על שליח ציבור, וקריאת תורה?

רמב"ם הלכות תפילה פרק ח הלכה (יא) אין ממנין שליח ציבור, אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו; ואם היה זקן, הרי זה משובח ביותר. ומשתדלין להיות שליח ציבור, קולו עריב ורגיל לקרות. ומי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול, לא יהא שליח ציבור, מפני כבוד ציבור; אבל פורס הוא על שמע, משיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה:

הלכה (יב) וכן העילג, כגון מי שקורא לעין אלף, או לאלף עין, וכל מי שאינו יכול להוציא את האותייות כתיקונן - אין ממנין אותו שליח ציבור. והרב, ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור:

רמב"ם הלכות תפילה פרק יב

הלכה (יא) אין הקורא רשאי להגביה קולו, יותר מן המתרגם; לא יגביה המתרגם קולו, יותר מן הקורא. ואין המתרגם רשאי לתרגם, עד שיכלה הפסוק מפי הקורא; ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר, עד שיכלה התרגום מפי המתרגם. ואין המתרגם נשען לא לעמוד ולא לקורה, אלא עומד ביראה ואימה; ולא יתרגם מתוך הכתב, אלא על פה. ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. והקטן מתרגם על ידי גדול, ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן. ולא יהיו המתרגמין שניים כאחד, אלא אחד קורא ואחד מתרגם:

הלכה (יח) בכל קריאה וקריאה מאלו, כוהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. ומנהג פשוט הוא היום, שאפילו כוהן עם הארץ קודם לקרות, לפני חכם גדול ישראל - וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה, קודם לקרות. והאחרון שגולל ספר תורה, נוטל שכר כנגד הכול; לפיכך עולה ומשלים, אפילו גדול שבציבור: ולא זה המשלם יותר?

-------------------------------------------------על שליח ציבור עילג

שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף ד  ו ש"ץ(שליח ציבור), (יב) צריך שיהיה (יג) [ו] הגון. ואיזהו הגון, שיהא ריקן (יד) מעבירות; (טו) ושלא יצא עליו שם רע ז אפילו (טז) בילדותו; ושיהיה עניו ומרוצה (יז) לעם; ויש לו נעימה; וקולו ערב; (יח) ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים.

סעיף ה  אם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים. הגה: ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים והעם חפצים בו, ובן י"ג שנה המבין מה שאומר ואין קולו נעים, הקטן (יט) הוא קודם (מרדכי ספ"ק דחולין) מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה, (כ) ח מותר להיות ש"ץ. אבל אם (כא) עשה במזיד, לא, * (כב) דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה (תשובת א"ז במסכת ברכות).  אם כך: איך מוכרים את התפילות לכל המרבה במחיר?

סעיף יא (לד) יד ש"צ(שליח ציבור) שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להש"י(להשם יתברך) בנעימה, תבא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, ה"ז(הרי זה) (לה) מגונה. ומ"מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב [טז] עושה מפני טורח (לו) הצבור. "טורח ציבור" להאריך ישיבה בבית האלוהים/מקדש מעט/בית כנסת? מדוע חשוב מה כוונת הש"ץ? האם העיקר אינו הישיבה בבית האלוהים? או שאני טועה?

סעיף יב  * אין ממנין * מי שקורא (לז) טו לאלפי"ן עייני"ן (לח) ולעייני"ן אלפי"ן. אם כך: הרי 60% מהאשכנזים,  אסורים להיות ש"ץ(שליח ציבור)? ואני הייתי הוגן מידי באחוזים,

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפה סעיף ה [ז*] הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה(בראש השנה), או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט(ויום טוב), (יט) <ז> אינו רואה מאותו שכר יב סימן ברכה.

איך מסתדר הרעיון שעלה אדם עילג או אדם לא הגון כשליח ציבור עם הדבר הבא? שלוחו של אדם כמותו?

רש"י שמות יב (ו) ושחטו אתו וגו' - וכי כולן שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו:

רש"י ויקרא כד (יד) כל העדה - במעמד כל העדה. מכאן ששלוחו של אדם כמותו:

רש"י מלאכי ב (ז) כי שפתי כהן - עליהם מוטל לשמור דעת למה שהרי תורה יבקשו מפיה שכבר דבר זה מסור להם יורו משפטיך ליעקב (דברים ל"ג): כי מלאך - שלוחו של הקב"ה כמלאכי השרת לשרת לפניו וליכנס לפנים במחיצתו:

רש"י משלי יג (כג) ויש נספה - ויש הרבה מהם שהם כלים מן העולם בשביל לא משפט שאינן נוהגין כשורה, ולענין התבואה יש תבואה לוקה בשביל בעליה שאינו מוציא מעשרותיה ומתנות עניים כמשפט, ורבותינו פירשו במסכת חגיגה, ויש נספה על שלוחו של מלאך המות שמחלף שם בשם וממית את שלא הגיע זמנו אבל אם כן הוא אין ענין סוף הפסוק לראשו:

רשב"ם בראשית יח (א) (א) וירא אליו י"י - היאך? שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים. שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קורהו בלשון שכינה כדכת' כי שמי בקרבו, שלוחו כמותו. וכן וירא אליו מלאך י"י בלבת אש מתוך הסנה, וכתו' שם וירא י"י כי סר לראות:

משנה מסכת ברכות פרק ה משנה ה המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב משנה. המתפלל וטעה - סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא - סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף.