רש"י כותב תנ"ך חדש? ורש"י רוצה/חושב שיש לתקן את התנ"ך?

דברי הימים ב פרק ט (יג) וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁר בָּא לִשְׁלֹמֹה בְּשָׁנָה אֶחָת שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכְּרֵי זָהָב:(יד) לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וְהַסֹּחֲרִים מְבִיאִים וְכָל מַלְכֵי עֲרַב וּפַחוֹת הָאָרֶץ מְבִיאִים זָהָב וָכֶסֶף לִשְׁלֹמֹה: רש"י שש מאות ששים ושש - חירם נתן לו ק"ך(120) ומלכת שבא ק"ך(120) ואני תרשיש הביאה מאופיר ת"כ(420) הרי תר"ס(660)והששה לא ידעתי מאין(ובדברי הימים ב' ח' י"ח) כתיב שהביאו מאופיר ארבע מאות וחמשים ואין מונה שם ק"ך של חירם ויש לתקן המקרא שהשלשים היתירים היו מן הק"ך(120) של חירם שהרי עבדי חירם היו שם עם עבדיו: איך זה שרש"י אינו יודע? האם רש"י לא קיבל מ"רוח הקודש", מאין הששה? או שאולי "הרוח" של רש"י גם לא ידעה? ורש"י רוצה/חושב שיש לתקן את התנ"ך? ואיך מסתדר לרש"י הרצון לתיקון המקרא עם הגמרא והזוהר הבאים? האם אלוהים לא שם לב לטעות כל כך הרבה דורות/שנים? ורש"י כן? תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד (ב)ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? +תהלים ח+ מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו +תהלים ח+ ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים!

זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת בראשית דף ט עמוד (ב)בראשית. כתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז [משלי ח] הפסוק הזה חוזר על כל התורה שהיא היתה ראשית דרכי אל שהתורה נבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם דא"ר אלעזר שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם ואלו הם התורה וג"ע וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח והתשובה,

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא פסוק (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני:  אם כולם היו מאז ומעולם לפני הבריאה, וכולם ניתנו בסיני, האם אלוהים פספס את השגיאה?

זהרה של תורה פרשת בראשית פרק א (הועתק מספרו של יצחק שוקרון "זהרה של תורה"  "הנפש אשר באדם" עמ' ז')

"בראשית ברא אלוהים""אמר רבי שמעון  בא וראה הקב"ה ראה בתורה וברא את העולם שכתוב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום והוא יתברך הסתכל בה פעם ושתים ושלוש וארבע פעמים ואחר כך אמר את התורה ועשה ממנה מלאכה כדי שלא יבואו בני אדם לטעות מהתורה הקדושה שהוכנה בדיקנות מפליאה ככתוב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה למען האדם וכנגד ארבע פעמים ברא הקב"ה את כל מה שברא בעולמו רבי אליעזר אמר לפני שברא הקב"ה את העולם באו ונכנסו האותיות לפני הקב"ה וכל אות ביקשה שממנה תתחיל התורה עד שנתקיים הכל באות ב שהיא תחילתה של המילה ברכה ובא נתייסד העולם, אלוהים קרא בתורה "פעם ושתים ושלוש וארבע פעמים" ולא גילה את הטעות, ורש"י כן?

איך יונה נקבה הופכת ליונה זכר?

בראשית פרק ח (ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:(ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה:(י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה:(יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:  רש"י טרף בפיה - אומר אני שזכר היה לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו (שה"ש ה יב) כיונים על אפיקי מים רוחצות, (יחזקאל ז טז) כיוני הגאיות כולם הומות, וכמו (הושע ז יא) כיונה פותה: באיזה ספר קרא רש"י? היכן הוא מוצא שיש התייחסות ליונה מתיבת נח כזכר? הרי לאורך כל הפס' שבהם מסופר על היונה הכול נאמר בנקבה? אם כך: מהיכן רש"י מביא "קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה"? ומה התוספת "לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה"? אם כול יונה שבמקרא נקבה מדוע שזו תהיה זכר?

