה הם חולקים מר אמר לה משמיה דרב יהודה ומר אמר לה משמיה דרב יהודה, ועוד דסוגיין הכא כרב יוסף דאמרינן אביי חזייה לרבא דקא דאוי

חידושי הריטב"א מסכת יומא דף ב עמוד א כיון דטבול יום כשר בפרה. פי' מן התורה כי חכמים קבלו מפי השמועה שכל טהור הכתוב בפרשה היינו טהור למעשר דלא בעי הערב שמש, והכי נמי אמרינן התם שכל הכלים שנותן לתוכן אפר הפרה טבולי יום היו.

חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף כא עמוד א ואסף איש טהור וטבל במים איש טהור שהיה טמא וטהר על ידי טבילה, ולפי שהצדוקין היו אומרים שדינה במעורבי שמש דוקא ולא בטבול יום ומפי השמועה למדו אפילו בטבול יום, אמרו חכמים שיהיו עושין אותה בטבול יום כדי להוציא מלבן של צדוקין, ולפי שהיה ראוי יותר לעשותה במעורבי

חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף לה עמוד א שהוא שם אתרוג אקשינן דודאי אי מהא ליכא למשמע מינה דאימא היינו פלפלין ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג הוא אלא שקבלנו כן מפי השמועה, ופרקינן דודאי הוכחה גמורה היא דפלפלין ליכא למימר דפרי אחד אמר רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא אתרוג, וכן הא דאמרינן זה

חידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף פז עמוד ב במחובר אינו אוכל אלא כשיגמר עבודתו, והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יאכל ע"כ, וי"א דנפקא ליה הא מילתא למרן ז"ל מדתניא בסיפרי כי תבא יכול לעולם ת"ל ואל כליך לא תתן

ספר החינוך מצוה קכג הכל בסוף הענין [שם ו'] והביא את אשמו. ולא בא בכתוב מפורש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באוכלו בשר קודש, אלא מפי השמועה שמענו שהוא מדבר על זה, ואע"פ שהדבר מפי הקבלה, מצאנו בפירוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קודש או נכנס למקדש,

ספר החינוך מצוה קלב כלום, אלא לקיים מצות האש, שנאמר [שם ו', ו'] אש תמיד תוקד וגו'. ושלשה כתובים בענין שהם מורים על שלש מערכות אלה כמו שלמדנו מפי השמועה, שאמרו זכרונם לברכה [שם מ"ה ע"ב] על מוקדה [שם ב'] זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו [שם] זה מערכה שניה של קטורת, והאש על

ספר החינוך מצוה קמד ן וכן מענין המצוה מה שאמרו גם כן שהמקריב המחשב מחשבת פיגול עובר בלאו. שנאמר [שם ז', י"ח] לא יחשב לו, ומפי השמועה למדנו שבכלל זה אזהרה למקריב שלא יחשוב מחשבת פיגול. אבל מכל מקום אינו נחשב מחשבון שס"ה לאוין. לפי שהוא כעין סניפין ללאו אחר שהוא נחשב בלאוין,

ספר החינוך מצוה קנג וסימני החיה במה היא חלוקה מן הבהמה לא נאמר בתורה, אבל מפי השמועה למדנו שהיא ניכרת בקרניה, שקרני החיה עשויות כן, כרוכות חדוקות הדורות, כרוכות כקרני השור, חדוקות כקרני העז ויהיה החדק מובלע בהן, והדורות כקרני הצבי, לפיכך כל שאין לה סימנין אלו בקרניה, חייב אדם

ספר החינוך מצוה קעג ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרש וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים, וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו, ודבר זה קבלה מפי השמועה.

ספר החינוך מצוה רז לברכה [נדה ל"ב ע"א] שהאשה מטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה, מה שאין הדין כן בזבה, שאין האשה מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, ודבר זה מפי השמועה.

ספר החינוך מצוה רסו וכן נמי תקרא זונה כל שנבעלה לכהן חלל, ואע"פ שהיא מותרת להנשא לו, שאין היותה זונה תלוי בבעילה של איסור אלא בפגימה, ומפי השמועה למדנו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה שתנשא לו או מכהן חלל.

ספר החינוך מצוה שס נכנסין לדיר להתעשר בין תמימים בין בעלי מומין, חוץ מן הכלאים והטריפה ומחוסר זמן, וכן היתום שמתה אמו או שנשחטה עם לידתו, ודברים אלו מפי השמועה ידענום. ויתר פרטיה, בפרק אחרון מבכורות.

ספר החינוך מצוה שסג למקדש, אפילו היו כלים טמאים שנגעו במת, פטור מן הכרת אבל חייב מלקות, שנאמר [ויקרא י"ז, ט"ז] ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ, ולמדנו מפי השמועה [תו"כ אחרי י"ב, י"ג] שעל רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים לוקה ארבעים. ויתר פרטיה נתבארו בפרק ראשון משבועות ובהוריות

ספר החינוך מצוה תה לשנים, שנאמר [במדבר כ"ט, א'], יום תרועה יהיה לכם. ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר או במצלתים או בכל שאר כלי ניגון, מפי השמועה למדו זכרונם לברכה שהיא בשופר, כמו שמצינו ביובל שנאמר בו שופר [ויקרא כ"ה, ט'].

