מלאך או אלוהים?

שמות יג (כא) וַיהֹוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:(כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:

אלוהים נמצא בתוך עמוד הענן, או בתוך עמוד האש? ואלוהים הולך? האם יש לו גוף? ואם האלוהים יכול להלך על הארץ, אז יש לו מידה והיא קטנה מכדור הארץ?

אונקלוס: ויי מדבר קדמיהון ביממא בעמודא דעננא לדברותהון באורחא ובליליא בעמודא דאישתא לאנהרא להון למיזל ביממא ובליליא:

יונתן: וְאֵיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ מִידְבַּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא בְּעַמּוּדָא דַעֲנָנָא לְדַבָּרוּתְהוֹן בְּאָרְחָא וּבְלֵילְיָא הָדַר עַמּוּדָא דַעֲנָנָא מִבַּתְרֵיהוֹן לְמַחְשַׁךְ לִדְרַדְפִין מִן בַּתְרֵיהוֹן וְעַמּוּדָא דְאֵישָׁתָא לְאַנְהָרָא קֳדָמֵיהוֹן לְמֵיזַל בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא:

כתר יונתן: וכבוד שכינתו של יי מנהיג לפניהם ביום בעמוד של ענן להנהיגם בדרך ובלילה חזר עמוד של ענן מאחריהם להחשיך לרודפיהם מִן אחריהם ועמוד של אש להאיר לִפניהם ללכת ביום ובלילה:

האם האלוהים ממש הולך לפניהם(אונקלוס), או רק כבוד שכינתו(יונתן)? ומי זו, או מה זו, שכינה? האם זה אלוהים, או שזה חלק אחר מהאלוהים?

רש"י: (כא) לנחתם הדרך - נקוד פת"ח, שהוא כמו להנחותם, כמו (דברים א לג) לראותכם בדרך אשר תלכו בה, שהוא כמו להראותכם, אף כאן להנחותם על ידי שליח. ומי הוא השליח עמוד הענן, והקב"ה בכבודו מוליכו לפניהם. ומכל מקום את עמוד הענן הכין להנחותם על ידו, שהרי על ידי עמוד הענן הם הולכים, ועמוד הענן אינו לאורה אלא להורותם הדרך:

(כב) לא ימיש - הקב"ה את עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, שעד שלא ישקע זה עולה זה:

מה פרוש ע"י שליח? עמוד הענן, או עמוד האש? שהרי מה יהיה על זה שכתוב במפורש "וַיהֹוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם" "בְּעַמּוּד עָנָן" "בְּעַמּוּד אֵשׁ"? האם האות "בְּ" מיותרת בטקסט? מה קרה לפרשן רש"י שעל כל אות ופסיק כביכול העתיק/כתב מדרשים שלמים? ומה יהיה על הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כד עמוד א אמר רבא: אע"ג(אף על גב) דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו,

רשב"ם: וי"י הולך - מלאך שהיה מוליך לפני ישראל עמוד האש ועמוד הענן: רשב"ם נכדו של רש"י, לא קיבל את אותה "מסורת" תושב"ע שסבא רש"י קיבל? שהרי אצל הרשב"ם המלאך מוליך את עמוד הענן ועמוד האש, ואצל סבא רש"י "והקב"ה בכבודו מוליכו לפניהם"?

רמב"ן: וה' הולך לפניהם יומם - כבר אמרו (ב"ר נא ב) שכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, הקב"ה עמהם ביום ובית דינו בלילה. אם כן פירוש הכתוב שהשם שוכן בתוך הענן והולך הוא לפניהם ביום בעמוד ענן, ובלילה בית דינו שוכן בעמוד האש להאיר להם, כטעם אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה (במדבר יד יד):  וראיתי באלה שמות (יט ו) רבה כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' (ישעיה נב יב), לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם, שנאמר וה' הלך לפניהם יומם, אבל לעתיד לבא אני לבדי, שנאמר (ישעיה נב יב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל. וסוד המדרש הזה כאשר הזכרתי, כי בגאולה הראשונה היה הקב"ה עמהם ביום ובית דינו עמהם בלילה, אבל לעתיד לבא תתעלה מדת בית דינו ברחמים, וה' הולך לפניהם, השם המיוחד, כי אלהי ישראל מאספם עמו, ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קלט יב), כי הכל במדת רחמים מיוחדת: ור"א(אבן עזרא)  אמר כי הכתוב ידבר הוא כלשון בני האדם, בעבור כי כח השם ושלוחו הוא הולך עם ישראל כדרך מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיה סג יב). והאמת שהוא כדרך מוליך לימין משה, אבל לא כאשר יבין ר"א ממנו, וכתיב כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (שם יד): מה פירוש "הקב"ה עמהם ביום ובית דינו בלילה"? האם האלוהים הולך לנוח בלילה, ואז בית דינו נכנס לפעולה? ומה יהיה על הפס' המפורש "וַיהֹוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ"? האם זה שכתוב הולך ביחיד ולא ברבים אינו אומר כלום? וזה שכתוב "יוֹמָם" "וְלַיְלָה" אינו חשוב? הרי כתוב במפורש שהאלוהים ביום בעמוד ענן ובלילה בעמוד אש ואת הרמב"ן הכתוב לא ממש מעניין? הרי לא כתוב מלאכים או בית דינו, כתוב במפורש "וַיהֹוָה הֹלֵךְ", אין חשיבות לכתוב מתי שרוצים, ויש חשיבות לכול פסיק מתי שרוצים? והאם הרמב"ן טוען שהאבן עזרא אינו מבין את פירושו(הפירוש של עצמו)? והמעניין שהאבן עזרא בפירושו טוען שמי שאומר שממש האלוהים הוליך את עם ישראל הוא חסר דעת(למטה)?

