יום כיפור מכפר? על מה? על מי? האם אדם "המחלל שבת" לפי "תורת" "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", האם גם לו מתכפר, ביום כיפור? למרות שהוא יודע שבשבת הבאה הוא כבר יחלל שבת שוב? הרי אם "עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר" וחילול שבת, זו עבירה, בין אדם למקום? או שלא? אם לא מתכפר, מדוע לא אומרים זאת הרבנים לכול "הליצנים" שבאים ביום כיפור לבושים "לבן", ובאים לקנות באלפי שקלים כל מיני מצוות מדומות, בבית הכנסת = "מקדש מעט" = "בית אלוהים"? האם אדם המשלם מאות שקלים, קונה את דרכו אל גן עדן, למרות שהוא "יחלל" את השבת הבאה? אם כן: האם "אלוהים" בעצם מקבל שוחד? מדוע לא קם אף "צדיק", "חכם", "רב", להזהיר את כל אלה הבאים בשערי ה"מקדשים" = בתי הכנסת, ואומר לכול הבאים רק בכיפור, שלא יעזור כלום, והכסף שהם "תורמים", לא יקנה אצל האלוהים האמתי ששמו יהוה כלום?

תלמוד בבלי מסכת שבועות דף יג עמוד א דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה - יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר, שאם עשה תשובה - יום הכפורים מכפר, ואם לאו - אין יום הכפורים מכפר. על כל עבירות שבתורה, גם אם לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר? אם כך: מדוע צריך את יום כיפור? ואם "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", את מי מעניין כיפור?

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה/ב אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי: משנה חטאת ואשם ודאי מכפרין מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יום הכפורים ויכפר האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל (ה') מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל:

תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ח דף מד טור ג /מ"ז

/מ"ו/ ז' חטאת ואשם ודאי מכפרין מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשוב' התשובה מכפרת על עבירות הקלות על עשה ועל לא תעשה ועל החמורות היא תולה עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר /מ"ז/ ח' האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ושבינו לבין חבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו ט' את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורי' מכפ' ושבינו לבין חבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו' י' אמר רבי עקיבה אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ואומר מקוה ישראל יי' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל סליק פירקא

משנה מסכת יומא פרק ח משנה ט

[ז] האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה (ויקרא ט"ז) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר (ירמיה י"ד) מקוה ישראל מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל: סליק מסכת יומא

דברי שמעון בן סירא עמוד תקא  (שמו היה : שמעון בן ישוע בן אליעזר בן סירא)

טובל ממת, ושב לנגוע בו, מה יועיל ברחיצתו:  כן אדם צם על חטאיו, ושב והולך ועושה אלה: תפילתו מי ישמע,               ומה יועיל בתעניתו: רוחץ למת, ושב אליו, איכה יטהר: צם על חטאיו, ושב אליהם, תפלתו מי ישמע? וצומו מה הועיל?

"תרומה" לבית הכנסת? איך מקבלים תרומה מ"מחלל שבת"?

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף סט עמוד ב מן הבהמה - להביא בני אדם הדומין לבהמה. מכאן אמרו: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא. אבל לקבל מהם כסף תרומה לבית הכנסת מותר? הרי ביום כיפור מגיעים כל "צדיקי" העם, אשר בכל השנה מחללים שבתות, וקונים ומשקיעים בבית הכנסת תרומות? לזה יש אישור ממי? תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יא עמוד א  תנו רבנן: אכל חלב זהו מומר, ואיזהו מומר? אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, ושתה יין נסך; רבי יהודה אומר: אף הלובש כלאים. אמר מר: אכל חלב זהו מומר, ואיזהו מומר? אוכל נבילות כו'. מיתיבי: אכל פרעוש אחד או יתוש אחד - ה"ז(הרי זה) מומר; האם לאכול בשבת במסעדה בתל אביב נחשב לאוכל נבילות וטריפות? הרי ביום כיפור כולם באים "לקנות" את השנה הבאה, ושום "צדיק", "חכם", "רב", לא זועק ומשתולל? "הכסף אינו מסריח"? למרות שהוא בא ממחלל שבת?, או אוכל שרצים ונבלות, או מכל עובר עבירות? 