ספר החינוך מצוה תנא מקומות הנה והנה ברובן, אבל בכל ענין במקום אחד אין איסור העיקור אוסר. ועיקור זה שאמרנו אינו עושה הבהמה טרפה, אבל כך למדנו מפי השמועה שסימנין עקורין אינם בני שחיטה, כלומר שמצות השחיטה לא היתה בסימנין שהן עקורין, ולפיכך השוחט בסימנין עקורין הרי הוא כאלו לא שחט

ספר החינוך מצוה תנא נבלה. ועוף אף על פי שהכשרו בסימן אחד כמו שאמרנו, כל זמן שנעקר האחד קודם ששחט האחר אין השחיטה מתיר אותו ואסור, כך למדנו מפי השמועה. אלו החמשה הלכות שזכרתי שהן שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור צריך כל אחד מישראל לידע אותם ולהיות בקי בהן קודם שישחוט, וכל

ספר החינוך מצוה תפג ד"ה כל המועל כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו, ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדריך, מפי השמועה למדנו שזו אזהרה לאוכל בשר עולה כמו שאמרנו למעלה [מצוה תמ"ז], הואיל וכולה לה', והוא הדין לשאר כל קדש שהוא לה' לבדו, בין מקדשי מזבח

ספר החינוך מצוה תקנג ד"ה מדיני המצוה העדים שיזימו עדי הבעל, חזר הבעל והביא עדים אחרים והזים עדי האב הרי הנערה ועדי האב נסקלין, ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר הזה, מפי השמועה למדו שפרשה זו היא שיש בה עדים זוממין וזוממי זוממין. הוציא שם רע עליה והיא בוגרת, אף על פי שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיא נערה,

הקדמה ליד החזקה לרמב"ם ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל

מנין המצוות לרמב"ם תעשה כל אשר אנכי מצוך. פה להטפל בהבאת הקרבנות מחוצה לארץ לבית הבחירה שנ' רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת, מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ. פו לפדות קדשים בעלי מומין ויהיו מותרין באכילה שנ' רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו. פז להיות התמורה קדש שנ' והיה הווא ותמורתו יהיה קדש. פח לאכול שירי מנחות שנ'

מנין המצוות לרמב"ם מטומאת מת בלבד. א"א ולמה לא יחשבו שתים הטומאה והטהרה.+ קט להיות הטהרה מכל הטמאות בטבילה במי מקוה שנ' ורחץ במים את כל בשרו, כך למדו מפי השמועה שרחיצה זו במים שכל גופו עולה בהן בבת אחת. קי להיות הטהרה מן הצרעת בין צרעת אדם בין צרעת בית בעץ ארז ואזוב ושני תולעת

מנין המצוות לרמב"ם דגן ללוים נ' וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וכו'. קכח להפריש מעשר שני להאכל לבעליו בירושלם שנ' עשר תעשר את כל תבואת זרעך וכו', מפי השמועה למדו שזה הוא מעשר שני. קכט להיות הלוים מפרישין מעשר מן המעשר שלקחו מישראל ונותנין אותו לכהנים שנ' ואל הלוים תדבר וכו'.

מנין המצוות לרמב"ם שנ' אם כסף תלוה את עמי את העני וכו', אם זה אינו רשות אלא מצוה שנ' והעבט תעביטנו. קצח להלוות לנכרי ברבית שנ' לנכרי תשיך, מפי השמועה למדו שזו מצות עשה. +/השגת הראב"ד*/ להלוות לנכרי ברבית שנ' לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה. א"א זה לא נמצא בספרי (פ' תצא) לנכרי תשיך זו מצות

מנין המצוות לרמב"ם תעביטנו. קצח להלוות לנכרי ברבית שנ' לנכרי תשיך, מפי השמועה למדו שזו מצות עשה. +/השגת הראב"ד*/ להלוות לנכרי ברבית שנ' לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה. א"א זה לא נמצא בספרי (פ' תצא) לנכרי תשיך זו מצות עשה אלא משום לאו הבא מכלל עשה לנכרי ולא לישראל.+ קצט להשיב המשכון לבעליו שנ' השב

מנין המצוות לרמב"ם קיז שלא להותיר מבשר הפסח שנ' לא תותירו ממנו עד בקר. קיח שלא להותיר מחגיגת ארבעה עשר ליום השלישי שנ' ולא ילין מן הבשר, מפי השמועה למדו שבבשר חגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר וזה שנ' לבקר לבקרו של יום שני של פסח שהוא שלישי לשחיטה. קיט שלא להותיר מבשר פסח

מנין המצוות לרמב"ם כהן ושכיר וכו'. קלה שלא יאכל ערל תרומה והוא הדין לשאר קדשים, ודבר זה למדו הכתוב מן הפסח בגזרה שוה ואינו בפירוש מן התורה, ומפי השמועה למדו שאיסור ערל בקדשים מגופי תורה ואינו מדברי סופרים. קלו שלא יאכל כהן טמא תרומה שנ' איש מזרעך וכו' בקדשים לא יאכל. קלז

מנין המצוות לרמב"ם שנ' וכל חטאת אשר יובא מדמה וכו' לא תאכל. קמ שלא לאכול פסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה שנ' לא תאכל כל תועבה, למדנו מפי השמועה שבפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום הכתוב מדבר. קמא שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלם שנ' לא תוכל לאכול בשעריך וכו'. קמב

מנין המצוות לרמב"ם לאכול בכור תמים חוץ לירושלם שנ' לא תוכל וכו' ובכורות. קמה שלא יאכלו הכהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה שנ' לא תוכל וכו' בקרך וצאנך, מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לאסור בשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה לפי שכל דבר שיאכל חוץ למקום אכילתו לא תוכל לאכול בשעריך

מנין המצוות לרמב"ם שלא יטמא כהן גדול ואפילו לקרובין שנ' לאביו ולאמו לא יטמא. קסח שלא יכנס כהן גדול עם מת שנ' ועל כל נפשות מת לא יבא, כך למדו מפי השמועה שהוא חייב בבל יבא וחייב בבל יטמא. קסט שלא יקח כל שבט לוי חלק בארץ שנ' ונחלה לא יהיה לו. קע שלא יקח כל שבט לוי חלק בבזה

מנין המצוות לרמב"ם קפו שלא לבשל בשר בחלב שנ' לא תבשל גדי בחלב אמו. קפז שלא לאכול בשר בחלב שנ' לא תבשל גדי בחלב אמו, פעם שנייה, כך למדו מפי השמועה שאחד לאסור בשול ואחד לאסור אכילה. קפח שלא לאכול בשר שור הנסקל שנ' ולא יאכל את בשרו. קפט שלא לאכול פת תבואה חדשה