ריקאנטי: וי"י הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו' [י"ג, כ"א]. עמוד הענן ביום רמז למדת יום, ועמוד אש לילה רמז למדת לילה, זהו וי"י, הוא ובית דינו. ופירוש הכתוב שהשם הגדול במדת רחמים עמהם ביום, ובלילה בית דינו שוכן בתוך עמוד האש, כטעם [במדבר י"ד, י"ד] אשר עין בעין נראה אתה י"י, העי"ן ראשון רמז לתפארת ישראל, והשני לשכינת עוזו. והבן ניקוד האל"ף שבנראה שהוא בקמץ ולא בסגול, ותבין כי מדת הדין פועלת בכח הרחמים, דוגמא לדבר [ישעיה ד', ה'] וברא ה' על כל מכון הר ציון וגו'. מדוע צריך כל כך הרבה שטויות לכתוב אחד אחרי השני, שהרי כבר פירש הרמב"ן את אותו פירוש? ולזה קוראים חכם? העתיק מהקודמים לו? אם היה מחדש ניחא אבל להעתיק את אותו פירוש מה הטעם?

אבן עזרא (הפירוש הארוך) וה' הולך לפניהם יומם ידענו, כי השם שוכן עד וקדוש שמו (ישעי' נז, טו) וישב קדם סלה (תה' נה, כ), והכתוב ידבר כלשון בני אדם, בעבור כי כח השם הולך עם ישראל, כדרך מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעי' סג, יב). וטעם בעמוד ענן, שלא היה כדמות העבים, רק כדמות עמוד נטוי מן השמים על הארץ. ונקרא העמוד כן, בעבור שמעמד הבית עליו. וטעם ללכת יומם ולילה בעבור כי המחנה היה גדול, ולא יכלו ללכת רק מסע מעט, על כן היו הולכים מקצת יום גם מקצת לילה. ואלה השנים עמודים היו לפניהם עד שבאו אל הים, כאשר אפרש:

אבן עזרא - הפירוש הקצר וה' הולך לפניהם יומם - אעפ"י שהכתוב אומר אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ, א) - על יד מלאך הוציאם, וכן כתוב: וישלח מלאך ויוציאנו (במדבר כ, טז) משם, וכן: וה' הולך לפניהם - הוא המלאך. ונאמר על השם, כי הוא שלוחו ובצור (שמות יז, ו) השם. ויש חסרי דעת יתמהו, ולמה לא יפקחו עיניהם, ויקראו אחר כן: ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם (שמות יד, יט), ובנסוע המלאך כן הענן ושב מאחריהם (שם שם). וזה הענן הוא הכתוב לא ימיש עמוד הענן (כב). לנחותם - נפתח הלמ"ד להורות על הבנין הכבד, והשלם להנחותם, וכן: ולנפיל ירך (במדבר ה, כב). ויש בקדמונים שאמרו ששבעה עננים היו (מכילתא, בשלח, א). ולפי דעתי שהם שנים לבדם. גם יתכן להיותו אחד. וזה פירושו: בעמוד ענן יומם לפניהם להראותם איזה דרך ילכו, גם יגן בו עליהם. וזה טעם פרש ענן למסך (תהלים קה, לט). ולילה בעמוד אש להאיר להם - יתכן היות עמוד אש בתוך עמוד ענן בלילה, כטעם ואש תהי' לילה בו (שמות מ, לח). וטעם ללכת יומם ולילה. שהלכו תמיד: האם האבן עזרא מנחש, מה פירוש "לפי דעתי הם שניים", ו"יתכן להיותו אחד"? 