אליהו רבה (איש שלום) פרשה ז [מן הבהמה] מן הבקר ומן הצאן (ויקרא שם /א'/), אם נאמר מן הבהמה למה (לא) נאמר מן הבקר ומן הצאן, ואם נאמר מן הבקר ומן הצאן למה נאמר מן הבהמה, מיכן אמרו מקבלין מיני זבחים מרישעי ישראל בשביל להכניסן תחת כנפי שכינה, חוץ מן המשומד ומנסך יין ומחלל שבתות בפרהסיא.

מפושעי ישראל = מרשעי ישראל                    המומר = המשומד

ספר התודעה: עשרת ימי תשובה וערב יום הכיפורים - מאמרי התשובה מספר חיי אדם

מאמרי התשובה מסֵּפר חיי אדם

באהבת ה' את עמו כמידתו, כי חפץ חסד הוא, ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, לא לצרכו ולהנאתו, כי אם יצדק - מה יתן לו - כי אם להטיב לו באחריתו; ולכן לא יום ולא יומיִם ממתין ומצפה לתשובת רשעים, אלא הרחיב לנו את הזמן ותכף בתחילת השנה והחֹדשׁ נפתחים כל השערים, שערי תשובה, שערי מחילה וסליחה, והם פתוחים ועומדים עד זמן נעילת שערים ביום הכיפורים. והכרוז יוצא מלפניו: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם! ומי לא ירא ויפחד בשמעו קול שופר מכריז ואומר: עורו ישנים משנתכם, קום קרא אל אלקיך כי חנון ורחום הוא!

וגדול העוון (של) מי שלא שם לבו ואינו רואה להרבות בתורה ובמעשים טובים בימים האלו מכל ימות השנה; כי אנחנו הלואי שנהיה מן הבינונים אשר משפטם תלוי עד יום הכיפורים, וכל זמן שהאדם חי, אין הקב"ה נוהג במידתו להטות כלפי חסד לבינונים. רוצה לומר: אם היתה הכף שקולה, עושה הקדוש-ברוך-הוא חסד ולוקח עוון אחד מן הכף, או שנוטל זכות משלו ונותן לכף השניה; שמידה זאת אינה נוהגת אלא לאחר מותו, שאי אפשר לאדם עוד לעשות איזה זכות, אבל בחייו אומר הקב"ה: הרי הפתח פתוח, בידך לזכות באיזה מצוה, ואתה מתעצל, ותתחיֵּב בנפשך.

לכן צריך כל אדם לפחד על עצמו שיתאמץ בתשובה על העבר ולהרבות מצוות ומעשים טובים, בכדי שיהיה טהור וזך לפני בוא יום הקדוש הזה, כמה שכתוב: לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.

ואל יאמר אדם, הלא בכל יום אני מניח תפלין וציצית ומברך ומתפלל, ועל כן ודאי שכף של זכויות תכריע - מי שאין לו לב אומר כן. כי צריך לחשוב גם כן כמה חבילות עברות עשה בכל יום, בדברים בטלים ולשון הרע וכל דיבורים אסורים, וכן בכל האברים וכו'. ובאמת בטעות הזאת טעו הרבה בני אדם, שחושבים שאין צריך לשוב רק מעברות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, וחילול שבת וכיוצא בו. וזה שקר מוחלט, כי יש עוונות שאדם דש בעקביו שהם חמורים מג' עברות הנ"ל.