מנין המצוות לרמב"ם בארץ ישראל לצמיתות שנ' והארץ לא תמכר לצמיתות. רכח שלא לשנות מגרשי הלוים ושדותיהם שנ' ושדה מגרש עריהם לא ימכר, מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא ישתנה. רכט שלא לעזוב הלוים שנ' השמר לך פן תעזב את הלוי, אלא נותנין להם מתנותיהם ומשמחין אותן בהן בכל רגל

מנין המצוות לרמב"ם לו כנושה. רלה שלא להלוות ברבית לישראל שנ' את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. רלו שלא ללוות ברבית שנ' לא תשיך לאחיך, כך למדו מפי השמועה שזו אזהרה ללווה שלא ינשך למלוה. רלז שלא להשית יד בין לווה ומלוה ברבית לא להיות ערב ולא עד ולא לכתוב שטר ביניהם שנ' לא

מנין המצוות לרמב"ם להניח הבהמה רובצת תחת משאה בדרך שנ' לא תראה חמור שנאך וכו'. רעא שלא לעשות עול במדה שנ' לא תעשו עול במשפט במדה, מפי השמועה למדו שהכתוב מזהיר לא תעשו עול במשפט המדה. רעב שלא להיות אצלנו איפה ואיפה אבן ואבן שנ' לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה

מנין המצוות לרמב"ם שלא לרחם על עני בדין שנ' ודל לא תהדר בריבו. רעח שלא להטות משפט אדם חוטא שנ' לא תטה משפט אביונך, למדו מפי השמועה שזה אביון במצוות. רעט שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות שנ' לא תחוס עיניך וכו'. רפ שלא להטות משפט גרים ויתומים שנ' לא תטה משפט גר יתום.

מנין המצוות לרמב"ם רפו שלא יעיד בעל עבירה שנ' אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. רפז שלא יעיד קרוב שנ' לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, מפי השמועה, שלא יומתו אבות בעדות בנים והוא הדין לשאר הקרובים. רפח שלא לכרות הדין על פי עד אחד שנ' לא יקום עד אחד באיש. רפט שלא

מנין המצוות לרמב"ם ערות בת הבת שנ' או בת בתך לא תגלה ערותן. שלו* שלא לגלות ערות הבת, ולמה לא נתפרשה בתורה מפני שאסר בת הבת שתק מן הבת, ומפי השמועה למדו שאסור הבת מגופי תורה כשאר עריות. שלז שלא לגלות ערות אשה ובתה שנ' ערות אשה ובתה לא תגלה. שלח שלא לגלות ערות

מנין המצוות לרמב"ם תגלה. שנג שלא לקרב לעריות בדברים המביאים לידי גילוי ערוה כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה שנ' אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערוה. שנד שלא ישא ממזר בת ישראל שנ' לא יבא ממזר בקהל י"י. שנה שלא תהיה קדשה

פרטי המצוות על סדר ההלכות לרמב"ם בהמה. ה. שלא יגאל מעשר בהמה. וכללתי המעשר עם הבכור לפי שמעשה שניהם אחד והכתוב כללו עמו שנ' ואת דמם תזרוק כך למדו מפי השמועה שזה דם מעשר ודם בכור.

פרטי המצוות על סדר ההלכות לרמב"ם א. לעשות על פי התורה שיאמרו בית דין הגדול. ב. שלא לסור מדבריהם. ג. שלא להוסיף על התורה לא במצוות שבכתב ולא בפירושן שלמדנו מפי השמועה. ד. שלא לגרוע מן הכל. ה. שלא לקלל אב ואם.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ד דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ג נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ד וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אע"פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל.

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ב לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים, אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יא וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא.

רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב הלכה ד מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' ומפי השמועה למדו שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר, הא למדת שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם שנאמר מן היום אשר

רמב"ם הלכות תשובה פרק ח הלכה א הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים, מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, וזהו הוא העולם הבא, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו

רמב"ם הלכות תשובה פרק ח הלכה א זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה א מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה יא אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון הקדש שנאמר כה תברכו את בני ישראל, כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה =עליו השלום= כה תברכו בעמידה, כה תברכו בנשיאת כפים, כה תברכו בלשון הקדש, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם, כה תברכו בשם המפורש, והוא

רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה ג תפילין בימינו שהוא שמאל שלו, ואם היה שולט בשתי ידיו מניח אותה בשמאלו שהוא שמאל כל אדם, ומקום קשירת התפילין ומקום הנחתן מפי השמועה למדום.

רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כה על עיירות הגוים שלשה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה ואע"פ שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו +דברים כ'+ עד רדתה ואפילו בשבת ואין צריך לומר במלחמת מצוה, ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת.

רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה ח בתורה +שמות ל"ו+ איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה, וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב.

רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ד מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר +ויקרא ט"ז+ תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו ענוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר +ויקרא כ"ג+ כי כל הנפש אשר לא

רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ה וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו, ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ח מתחלת שעה שביעית ביום, וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר +דברים ט"ז+ לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח, כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום. +/השגת הראב"ד/ וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה א מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר +שמות י"ב+ ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה +שמות ל"ד+ לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה א ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה הרי הוא אומר ביובל +ויקרא כ"ה+ והעברת שופר תרועה וכו' תעבירו שופר, ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר. +/השגת הראב"ד/ וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. א"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופין

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה א ביום טוב של ראש השנה, תשע תקיעות, לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלשה פעמים וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן, תקיעה

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה ד ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד כמו פי מגל קטן וזה כשר, וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו.

רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה הלכה א סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות, שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומד אחריהם במקומם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין

רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ח הלכה א כמו שביארנו, ואי אפשר לומר שראש החדש יהיה במקצת היום עד שיהיה מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מהבא, שנאמר עד חדש ימים מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחדש ואי אתה מחשב שעות.

רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ב הלכה ו מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנ' והיה הבכור אשר תלד וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחין כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת וזה שנ' +דברים כ"ה ו'+ אשר תלד משמעו אשר ילדה האם עם משמע אשר תלד היבמה.

רמב"ם הלכות נערה בתולה פרק ג הלכה ו העדים שיזימו עידי הבעל, חזר הבעל והביא עדים אחרים והזים עידי האב הרי הנערה ועידי אביה נסקלין ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר הזה, מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין.

רמב"ם הלכות סוטה פרק ב הלכה יב הרי היא אסורה על זה שנתיחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה, ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה בנים ממנו, מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד הלכה א ואפילו היתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד כשאר עריות שהבת מתטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה, ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה ודבר זה מפי השמועה למדו שאין הפרש בין גדולה לקטנה לטומאת נדות וזבות.

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ז הלכה א הקושי, והיאך דינו אם בא בימי נדתה הרי הוא דם נדה והרי זו טמאה נדה, ואם בא בימי זיבתה ה"ז טהורה שנאמר בזבה דם יהיה זובה בבשרה, מפי השמועה למדו זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ובלבד שתלד ולד חי, אבל אם הפילה אין קושי לנפלים, אפילו היה הדם שותת ויורד עם החבלים

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טז הלכה י להפסיד איברי זרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ אע"פ שנאמר ובארצכם לא תעשו מפי השמועה למדו שדבר זה נוהג בכל מקום, וענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל בין בגופן בין בגוף אחרים, וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יח הלכה א מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת להנשא לו, לפיכך הנרבעת לבהמה אע"פ שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יח הלכה ה נבעלה בעילה של איסור ולא נעשית זונה, ומי שנשאת לחלל נבעלה בעילה של היתר כמו שיתבאר ונעשית זונה ואין הדבר תלוי אלא בפגימה ומפי השמועה למדו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה או מחלל כמו שאמרנו.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה י וסימני חיה מפי השמועה הן, כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ויש לו קרנים מפוצלות, כגון האיל הרי זה חיה טהורה בודאי, וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וחרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה, ובלבד שיהיה בקרנים

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה י כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה, ובלבד שיהיה בקרנים שלשה סימנין אלו כרוכות חרוקות והדורות. +/השגת הראב"ד/ וסימני חיה מפי השמועה וכו', כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ זה הלשון כמה הוא משובש והיה ראוי לומר אם אינן מפוצלות אם היו קרניו כרוכות אע"פ שדומים לקרני השור וחרוקות אע"פ שדומות לקרני העז אם יהיה החרק מובלע בהן

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ה הלכה א מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה לא תאכל הנפש עם הבשר לאסור אבר שנחתך מן החי, ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים אבל לא בטמאים.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ג האוכל לחם וקלי וכרמל כזית מכל אחד ואחד לוקה שלש מלקיות שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, מפי השמועה למדו ששלשתן בלאוין חלוקין זה מזה.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ה מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן,

רמב"ם הלכות נדרים פרק ג הלכה ח כשאתה מתבונן בכתוב תמצא שהדברים מראין כן כמו שקבלו חכמים מפי השמועה, שהרי אומר בשבועת ביטוי להרע או להיטיב בדברי הרשות כמו שבארנו, שיאכל וישתה היום או שיצום וכיוצא בהן, ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין דברי מצוה לדברי הרשות.

רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ה הלכה ו ומנין שאסור להקדיש תמימין לבדק הבית שנאמר ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, מפי השמועה למדו נדבה לבדק הבית, וכן הדברים מראין שאינה אלא קדושת דמים, שאין מקריבין בעל מום למזבח שנאמר אותו אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק

רמב"ם הלכות כלאים פרק ט הלכה יא זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד הרי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין, לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים, ואיסור זה מדברי

רמב"ם הלכות כלאים פרק י הלכה ד ומנין שכל איסורין אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית, והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר

רמב"ם הלכות כלאים פרק י הלכה כט דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואע"פ

רמב"ם הלכות תרומות פרק ו הלכה ט מפי השמועה למדו מלחם ולא כל לחם, חוזרת היא לתרומה ולא לחזה ושוק.

רמב"ם הלכות מעשר פרק א הלכה ג מעשר, וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן, ולפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלן ת"ל כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים.

רמב"ם הלכות מעשר פרק ד הלכה ב יראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו כמו שביארנו מפי השמועה, אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן, וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו

רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ב הלכה א

וגו', ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית.

רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ה הלכה ב

ואשה שפדת מעשר שני שלה לעצמה אינה מוסיפה חומש מפי השמועה למדו איש ממעשרו ולא אשה, וכן אם פדה פדיון פירות המעשר לעצמו מוסיף חומש.

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ג הלכה א ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה א פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע.

רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג הלכה ה ומפי השמועה למדו שזה שנאמר לא ימכר לא ישונה אלא השדה והמגרש והעיר כל אחד משלשתן כמות שהוא לעולם, וכן בשאר ערי ישראל.

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה יג שנאמר בתורה מזבח אדמה תעשה לי שיהיה מחובר באדמה שלא יבנוהו לא על גבי כיפין ולא על גבי מחילות, וזה שנאמר ואם מזבח אבנים מפי השמועה למדו שאינו רשות אלא חובה.

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה טז שהרי טימא מקדש יי', אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת, אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס וגו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. +/השגת הראב"ד/ ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. א"א ומאחר שעל כבוס בגדים אין בו כרת המכניס

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה ד וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר, אבל מחוסר כיפורים שעבד אע"פ שעבודתו פסולה וחילל ה"ז

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה טז ומנין שטומאת מת דחויה בציבור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הם שידחו לפסח שני אם היו טמאים, אבל ציבור שהיו טמאי מת אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה, והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ו הלכה א יגש, ואם עבר ונכנס לוקה אף ע"פ שלא עבד, ואם עבד במקדש פסל וחילל עבודה ולוקה אף על העבודה, שנאמר אשר יהיה בו מום לא יקרב, מפי השמועה למדו שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה.

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ו הלכה ב וכן בעל מום עובר שעבד פסל ולוקה שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר, ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות בלבד.

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה א זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת מפי השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה והיכן הזהיר עליו וזר לא יקרב אליכם, אי זהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן, והקטירו בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן.

רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק א הלכה ב וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין אפילו הקדישו לדמי [נסכים] לוקה שבזיון קדשים הוא.

רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק א הלכה ד השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה שהרי נאמר בבעלי מומין לא תקריבו אלה לה', ומפי השמועה למדו שזה אזהרה לשוחט, וכן הזורק דם בעלי מומין על המזבח לוקה שהרי נאמר בהן לא תקריבו (אלה) ליי' מפי השמועה למדו שזה אזהרה לזורק, וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה

רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק א הלכה ד אלה לה', ומפי השמועה למדו שזה אזהרה לשוחט, וכן הזורק דם בעלי מומין על המזבח לוקה שהרי נאמר בהן לא תקריבו (אלה) ליי' מפי השמועה למדו שזה אזהרה לזורק, וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה שנאמר ואשה לא תתנו מהם על המזבח אלו החלבים, נמצאת למד שאם

רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק א הלכה ה אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר אם הקריבו עובר בכל אלו שנאמר לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, מפי השמועה למדו שזה אזהרה לבעל מום עובר, כגון שהיה בבהמה גרב לח או חזזית אם הקריבה לוקה.

רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק א הלכה ז המטיל מום בקדשים כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהיה בו, מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום, ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי היה ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה.

רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק א הלכה י בבהמת קדשים שנפל בה מום, ומצות עשה הוא לפדות קדשים שנולד בהן מום ויצאו לחולין ויאכלו שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, מפי השמועה למדו שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשין שיפדו, וכבר ביארנו בערכין שזה שנאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' שהוא

רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ה הלכה ה וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאינן ראויין להקטרה, כגון בשר חטאות ואשמות ושירי מנחות וכיוצא בהן מפי השמועה למדו שכל דבר שמקצתו לאישים הרי שאריתו בבל תקטירו.

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ב הלכה ו המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו שהן חטאת ואשם ועולה שלשה עשרונים, ומפי השמועה למדו שהן באין בכלל הזבחים שלו עשרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן, ורביעית יין עם כל עשרון משלשתן כשאר נסכי הכבשים, והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ולא עולה לו זבחו.

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה ד אין מקבלין ממנו קרבן כלל, אפילו העולה שמקבלין אותה מן הנכרים אין מקבלין אותה מן המומר הזה שנאמר אדם כי יקריב מכם מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר, אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה, היה מומר לעבירה והוא

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה ו כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהן כשהן חיין, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח, שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו, מפי השמועה למדו שכל קרבן במשמע חוץ מפסח ובכור ומעשר.

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה הלכה יז שהרי קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כמו שביארנו, ומניין שאינן טעונין אלא מתנה אחת שהרי נאמר בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ובפסח שנותן דמן מתנה אחת כבכור.

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יא הלכה א בין לפני זריקת דמה בין לאחר זריקת דמה לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' וכל נדריך אשר תדור, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר העולה.

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יא הלכה ד לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ונדבותיך, כלומר לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם שזורקין דמן בשערי המקום, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל תודה או שלמים קודם זריקת דמים, והוא הדין לשאר קדשים בין קלים בין חמורים, וששה דברים שבתודה שהם החלב

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יא הלכה ה כל האוכל כזית מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, והוא הדין לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה, שחומת ירושלים לקדשים

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יח הלכה א עשה להיות כל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה שנתחייב להקריבן מחוצה לארץ לבית הבחירה שנאמר קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה.

רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב הלכה ב יותר על עצי המערכה שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר, וכן מוסיפין שני גזרים עם תמיד של בין הערבים שנאמר וערכו עצים על האש, מפי השמועה למדו שבתמיד של בין הערבים הכתוב מדבר.

רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב הלכה ה מפי השמועה למדו שזה שנאמר על מוקדה על המזבח זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת, והאש על המזבח תוקד בו זו מערכה שלישית של קיום האש, אבל איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב נותנין אותן בצדי מערכה גדולה.

רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה יא דבר ודבר. וכל כך למה מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת הוא שבת בראשית, ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין

רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה יב וזורין ובוררין, ולוקחין את השעורין ומהבהבין אותו באור, באבוב מנוקב, כדי שיהיה האש שולט בכולן שנאמר אביב קלוי באש גרש כרמל, מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד, ואחר שקולין אותו שוטחין אותו בעזרה והרוח מנשבת בו, ונותנין אותו לריחים של גרוסות

רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ד הלכה כב באין בני שתים ובאים בכסף שקלים, חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה, אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים, ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים.

רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יג הלכה ב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי, והוא הדין לכל קרבן שחשב עליו בשעת מעשיו שיאכל ממנו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן, וכן אם חשב להקטיר ממנו במזבח דבר הראוי להקטרה [לאחר

רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יג הלכה ב שיאכל ממנו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן, וכן אם חשב להקטיר ממנו במזבח דבר הראוי להקטרה [לאחר זמן הראוי להקטרה], כך למדו מפי השמועה, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, אם חשב עליהן אחר זמנן הרי הקרבן פגול.

רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק טו הלכה ה מפי השמועה למדו שהקדשים מחללין קדשים ואין החולין מחללין קדשים.

רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה ב מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ואע"פ כן אינו לוקה שאין המחשבה מעשה.

רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה ד מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין.

רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה יד

מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קדש קודם שיטבול, והאוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו קודם שיביא כפרתו לוקה, ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו. +/השגת הראב"ד/ והאוכל קדש וכו' עד לוקה ואינו חייב כרת. א"א זה שבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא

רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק א הלכה ז לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים, הטעם, זה שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפרת אמרו כי הוא ענן הקטורת, ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון, שנאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה', ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן

רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ב הלכה ו זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים, נמצאת למד שהוא מתודה ביום זה שלשה וידויים, אחד על ידי עצמו תחילה, וידוי שני על ידי עצמו עם שאר הכהנים, ושניהם על פר החטאת אשר לו, והוידוי שלישי על ידי כל ישראל על שעיר

רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ג הלכה ה מדם הפר שמונה הזיות בקדש הקדשים בין בדי הארון קרוב לכפורת בטפח שנאמר ולפני הכפורת יזה וגו', ומזה שם אחת למעלה ושבע למטה, מפי השמועה למדו שזה שנאמר שבע פעמים יזה יתר על הזייה ראשונה, וכך היה מונה אחת, אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש

רמב"ם הלכות מעילה פרק א הלכה ג כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו, ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לשם והוא הדין לשאר כל קדש שהוא להשם לבדו, בין מקדשי המזבח בין מקדשי בדק הבית

רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א הלכה ג היתר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד, וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה, שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפילו בשעת היתר הבמות.

רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ו הלכה ב קדשים לערב, אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן היה ועל זה שאלו אם ישחט עליהן והם יאכלו לערב ופירש להן שאין שוחטין עליהן, במה דברים אמורים בשנטמא

רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ז הלכה ח מטמאי מגע טומאות, אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהן מגופן, כגון זבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים לא יאכלו ממנו ואם אכלו פטורין, מפי השמועה למדו שהנאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה והנאכל לטמאין אין חייבין עליו משום טומאה, אפילו אכלו טמאי המת מהאימורים שלו

רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ט הלכה ג שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף שנאמר מן הבשר חוצה, מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו, ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין כדי שלא יראו מעורבים.

רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק י הלכה א טהור הרי זה לוקה שנאמר ועצם לא תשברו בו, וכן נאמר בפסח שני ועצם לא תשברו בו, אבל פסח שבא בטומאה אם שבר בו עצם אינו לוקה, מפי השמועה למדו לא תשברו בו בטהור ולא בטמא, אחד השובר את העצם בלילי חמשה עשר או ששבר בו עצם מבעוד יום או ששבר אחר כמה ימים הרי זה

רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק י הלכה יג אחד ככל זבחי שלמים, ואסור להניח מבשר חגיגת ארבעה עשר ליום השלישי שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר, מפי השמועה למדו שזה אזהרה למניח בשר חגיגת ארבעה עשר ליום ששה עשר, שנאמר לבקר עד בקר של יום השני, והמותיר אינו לוקה אלא ישרוף

רמב"ם הלכות חגיגה פרק א הלכה ז השמיני תשלומי ראשון הוא, וכן מי שלא חג ביום חג השבועות חוגג כל שבעה ויש לו תשלומין כל ששת ימים שלאחר חג השבועות, ודבר זה מפי השמועה נאמר שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.

רמב"ם הלכות בכורות הקדמה בהמה. (ה) שלא יגאל מעשר בהמה, וכללתי המעשר עם הבכור לפי שמעשה שניהם אחד והכתוב כללו עמו שנאמר ואת דמם תזרוק, מפי השמועה למדו שזה דם מעשר ודם בכור. וביאור מצוה /מצות/ אלו בפרקים אלו.

רמב"ם הלכות בכורות פרק א הלכה טז

תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, וכן זר שאכל כזית מבכור בין לפני זריקה בין לאחר זריקה לוקה, מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור בין לפני זריקה בין לאחר זירקה.

רמב"ם הלכות בכורות פרק ו הלכה ה מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל, מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע שאין נגאל ואינו נמכר כלל, ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר כמו שיתבאר

רמב"ם הלכות בכורות פרק ו הלכה יד הכלאים, והטריפה, ויוצא דופן, ומחוסר זמן, שכל אלו פטורין מן המעשר, וכן היתום שמתה אמו או נשחטה עם לידתו אינו מתעשר, ודברים אלו מפי השמועה הם.

רמב"ם הלכות שגגות פרק ג הלכה ט שעבר עליהן יום כפורים חייבין להביא לאחר יום הכפורים, וחייבי אשמות תלויין פטורין שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, כך למדו מפי השמועה שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה' נתכפר לו, לפיכך מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכפורים אפילו עם חשיכה פטור מאשם תלוי שכל היום מכפר,

רמב"ם הלכות שגגות פרק ט הלכה ב ומפי השמועה למדו שבזמן שהיא חייבת מלקות הוא חייב בקרבן ובזמן שהיא פטורה מן המלקות הוא פטור מן הקרבן.

רמב"ם הלכות שגגות פרק י הלכה ה כי תחטא ושמעה קול אלה וגו', או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו', או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו', והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו', מפי השמועה למדו שזה שחייב כאן קרבן לטמא כשנטמא ונכנס למקדש או אכל קדש והוא לא ידע אע"פ שהדבר מפי הקבלה הרי הוא כמפורש

רמב"ם הלכות שגגות פרק יב הלכה א והורו מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט וקרבן זה הוא האמור בפרשת שלח לך שנאמר והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה מפי השמועה למדו שבשגגת ע"ז הוא מדבר, ואם בשאר כריתות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה שגגו והורו, מביא כל שבט ושבט פר חטאת וזהו

רמב"ם הלכות תמורה פרק א הלכה א כל הממיר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואע"פ שלא עשה מעשה, מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם, שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן,

רמב"ם הלכות תמורה פרק ג הלכה א שלמים ואם המיר בה אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים, תמורת הבכור והמעשר אינם קריבין לעולם שנאמר בבכור לה' הוא, מפי השמועה למדו הוא קרב ואין תמורתו קריבה, ודין המעשר בבכור תמורתן תרעה עד שיפול בה מום ותאכל.