ולאחר כל הנאמר למעלה, איך אפשר לומר שכולם קיבלו אותה "מסורת" "תורה" שבע"פ", אם בפרשנות לגבי דברים פשוטים הם חלוקים?

ואיך הפכו אנשים אלה לחכמים? שהרי ממתי אדם שהעתיק סיפור מאדם אחר לפניו נחשב לחכם? אם אתה מחווה דעתך עוד אפשר לקבל כדעה, אבל כאשר אתה מעתיק מה חוכמה יש בך?

איך פספסו כל ה"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" את דברי עצמם? הרי מה בא הרעיון של "דיברה תורה כלשון בני אדם" לומר?

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף צד עמוד ב הניחא למאן דאמר: לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, אלא למאן דאמר: אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם,

תלמוד בבלי מסכת כריתות דף יא עמוד א כדקתני: דברה תורה כלשון בני אדם, ... קסבר: דברה תורה כלשון בני אדם,

רמב"ם יד החזקה (כתב יד תימני) - הלכות יסודי התורה פרק א הלכה (ח) אם כן מה הוא זה שנאמר בתורה ותחת רגליו, כתובים באצבע אלוהים, יד ה', עיני ה', אוזני ה', וכיוצא בדברים האלו - הכול לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות, ודיברה תורה כלשון בני אדם. והכול כינויים הן, כמו שנאמר "אם שנותי ברק חרבי" (דברים לב, מא), וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג; אלא משל, והכול משל: דברים כט (יט) לֹא יֹאבֶה יְהֹוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָֹה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָֹה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: רש"י יעשן אף ה' - ע"י כעס הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף. וכן עלה עשן באפו ואע"פ שאין זו לפני המקום הכתוב משמיע את האזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ:

אבן עזרא הפירוש הקצר שמות לא יז וטעם ביני ובין בני ישראל אות היא - פי' הפסוק שהוא למעלה מה האות הוא, כי ששת ימים. והנה העושה מלאכה בשבת מכחש מעשה בראשית. ויש מפרש אות היא לעולם. שהיא אות, כי העולם נברא. וכבר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי עולם כי אם כמשמעו כמו לעולם ועד. ועולם קדמונינו לשון בפני עצמה. וינפש - כמי שייגע וישיב נפשו. ואמת כי השם לא ייעף ולא ייגע. רק דברה תורה כלשון בני אדם להבין פתאים:

הרי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" רצו לומר, אל תתייחסו למילים המדברות על אלוהים במשמעם הפשוט, הרי איך נסביר לאדם המבין במושגי חושים וגוף, על האלוהים שאין לציירו במושגי חושים וגוף? 

ולאחר כל זאת זה מה שאומר הרמב"ם על מחלוקת, רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם, וכל דבר שתמצא בו מחלוקת, בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו,