בן בקר אחד או שלושה?

בראשית פרק יח(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:(ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:(ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:(ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:(ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:(ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:(ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ:(ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: רש"י בן בקר רך וטוב - שלשה פרים היו כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל: לא חשוב לרש"י שכתוב במפורש "בֶּן בָּקָר" ולא בני בקר? לא חשוב שכתוב "רך" ולא רכים? לא חשוב שכתוב "טוב" ולא טובים? ולא חשוב שכתוב "וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" מדוע "אֹתוֹ" ביחיד אם יש שלושה? ובהמשך "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר" נשאר "וּבֶן הַבָּקָר" יחיד ולא בני הבקר רבים שהרי יש שלושה? כותב התורה לא יודע לכתוב עברית, או שלא יודע לספור? או שאולי רש"י לא הקפיד על החוק שהוא מדגיש אצל חוה, בפרשת בראשית פרק ג (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: רש"י ולא תגעו בו-הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו: ובתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כט עמוד א דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין. אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע - שנאמר +בראשית ג'+ אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז כו ולא תגעו בו הה"ד אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך. שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר שלא יפול ויקצץ את הנטיעות. כך הקב"ה אמר ביום אכלך ממנו ועמדה והעידה עדות שקר לא תגעו בו פן תמותון כיון שראה שכזבה דחפה עליו א"ל כמה דלא דמכה במקרביה אף לא במיכליה, אמר חזקיה מנין שכל המוסיף גורע שנא' ולא תגעו בו,  

במדבר? או לא?  רש"י משנה את הכתוב  בתורה?

דברים פרק א (א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:  רש"י במדבר - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז ג) מי יתן מותנו וגו': אם במדבר אינו במדבר אלא רמז, מדוע ערבות מואב הוא לא רמז אלא מקום? ואולי גם עבר הירדן אינו מקום אלא רמז?  ספר יחזקאל פרק כא(א) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:(ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם וְהִנָּבֵא אֶל יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב:(ג) וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב שְׁמַע דְּבַר יְקֹוָק כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה הִנְנִי מַצִּית בְּךָ אֵשׁ וְאָכְלָה בְךָ כָל עֵץ לַח וְכָל עֵץ יָבֵשׁ לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה:(ד) וְרָאוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהֹוָה בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה:(ה) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא:

ענן או עננים?

במדבר פרק י (לד) וַעֲנַן יְהוָֹה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: רש"י וענן ה' עליהם יומם - שבעה עננים כתובים במסעיהם ארבע מד' רוחות ואחד למעלה ואחד למטה ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים: ענן = עננים?   כמה טעויות מוצא רש"י בתנ"ך?

ספר דברים פרק טו

(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן: רש"י  עבד עולם - יכול כמשמעו ת"ל ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו הא למדת שאין זה אלא עולמו של יובל: ואף לאמתך תעשה כן - הענק לה יכול אף לרצועה השוה הכתוב אותה ת"ל אם אמר יאמר העבד עבד נרצע ואין אמה נרצעת: וזה שכתוב ואף לאמתך תעשה כן מה עליו? אומרת תורה שגם לאמה רוצעים אוזנה, אומר רש"י לאמה לא רוצעים? למי שומעים לתורה או לרש"י?