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק א הלכה ב טומאת משא מפי השמועה, וקל וחומר הדברים אם נבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמאה במשא שנאמר והנושא את נבלתם המת לא כ"ש ומה נבלה שמגעה טומאת ערב משאה טומאת ערב אף המת שמגעו טומאת שבעה משאו טומאת שבעה, אין טומאת משא במת מדברי

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ב הלכה ג בן יומו שהאיברים אין להם שיעור שנאמר כל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב והדבר ידוע שדין חלל חרב כדין חלל אבן או חלל שאר דברים מפי השמועה למדו שלא בא זה אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב, בד"א כשהיה האבר שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות שנאמר או בעצם אדם עצם

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ב הלכה י היה עצם אחד אפילו יש בו רובע הרי זה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל, טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה ולא מדברי סופרים.

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ה הלכה ג בו בין אדם בין כלים טומאת שבעה אף כלים שנטמאו במת הם והכלים או האדם שיגע בהן טמאין טומאת שבעה, שנאמר בחלל חרב או במת, מפי השמועה למדו שהחרב כמת והוא הדין לשאר כלים, בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים, הרי הוא אומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל וכי תעלה על דעתך

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק כא הלכה א מנין לצמיד פתיל שמציל באהל המת שנאמר וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור, ומפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בכלי חרש בלבד כלי שאינו מטמא אלא דרך פתחו, לפיכך אם היה פתחו סתום ומוקף צמיד פתיל הציל על כל שבתוכו, ק"ו לכל

רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק א הלכה יא אף כהן הדיוט כשר לשרפת הפרה שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ועדיין אהרן היה קיים, ומפי השמועה למדו זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט.

רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ד הלכה יז ואסף איש טהור מכלל שאינה צריכה כהן וכאילו אמר אדם טהור בין איש בין אשה, ומניין שהמלאכה פוסלת בה שנאמר ושחט אותה מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר בשעת שחיטתה פסלה ונאמר ושרף את הפרה לעיניו שיהיו עיניו בה ללמד

רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ה הלכה ד מן הפרים ומן השעירים השורפם מטמא בגדים בשעת שריפתו עד שיעשו אפר, שהרי הוא אומר בפר ושעיר של יוה"כ והשורף אותם יכבס מפי השמועה למדו שזה בנין אב לכל הנשרפים שיהו מטמאין בגדים עד שיעשו אפר, בד"א בשלא אירע להן פיסול ונשרפו כמצוותן בבית הדשן, אכל אם

רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ה הלכה ד בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן, אבל המצית האור והמסדר את המערכה טהור, כך למדו מפי השמועה שהנושא פרים ושעירים הנשרפין להוציאן לבית הדשן לשורפן טמא ומטמא בגדים דין תורה כל זמן שהוא עוסק בהולכתן וטעון טבילה והערב

רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק טו הלכה א משאו עד שיפרוש ממטמאיו שנאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו אינו מדבר במזה על הטמא אם טיהר את הטמא קל וחומר שיהיה הוא טהור מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ומזה מי הנדה לא נאמר אלא לשיעור שהנוגע או הנושא מי נדה שיש בהן כדי הזייה שלא לצורך הזאה טמא ומטמא

רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק י הלכה יא הטומאות מטמא אדם וכלים במגעו וכלי חרס באוירו ומטמא אדם במשא ומטמא משכב ומושב אפילו תחת אבן כזב וכזבה שנאמר וכבס בגדיו וטהר מפי השמועה למדו שטהר מלטמא משכב ומושב, ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו.

רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק יא הלכה א למטהר, ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרס וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים, וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו, ודבר זה קבלה מפי השמועה. ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה ארכו אמה ועוביו כרביע כרע מכרעי המטה, ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו אין פחות מטפח, ושני

רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק יא הלכה ז בהנאה ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ועל לא תעשה שנאמר וזה אשר לא תאכלו מהם מפי השמועה למדו שזה לרבות הצפור השחוטה, ונאמר טהורה תאכלו הא אחרת לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה.

רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א הלכה ח דם הנדה או דם הזבה או דם היולדת מטמא בכל שהוא במגע ובמשא שנאמר והדוה בנדתה והזב מפי השמועה למדו שמדוה כמוה, וכבר ביארנו בענין איסור נדה שחמשה דמים טמאים באשה אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה שהרוק מתעגל ויוצא וזה

רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג הלכה ב עליו וטמא שבעת ימים ונאמר בו כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא מאחר שנאמר ותהי נדתה עליו איני יודע שהוא מטמא משכב ולמה נאמר, מפי השמועה למדו שהכתוב נתקו מטומאה חמורה מלטמא אדם וכלים ותלאו בטומאה קלה שיהיה משכבו ולד ולא יטמא אדם וכלים אלא אוכלין

רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ז הלכה ב או השוכב או הנתלה או הנשען אע"פ שהיתה אבן מבדלת בין הטהור ובין המדרס הרי זה נטמא שנאמר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מפי השמועה למדו שמקום שהזב יושב ומטמא אם ישב שם הטהור נטמא, מה הזב מטמא מרכב ומושב שתחת האבן אף הטהור מתטמא מן המשכב או

רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ח הלכה ה זב שהיה קנה אחוז בתוך קומטו והסיט והוציא בקצה הקנה אדם או כלי הרי הן טהורין שנאמר וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מפי השמועה למדו שהכתוב הזה מדבר בהיסט הזב והוציאו בלשון נגיעה לומר מה נגיעה בידיו והדומה לידיו משאר גופו הגלוי אצל הנגיעה אף היסטו עד שיסיט

רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ג הלכה א נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה, מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים אינו מדבר אלא באוכל נבילת העוף הטהור בלבד שהוא אסור משום נבילה וטריפה, וכיצד היא טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך

רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ג הלכה טו ואחד העוף הטמא אבר מן החי הפורש מהם טהור ואין בו טומאה כלל, שנאמר ולאלה תטמאו לכל הבהמה להוציא את העוף שאין לו פרסה, ומפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לטמא אבר מן החי של בהמה או חיה.

רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק יב הלכה א כל דברי הכשר אוכלין דברי קבלה הן מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכי יותן מים על זרע אחד המים ואחד שאר שבעה משקין, והוא שינתן עליהם ברצון בעלים ואחר שנעקרו מן הקרקע, שדבר ידוע הוא שאין לך זרע שלא בא עליו מים כשהוא מחובר לא נאמר וכי יותן מים אלא לאחר שנעקרו

רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק טז הלכה יא הטמא והטהור יחדיו מפי השמועה למדו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת אבל לא יאכל הבעל עם אשתו בקערה כשתהיה נדה ולא ישתה עמה ולא תמזוג לו את הכוס כמו שביארנו, ולא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה שמא יבעול. +/השגת הראב"ד/ אבל לא יאכל הבעל עם אשתו בקערה אחת. א"א אנו

רמב"ם הלכות כלים פרק א הלכה ב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה וכל מעשה עזים לרבות כלים העשויין מן הקרניים ומן הטלפיים ומן העצמות של עזים והוא הדין לשאר מיני בהמה וחיה, אבל כלים העשויין מעצמות העוף אינן מקבלין טומאה חוץ מכלים העשוין מכנף העזניה בלבד וביצת הנעמית המצופה הואיל והן דומין

רמב"ם הלכות כלים פרק א הלכה ג כל שבים טהור ואינו מקבל טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס, אף האורג בגד מצמר הגדל בים אינו מקבל טומאה שנאמר או בגד או עור מפי השמועה למדו מה בגד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ, חיבר מן הגדל בים עם הגדל בארץ אפילו חוט או משיחה אם חיברו חיבור עד שמשים

רמב"ם הלכות כלים פרק א הלכה י מדברי תורה, אבל פשוטיהן כגון הלוחות והכסא והעור שאוכלין עליו וכיוצא בהן אינן מקבלין טומאה אלא מדברי סופרים שנאמר מכל כלי עץ מפי השמועה למדו מה שק שיש לו בית קבול אף כל שיש לו בית קבול וכלי עצם ככלי עץ לכל דבר, בד"א שטומאת פשוטיהן מדברי סופרים בשאר טומאות

רמב"ם הלכות כלים פרק ג הלכה א סאה בלח שהן כוריים ביבש אינו מקבל טומאה כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים מפני שחזקתו שעשוי לנחת, ודברים אלו דברי קבלה הן, מפי השמועה למדו מה שק שהוא מתטלטל מלא וריקן אף כלי עץ לא יטמא אא"כ היה מיטלטל מלא וריקן להוציא כלי עץ העשוי לנחת. +/השגת הראב"ד/ כל כלי

רמב"ם הלכות כלים פרק יג הלכה ה אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו או שכפהו על הטומאה המונחת על הארץ ונעשה אהל עליה שהרי הטומאה בתוכו, מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים. +/השגת הראב"ד/ שנאמר אל תוכו לרבות את האוהלים. א"א הלכתא כוותיה ולא מטעמיה דכלי שכפהו על הטומאה כלי הוא ותוכו של כלים נקרא

רמב"ם הלכות כלים פרק יח הלכה י שאותן השברים ראויין לתשמיש, חוץ משברי כלי חרס שאם היה בהן חרס הראוי לקבל הרי הוא מקבל טומאה שנאמר וכל כלי חרס מפי השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס, בד"א כשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשהיה החרס יושב לא סמוך אבל אם אינו יכול לקבל

רמב"ם הלכות כלים פרק כב הלכה א אבל בגדים של שאר מינין אין מקבלין טומאה מכל הטומאות אלא אם כן היה בהן שלשה טפחים על שלשה טפחים או יתר, שנאמר או בגד מפי השמועה למדו שבא הכתוב לרבות שלשה טפחים על שלשה טפחים כשאר בגדים לטומאה, בד"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא

רמב"ם הלכות מקוואות פרק א הלכה ב כלומר שיטבול כל גופו, והוא הדין לשאר הטמאין שאם טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה עדיין הוא בטומאתו, וכל הדברים האלה אע"פ שהן מפי השמועה הרי נאמר במים יובא וטמא עד הערב וטהר בניין אב לכל הטמאים שיבואו במים.

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ד זה שנאמר בתורה +שמות כ"א כ"ט+ וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג נתכפר לו, ואע"פ שהכופר כפרה הוא ממשכנין את מי שנתחייב בכופר בעל כרחו.

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה א כלים שנפלו לבור ונשתברו בעל הבור פטור שנאמר +שמות כ"א ל"ג+ ונפל שמה שור או חמור מפי השמועה למדו שור לא אדם חמור לא כלים, אפילו נפל שור בכליו ומת השור ונשתברו כליו חייב על הבהמה ופטור על הכלים.

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ב הלכה ב ודין זה דין תורה הוא שנאמר +ויקרא ה' כ"ג+ והשיב את הגזלה אשר גזל, מפי השמועה למדו אם היא כשגזלה משלם אותה ואם נשתנית בידו משלם דמיה. נתיאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית קנה הגזלן כל השבח שהשביחה אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזלה ודבר זה מדבריהם מפני תקנת

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ח הלכה ו מפי השמועה למדו שזה שנ' בתורה +במדבר ה' ח'+ ואם אין לאיש גואל בגר שמת ואין לו יורשים הכתוב מדבר ואשם זה האמור כאן הוא הגזל או דמי הגזלה. לפיכך המחזיר גזל הגר בלילה לא יצא שהרי אשם קראו הכתוב ואין מקריבין בלילה, ואין הכהנים חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר כדרך שאין

רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה ב כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו, שנ' +שמות כ"א כ"ד, ויקרא כד כ+ עין תחת עין, מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת לשלם ממון הוא.

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה א אדם מישראל עובר בלא תעשה שנ' +שמות כ' י"ד+ לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנאמר +שמות כ"א כ'+ נקם ינקם, מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף, בין שהרג את חבירו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף.

רמב"ם הלכות עבדים פרק ג הלכה ז  אף על פי שהניח בן אין הנרצע עובד את הבן מפי השמועה למדו ועבדו לו ולא לבנו לעולם לעולמו של יובל, נמצאת למד שהנרצע אינו קונה את עצמו אלא ביובל ובמיתת האדון.