הנך רואה מה שאמרו ז"ל, בחומר לשון הרע שהוא קשה מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ודרשו זה מן הפסוק; וזוהי עבֵרה השכיחה ומצויה מאד בבני אדם, כמו שהעידו על זה חז"ל: 'כולן (נתפסים) בלשון הרע'. וראה כֹּחו של לשון הרע עד שהאומר 'נורא בי פלניא' (רוצה לומר, היכן נמצאת אש? - רק בבית פלוני ששם מבשלים תמיד) זהו אבק של לשון הרע.

והנה הטעם שחמור משלש עברות החמורות הוא, שזה אוחז במעשה נחש הקדמוני, שדבר לשון הרע על הקדוש-ברוך-הוא ואמר לחוה 'מן האילן הזה אכל וברא העולם', ועל ידי זה פתה אותה ושכב עמה וכו', הרי גילוי עריות; גרם מיתה לכל העולם, הרי שפיכות דמים; והטה את לב אדם הראשון וחוה לכפור (הרי עבודה זרה). האף שׁתֵּכף עשו תשובה הגונה, מכל מקום גרם כל זה. ראה כֹּחו של לשון הרע, עד היכן מגיע. ולכתוב שאדם הראשון אבי האנושות, וחוה אֵם האנושות, "כפרו"(מלשון כפירה) וכביכול עבדו עבודה זרה, או שהנחש שכב עם חוה, אֵם האנושות כולה, אינו נחשב כלשון הרע? למרות שכותב התנ"ך "הסתיר" זאת, וזאת בהנחה שדברי ההבל האלה הם "אמת"? מאין "המציא" כותב ספר התודעה את הסיפור, שכביכול, הנחש סיפר לחווה שהאלוהים "אכל" מעץ הדעת טוב ורע, וברא עולם? חווה אם האנושות לא ידעה ש"האלוהים אינו אוכל"? היא חווה ואדם חזרו/עשו תשובה מיד, למרות שאינם מבינים אפילו "מה זה" אלוהים?  

וכן יש חבילות עברות שבני אדם רגילין בהם אשר רבו מלספור, שבועת שקר ושוא, וזהו רגיל, אפילו כשמספר איזה שקר לחברו, או שמוכר חפץ לחברו נשבע: 'כה יעזרני ה'', והרי נשבע בשם; ועוון שבועה הוקש לעבודה זרה, וחמור ממנו, כדכתיב (שמות כ): כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא; מקלל עצמו או חברו בשם וכו', וכל זה אין חילוק בין שיאמר בלשון הקֹּדשׁ או בכל לשון; מברך או מזכיר השם לבטלה, וכל שכן כל התפילות והברכות, אם יעיֵּן בנפשו, בעוונותינו הרבים, הכל הוא בלא כוָּנה, רק נעשה טבע שכבר רגיל פיו ולשונו להתפלל ולברך; מלבין פני חברו; מתכבד בקלון חברו; מצער אחד בישראל בין בדברים בין במעשה שנאמר (ויקרא כה): וְלֹא תוֹנוּ וגו'; ואם מצער אלמנה או יתום חיָּב מיתה בידי שמים שנאמר (שמות כב): כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן וגו'; מלוה בריבית בלא התר עסקא וכו', וכל אחד מורה לעצמו באיזה התרים ואינם נשאלים למורים איך להתיר; ומכל שכן הסוחרים עם החלפנים, כמעט אי אפשר בלא נגיעת איסור ריבית וכו'; שנאת איש לרעהו; כעס; הסתכלות בנשים; חניפות; ליצנות; דברים בטלים; דברי משא ומתן בשבת ויום טוב. ובכל אלו רגילים העולם מאד. ואפילו הלומדים והמופלגים, כשישימו על לבם, ימצאו שרובם נכשלים ברוב אלו דברים, ועוד יש הרבה עד אין מספר. וביטול תלמוד תורה כנגד כולם. כי הרחוק מן התורה, רחוק מעבודת הבורא; ולכן תקנו (לומר בתפילה): 'השיבנו אבינו לתורתך - וקרבנו מלכנו לעבודתך', וכפי הריבוי בעסק התורה כן יתרבה ויתקרב לעבודה.