ויקרא פרק כב 

(כח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד: רש"י  אתו ואת בנו - נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומותר לשחוט האב והבן [או האב והבת]: אתו ואת בנו - אף בנו ואותו במשמע: הרי כתוב במפורש: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה" בזכר? "אֹתוֹ" בזכר? "בְּנוֹ" בזכר? איך הפכו כולם אצל רש"י לנקבה? יש מקומות ש"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אמרו על מילה מסוימת, שהכתיב שלה הוא כך, אבל צריך לקרוא כך, וכאן אפילו הרעיון לשנות את הניקוד, אפילו הוא לא עלה על דעתם, ורש"י עושה בכתוב כבתוך שלו? ואיך יסתדר לרש"י הפרוש בפס' הבאים ל"שׁוֹר אִם שֶׂה"? דברים פרק יח (ג) וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה:(ד) רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ:(ה) כִּי בוֹ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְהֹוָה הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים: האם גם כאן נוהג בנקבות ולא בזכרים? רש"י אם שור אם שה - פרט לחיה: שהרי מה יהיה על מ 13 מידות נלמדת תורה? מגזרה שווה? על רש"י לא תופסים החוקים? רש"י מעל החוק? ואיך מסתדר רש"י עם הפירוש הבא של הרמב"ן ויקרא פרק כב פסוק (כח) אתו ואת בנו - נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או האם והבת, ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן, לשון רש"י. פוסק הרב הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עט א), וכן דעת אונקלוס, והוא הנכון בגמרא בדין אותו ואת בנו. אבל דרך הכתוב כשמזכיר הנקבה ביחוד לקרות אותה פרה, ואם כן היה ראוי שיאמר הכתוב, ופרה או כשבה אותה ואת בנה, אלא מפני שהזכיר שור או כשב או עז כי יולד, והזכיר האם והבן והיה שבעת ימים תחת אמו, אמר כי במינין הנזכרים האלו שהם שור ושה עוד מצוה אחרת בהן, כי אותו ואת בנו הנזכרים לא ישחטו ביום אחד: האם הרמב"ן אינו מקבל את פירוש רש"י והאונקלוס והגמרא? ואיך מסתדר גם פירושו של האבן עזרא ויקרא פרק כב (כח) שור או שה פירשתיו, והמצוה על זכר ונקבה: אבן עזרא קיבל תושב"ע שונה מרש"י, שהרי הוא מדבר גם על זכר וגם על נקבה? כאשר הכתוב מדבר בזכר ומתכוון גם לנקבה זה אפשרי, אבל שהכתוב מדבר בזכר ומתכוון רק לנקבה ולא לזכר, היכן יש מקרה כזה בתנ"ך?

דברים פרק כה

(א) כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע:(ב) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר: רש"י והפילו השופט - מלמד שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה: הרי כתוב "וְהִפִּילוֹ", אם כך: מדוע מוטה, ולא ממש להפיל אותו לרצפה?"וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט"? השופט חייב להפיל את הרשע? ואם השופט זקן, ולא יכול להפיל אותו? האם הוא יכול לקבל עזרה? לפניו כדי רשעתו - ולאחריו כדי שתים מכאן אמרו מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו: איך "לְפָנָיו" הופך לאחריו, ושליש לפניו ושני שליש לאחריו? במספר - ואינו נקוד במספר למד שהוא דבוק לומר במספר מ' ולא מ' שלמים אלא מנין שהוא סכום ומשלים לארבעים והם מ' חסר אחת: ואיך מסתדר הפירוש עם הכתוב? דברים פרק כה (ג) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ: הרי כתוב במפורש "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ"אם כך: מה אינו נקוד כאן?

שמות פרק כב

(ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה: מאין יוצאת האש? ומה זה "מָצְאָה"? האש עצמאית? רש"י כי תצא אש - אפילו מעצמה: מה זה מעצמה? ומצאה קוצים - קרדו"נש בלע"ז (דיזטלען): ונאכל גדיש - שלחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחוברת בקרקע: או השדה - שלחכה את נירו וצריך לניר אותה פעם שניה: שלם ישלםהמבעיר - אע"פ שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה ע"י קוצים שמצאה חייב לשלם לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק:

רש"י שמות פרק כב פסוק (ד) כי יבער. את בעירה ובער - כולם לשון בהמה, כמו (במדבר כ ד) אנחנו ובעירנו: כי יבער - יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלה או בשלוח בעירה, או בביעור. ופירשו רבותינו שלוח הוא נזקי מדרך כף רגל, ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת: בשדה אחר - בשדה של איש אחר: הרי אם כל מבעיר לשון בהמה, אם כך: מה עניין המדליק לכאן?

שיר השירים פרק ג

(יא) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ: רש"י בנות ציון - בנים שמצויינין לו במילה ובתפילין ובציצית: כתוב בנות = בנים? איך זו הכוונה?

שמואל א פרק ב

(ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: רש"י  עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים וגו' - ובעוד שהעקרה יולדת שבעה בנים רבת בנים אמללה וקוברת בניה, חנה ילדה שבעה שנאמר כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות (שמואל א ב) וכשחנה יולדת אחד פנינה קוברת שנים ועשרה בנים היו לה שנאמר הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (שמואל א א) שלפנינה כשילדה חנה ארבעה קברה פנינה שמונה וכשנתעברה וילדה ולד חמישי נשתטחה פנינה לרגליה ובקשה רחמים וחיו ונקראו על שמה אלו דברי ר' נחמיה ר' יהודה אומר בני בנים הרי הן כבנים ויש אומרים שבעה בגימטרי'ה כמנין שמואל: איך בדיוק מסתדר הפירוש עם הכתוב בשמואל א פרק ב (כא) כִּי פָקַד יְהֹוָה אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם יְהֹוָה: אז מה נכון רש"י? או התנ"ך? איך יכול להיות שרש"י מביא ציטוט מקום מהתנ"ך, והוא רש"י אינו מתייחס לכתוב שם? איך ילדה חנה שבעה שהרי כתוב שלושה בנים ושתי בנות? ובהנחה שכותב התנ"ך לא החשיב את שמואל, ושמואל אינו נחשב בספירה של כותב התנ"ך? אז כאשר מוסיפים את שמואל יש ששה? או שאצל "חכמים" הוא שמואל נחשב כשניים?   

ומה פרוש "יש אומרים שבעה בגימטרייה כמניין שמואל"? האם כוונתם ששמואל נחשב כשבעה בנים? אם כך: מה יהיה על הפס' בשמואל א פרק ב (כא)"וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת"? שמואל נחשב כשבעה וילדה עוד חמישה הרי שנים עשר, או שאולי רק עוד ארבעה בנוסף לשמואל ואם הוא נחשב כשבעה אז צריכים להיות אחד עשר? אוי לנו עם של שוטים שיושבים וקוראים דברי הבל ומקבלים אותם כאמת,

רש"י שיר השירים פרק ד

(י) מה יפו דדיך - כל מקום שהראית לי שם חיבה יפה הוא בעיני גלגל שילה נוב וגבעון ובית עולמים הוא שיסד הבבלי מנוחה ושאר ויעודים מנוחה זו ירושלים ושאר ויעודים מקום שנתוועד' שם שכינה לישראל: האם רש"י ממציא תנ"ך חדש? כי אם את שיר השירים כתב שלמה, והוא שלמה כאילו מְסַפֵּר שהאלוהים זוכר את שילה לטובה? הרי אביו של שלמה, דוד, כתב שאלוהים נטש את שילה מפני שמאס בישראל? אם כך: על איזה חיבה שהראינו לאלוהים מדבר רש"י? והפס' הבאים הם ההוכחה שכל המקומות שהזכיר רש"י שכאילו יפים הם בעיני יהוה, הנה מה שאמרו כותב התנ"ך והנביאים על מקומות אלו.

שופטים פרק ב (א) וַיַּעַל מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם:(ב) וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם:(ג) וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ:(ד) וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ:(ה) וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַיהֹוָה:

שופטים פרק ג (טו) וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה וַיָּקֶם יְהֹוָה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב:(טז) וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ:(יז) וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד:(יח) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה:(יט) וְהוּא שָׁב מִן הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו:

הושע פרק ט (יד) תֵּן לָהֶם יְהֹוָה מַה תִּתֵּן תֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צֹמְקִים:(טו) כָּל רָעָתָם בַּגִּלְגָּל כִּי שָׁם שְׂנֵאתִים עַל רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם כָּל שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים:

עמוס פרק ה (ד) כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ:(ה) וְאַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן:

ירמיהו פרק ז 

(יב) כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:    (יד)  וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ:

ירמיהו פרק כו (ד) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם:(ה) לִשְׁמֹעַ עַל דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם:(ו) וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת הָעִיר <הזאתה> הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:     (ט) מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם יְהֹוָה לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית יְהֹוָה: האם רק אלוהים לא קרא רש"י? שהרי האלוהים זוכר את שילה לטובה אצל רש"י?

תהלים פרק עח (י) לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת:      (נח) וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ:(נט) שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל:(ס) וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:

שמואל א פרק כב (יט) וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב: האם רק אלוהים פספס ונתן שצדיקים ימותו?  מלכים א פרק ב  (כו) וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי יְהֹוָה  לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי:(כז) וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַיהֹוָה לְמַלֵּא אֶת דְּבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה:

אם רש"י מצא טעויות בתנ"ך וחושב שצריך לתקן? לכן: אפשר להבין את פירושו לפס' הבא בקהלת פרק ז (ז) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה: רש"י  כי העושק יהולל חכם - כשהכסיל מקנתר את החכם מערבב דעתו וגם הוא נכשל דתן ואבירם קנתרו את משה לומר (שמות ה) ירא ה' עליכם וישפוט וגומר וערבבוהו ואבדו את לבו וגרמו לו שהקפיד כנגד הקב"ה ואמר (שמות ה) והצל לא הצלת את עמך ונענש בדבר שהשיבו עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים. לב מתנה - לב חכמה שהיא מתנה לאדם שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה. עושק - לשון ריב וקנתורין יש פנים אחרים אך מפרידין המקראות זו מזו וכי האמור בראש המקרא מוכיח שמחובר למקרא שלפניו: 

"כשהכסיל(רש"י) מקנתר את החכם(מוצא טעויות בתנ"ך) מערבב(האלוהים) דעתו(של רש"י)וגם הוא נכשל"

איך מסתדרים לרש"י פירושיו הבאים עם כל פירושיו למעלה? רש"י על ויקרא פרק כב פסוק (ל)  אני ה' - דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:  תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא פסוק (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: 

ספר דברים פרק ד

(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:(ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

רמב"ן לא תוסיפוכגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות, וכן לא תגרעו, לשון רש"י וכך אמרו בספרי (ראה) מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיפו, ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם, ת"ל הדבר, אפילו דבר לא תוסף עליו אבל לא באלה בלבד אמרו, אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה, כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח:), וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה: ולפי דעתי(רמב"ן) אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג), עובר בלאו וכך אמרו (מגילה יד) לענין מקרא מגלה, מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו' ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה, אלו המצות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו' הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם, א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו, אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה:

הרי אם אלוהים כתב את התורה, אלה הסיפורים שרצה שיהיו שם, האם כל אגדה אחרת בעצם אינו תוספת? האם רצה אלוהים לחסוך נייר/קלף או כל חומר אחר המשמש לכתיבה, ולכן: השאיר סיפורים ואגדות בע"פ?

ואם היה לרש"י זמן, הוא היה משנה את פירושיו? האם רש"י מודה דרך נכדו הרשב"ם שהוא רש"י כתב שטויות?

רשב"ם בראשית פרק לז פסוק (ב) אלה תולדות יעקב - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמ' במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינ' כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר(בן רבי)מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים:

"ראב"ע יסוד מורא וסוד תורה"

"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" והדרש הוא תוספת טעם. והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושורש, כרב שלמה ז"ל(רש"י) שפירש התורה ונביאים וכתובים על דרך דרש והוא חושב, כי הוא על דרך פשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף, וחכמי דורינו יתהללו באלו הספרים". הועתק מספר "ראב"ע יסוד מורא וסוד תורה" שכתב אבי דר' יוסף כהן בהוצאת  אוניברסיטת בר אילן עמ' 36- 35