ולכן תקנו קדמונינו לתקוע מראש חֹדשׁ אלול, כדי שישים האדם על לבו כאילו מתרין אותו לדין, ולבו יחיל בקרבו, כי באו ימי הפקודה לפקוד לעיֵּן בדינו, וכל מעשיו בספר נכתבין, אפילו תנועה קלה שעושה, ובעת ההיא האלקים יביא במשפט את כל המעשה על כל נעלם אם טוב ואם רע. ובעת אשר יביאו דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה, וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי, 'אם יענשני', רוצה לומר בעונש ממון, 'אין ענשו עונש עולם', שאוכל להרויח עוד ממון; 'ואם יאסרני', ביסורי הגוף, 'אין איסורו איסור עולם', כי יכול להיות שימות, ומי שימלוך תחתיו יוציאני וכו'; 'ואם ימיתני - אין מיתתי מיתת עולם', כי אינו יכול לשלוט רק בגופי אבל הרוח תשוב אל אלקים אשר נתנהּ, ואף-על-פי-כן בודאי ירא ויפחד ויחרד חרדה גדולה וישית עצות בנפשו ובכל דרכי חריצות יחוש, אולי ימצא מפלט לו, ולא תעלה על רוחו לפנות ימין או שמאל ולהתעסק ביתר חפציו, ולא ישגיח לפתח ולשדד אדמתו, ולא יתרפה ביום צרה מלהסיר מעליו כל מחשבות מעניניו, רק יכין לבו ומחשבתו להנצל כצבי מידו; -

ואם כך לפני דינו של בשר ודם, כל שכן כשעומד לדין, הוא ובניו וכל אשר לו, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, שאם יענוש אותו ח"ו בממון ויגזור עליו עניות, הוא עונש עולם; ואם יכהו ח"ו בגופו או בבנים, הוא איסור עולם; ואם יגזור עליו או על בניו מיתה, היא מיתת עולם. מה פירוש מיתה? הרי גם הרוח תשוב אל האלוהים? או שלא?

ולכן מה נואלו היוצאים לפעלם ולעבודתם כל היום בימים האלו, וכל שכן מתחילת ימי הסליחות וכו'. וכל שכן בעשרת ימי תשובה, ימי הדין והמשפט, ואינם יודעים מה יהיה משפטם.

ולכן מחויב כל אדם ליתן לנפשו ולשים הדברים אל לבו ולמעט בעסקיו ולקבוע ביום ובלילה שעות מיוחדות להתבודד בחדריו, במשכיות לבו, ולקדם באשמורות ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח לפני בוראו, ולהתודות על עוונותיו, ויוסיף לעשות מצוות ומעשים טובים ולעסוק בתורה יותר ממה שעושה בשאר הימים, ירבה צדקה יותר מכל השנה, כי העת עת רצון והתפילה נשמעת בה.

ומצוַת עשה מן התורה שיחזור בתשובה לפני יום הכיפורים, כמה שכתוב: לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. ולכן מהראוי שיתנהג האדם בעשרת ימי תשובה בדברים וחומרות, אף שאינו נזהר בהם כל השנה, כי גם הקדוש-ברוך-הוא מתנהג בחסידות עם בריותיו, והאוכלים פת פלטר (לחם ממאפיה של נכרים) כל השנה, בימים האלו ראוי שלא לאכול כי אם פת ישראל, וכן בכל הדברים. אלוהים הוא סוג של פרייר, אתה חוטא כל השנה, ובעשרת ימי תשובה אתה מקפיד יותר, והאלוהים יבליג?

וביותר צריך אדם לתקן בדברים שבין אדם לחברו, כי עליהם יום הכיפורים או אפילו מיתה אין מכפר, עד שיחזיר הגזל והעושק ויפיֵּס לחברו עד שימחל לו.

ואפילו מתענה מאה שנים, ויביא כל אילי נביות ויתודה מאה פעמים ביום - לא יתכפר לו. כדאיתא במשנה: 'הביא אשמו עד שלא הביא גזֵלו, לא יצא'. שהרי כשחוטא לאדם הוא חוטא בכפלים: אחד - לאדם, ואחד - להקדוש-ברוך-הוא, שעבר על ציוויו; ועד שׁמפיֵּס לחברו כיצד יתודה? כי הלא עיקר הוידוי הוא עזיבת החטא והחרטה, והרי עדיִן השרץ בידו. ולכן צריך מקודם לפיס חברו עד שימחל לו, ואז לא נשאר רק בינו למקום, ותועיל התשובה. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום במזמור נ"א, שהוא מזמור התשובה: לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי. רוצה לומר, הלא חטא זה אינו ביני לאדם, רק ביני לבינך, ואם כן בידך למחול. ולכן לאחר שתקן הכל יתודה על חטאותיו.

ויש אנשים שטועים ונותנים מה שבידם מהגזל, לצדקה; ומפזרים לעניים. וזה טעות גמור, כמו שכתוב (משלי יא): יָד לְיָד - לֹא יִנָּקֶה רָע. ואף-על-פי שאמרו זכרונם לברכה: 'גזל ואינו יודע למי גזל, יעשה מהם צרכי רבים', היינו שיעשה כן לפי שאינו יודע למי גזל; אבל אם יודע, לא יועיל לו כלום עד שיחזיר לו, או אם מת - יחזיר ליורשו. וצריך שיתודה בפיו ובלבו בהכנעה גדולה ובבכי ובלב נשבר ואז הוא כקרבן, כמה שאמר הכתוב (תהלים נא): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה. ויסכים בדעתו שלא ישוב עוד לעשות כזה. דכיון דהוידוי הוא כקרבן, ואמרו ז"ל, קרבן בלא תשובה נקרא: זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה. לכן צריך שישוב ויסכים בדעתו שלא ישוב עוד לעשות.

יבכה ויתמרמר ויתודה על אשר הכעיס את האדון ה' צבאות ופגם נשמתו אשר חנן ה' לו, להטיב באחריתו, ואיך טנף מעשיו אשר עשה בנערותו וגם עד זִקנה ושיבה, ויאמר אל לבו מה עשיתי? מדוע דבר ה' בזיתי, לא זכרתי אשר בראני מאיִן, וגמלני כל הטובות, ואנכי קלקלתי מעשי ושלמתי רעה תחת טובה, אוי לי, אויה עלי, כי ארד אבל שאולה! ועל ידי ההתמרמרות בבכיה, ודאי ישבר לבו בקרבו, עד שיסכים בדעתו באותה שעה, שיתאמץ בכל כֹּחו שלא ישוב עוד לעשות מעשה הרע הזה. וזוהי התשובה האמיתית, שיתמרמר כל כך עד שיעיד עליו אדון הכל שהסכים בדעתו באותה שעה שלא ישוב עוד לעשות כזה כל ימיו. וכשיזכה למרירות גדולה כזו, יהיה בטוח לבו שיתכפר לו ואשרי המגיע לוידוי זה.

והנה ההמון חושבים, שכששבים ביום הכיפורים נתכפר להם הכל, ועל סמך זה הם עושים עוונות בכל השנה, כאילו הם ברשות עצמם, ולכן יש שמתענין משבת לשבת בהפסקות, ב' או ג' ימים רצופים ועומדים ביום הכיפורים כל היום והלילה, ואינם מגביהים ידיהם כלל, וכיוצא בדברים אלו ותעניות, ובכל השנה הם עושים נאצות ותועבות גדולות, וכו'. כך דרכו של יצר הרע, כמו שכתוב (משלי ז): הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבֹא. רוצה לומר, שהשור קודם שחיטה, מפטמים אותו, והשור סובר שהוא לטובתו, ובאמת הוא לרעתו.

והנה כל חיוּת הקליפות הוא, כשאדם עושה איזה מצוה, והוא רשע; ובזה, מניצוץ הקדושה אשר מגיע לאדם בשכר מצוָתו, כל זה לוקח הקליפה והיא חיותו. וכאשר ירבה אדם לפשוע הרבה עד שלא נשאר בו שום ניצוץ קדושה, אזי (היצר) מפתה אותו להתענות בסיגופים ותעניות ולשוב בתשובה ואז הוא כקטן שנולד, ואז כשיחזור לחטוא - הוא חוזר ליתן בו כֹּח. ומזה תראה כמה טועים אותם אנשים: כי אפילו להסוברים דיום הכיפורים מכפר בלא תשובה, היינו - כשעבר עבֵרה במקרה, אבל כשחוטא ואומר: 'יום הכיפורים מכפר' - לדברי הכל אין יום הכיפורים מכפר. דאין קטיגור נעשה סניגור וכו'. ולכן אל יסמוך האדם על זה, ויהיו כל ימי השנה אצלו כמו ימים הנוראים, רק שבימים האלה ראוי לאדם להשגיח יותר ויותר על מעשיו.

ועיקר גדול, שבימים אלו ילך כל אדם לבית הכנסת ובית המדרש לשמוע דברי תוכחות ומוסר שדורשים שם, כמה שאמרו ז"ל: 'אוהב את התוכחות'. והאיש השונא תוכחות, רחוק מאד מתשובה, כמה שנאמר (משלי י): וְעֹזֵב תּוֹכַחַת - מַתְעֶה. ונאמר (שם יב): אֹהֵב מוּסָר - אֹהֵב דָּעַת, וְשׂוֹנֵא תוֹכַחַת - בָּעַר. ונאמר (שם טו): מוּסָר - רָע לְעֹזֵב אֹרַח, שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת. ונאמר (שם): אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים, בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין. ונאמר (שם): לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ, אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ.

וראוי לאדם שירגיל את עצמו בכל ימי השנה, שתהיה רגילה בפיו בכל שעה התפילה שהתפלל דוד המלך עליו השלום (תהלים פו): הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ, יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ. וכיוצא באלו פסוקי יראה, ומובטח לו שׁיִּנצל מכל חטא.

ופשיטא, שהוא חוב גמור על כל אדם, שילמד בכל יום בספרי היראה, אם מעט ואם הרבה, שהוא יותר חיוב מכל לימודו. ואפילו אם יתבטל על ידי זה מלימוד פרק משניות או שאר לימוד; כי מה ה' אלקיך מבקש ממך, כי אם ליראה אותו. וכדאיתא במשנה: 'אם אין יראה אין חכמה'. כי מה תועיל לו התורה אם אין דעתו לקיֵּם. ואמנם לא תספיק לו היראה לבד אם אינו לומד התורה, כי אם אינו יודע מה לעשות מה תועיל לו היראה, כדאיתא שם במשנה: 'אם אין חכמה אין יראה'. רוצה לומר, אין יראתו כלום. הגם שבודאי יותר טוב כאשר יהיה אדם ירא שמים אף שהוא עם הארץ, יותר ויותר טוב, מלמדן ואין לו יראה; כמה שכתוב (משלי יט): טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ, מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו, רוצה לומר טוב רש בתורה והולך בתומו, מלומד תורה בלא יראה, שנקראת תורתו רק עקשות פה.

ולכן, כללו של דבר כל מה שיוכל אדם לעשות בכל זמן שיש לו פנאי, לפנות מחשבתו וללמוד תורה ביום או בלילה, ובתנאי שתהיה כוָּנתו לעשות ולקיֵּם כל מה שילמד, ולא ילמד רק כדי לקיֵּם מצוַת לימוד, כי אם ללמוד ולעשות, ואזי תהיה תורתו רצויה וכו'.