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק מא איני צריך לבאר החלום מה הוא, אמנם המראה והוא אמרו במראה אליו אתודע, והיא אשר תקרא מראה הנבואה ותקרא גם כן יד השם, היא גם כן תקרא מחזה, הוא ענין איום מחריד יחובר לנביא בעת היקיצה, כמו שהתבאר בדניאל באמרו ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ואמר ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה, ואמנם דבור המלאך והעמידו לו כל זה במראה הנבואה, ובכמו זה הענין יתבטלו החושים ג"כ מפעולותיהם ויבא השפע ההוא לכח הדברי(הגיוני) ויושפע ממנו על הכח המדמה ויושלם ויעשה פעולתו, ופעמים תתחיל הנבואה במראה הנבואה ואחר כן ירבה הרתת ההוא וההתפעלות החזק הנמשך אחר שלמות פעולות המדמה ואז תבא הנבואה, כמו שבא באברהם אשר בא בתחלת הנבואה ההיא היה דבר ה' אל אברם במחזה, וסופו ותרדמה נפלה על אברם וגו', ואחר כן ויאמר לאברהם וגו'. ודע כי כל מי שזכר מן הנביאים שבאתהו הנבואה, יש מהם מי שייחס זה אל מלאך, ומהם מי שייחסו לשי"ת(לשם יתברך) אע"פ שהיה על ידי מלאך בלא ספק, כבר כתבו רז"ל על זה ואמרו ויאמר ה' לה. ע"י מלאך, ודע כי מי שבא בו כתוב שדבר עמו מלאך או באהו דבר מהשם, שזה לא יהיה בשום פנים אלא בחלום או במראה הנבואה, וכבר באה ההגדה על הדבר המגיע לנביאים לפי מה שבא בו הספור בספרי הנביאים על ארבע צורות. הצורה הראשונה, יגלה הנביא שהדבור ההוא היה ממלאך בחלום או במראה. והצורה הב'(ה-2) שיזכור דברי המלאך לו לבד, ולא יבאר שזה היה בחלום או במראה, מפני שהוא סומך על מה שכבר נודע שאין נבואה אלא על אחד משני הפנים, במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. והצורה הג'(ה-3) היא אשר לא יזכור מלאך כלל אבל ייחס המאמר לשם ית'ברך, שהוא אמרו לו, אלא שהוא יגלה שבאהו הדבר ההוא במראה או בחלום. והצורה הרביעית, שיאמר הנביא מאמר סתם שהשם דבר אליו או אמר לו עשה זה או אמור זה, מבלתי באור לא בזכרון מלאך ולא בזכרון חלום, מפני השענו על מה שכבר נודע והושרש שלא תבא נבואה ולא חזון אלא בחלום או במראה וע"י מלאך, ואמנם מה שבא על הצורה הראשונה כאמרו ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב, ויאמר אלהים אל בלעם, ואמנם מה שבא על הצורה השנית כאמרו ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל, ויאמר לו אלהים שמך יעקב, ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים, ויאמר אלהים לנח, ואמנם מה שבא על הצורה הג' כאמרו היה דבר ה' אל אברם במחזה, אמנם מה שבא על הצורה הד' כאמרו ויאמר ה' אל אברהם, ויאמר ה' אל יעקב שוב, ויאמר ה' אל יהושע, ויאמר ה' אל גדעון, וכן מאמר רובם, ויאמר ה' אלי, ויהי דבר ה' אלי, ודבר ה' היה, והנה דבר ה' אליו, היה היה דבר ה', תחלת דבר ה' בהושע, היתה עלי יד ה', וזה המין הרבה מאד, וכל מה שיבא על אחת מאלה הד'(ה-4) צורות היא נבואה ואמרו נביא, אמנם מה שיאמר בו ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה אינה נבואה כלל ולא האיש ההוא נביא, כי ענינו שבאה הערה מאת השם לאיש ההוא ואח"כ באר לנו שההערה ההיא היתה בחלום, כי כמו שיסבב השם התנועע איש אחד להציל איש אחד או להמיתו, כן סבב חדוש ענינים רצה לחדשם בחלום לילה, שאנחנו לא נספק שלבן הארמי רשע גמור עע"ז(עובד עבודה זרה) גם כן, ואבימלך אע"פ שהיה איש טוב בעמו, כבר אמר אברהם אבינו על ארצו ועל ממלכתו רק אין יראת אלהים במקום הזה, (האם הרמב"ם לא יודע לקרוא תורה? הרי במפורש כתוב שאברהם אומר זאת בשאלה, שאינו יודע אם יש יראת אלוהים במקום או אין, ולא קבע אברהם עובדה שאין יראת אלוהים במקום) ובא בכל אחד משניהם ר"ל לבן ואבימלך, ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, וכן ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, ודע זה, והתבונן ההפרש בין אמרו ויבא אלהים ובין אמרו ויאמר אלהים, ובין אמרו בחלום הלילה ובין אמרו במראות הלילה, ובא יעקב, ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, ובלבן ואבימלך ויבא אלהים וגו', וכל זה פירשו אונקלוס ואתא מימר מן קדם ה' ולא אמר בשניהם ואתגלי ה', תרגום אונקלוס הוא הוכחה למשהו בתורה? גוי תרגם תורה לשפה ארמית, ומכאן מסיקים מסקנה לגבי הכתוב?  ודע שהנה יאמר ויאמר ה' לפלוני, ולא היה זה לפלוני ולא באהו חזון כלל, אבל נאמר לו הדבר ההוא על ידי נביא, כמו שבא הכתוב ותלך לדרוש ה', ואמרו בביאור לבית מדרשו של שם ועבר, והוא ענה אותה, ונאמר בעבורו ויאמר ה' לה, ואע"פ שאמרו ז"ל ויאמר ה' לה על ידי מלאך, יפורש בזה שיהיה עבר הוא המלאך, שהנביא פעמים נקרא מלאך כמו שנבאר, או יהיה רומז למלאך אשר בא אל עבר בזאת הנבואה, או יהיה זה לבאר כי בכל מקום שתמצא דבר מיוחס לשם סתם שהוא ע"י מלאך, כשאר הנביאים כמו שבארנו:

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק מב

כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שוה, כמו שקדם, ודע זה והבינהו מאד, ואין הפרש בין שיכתוב תחלה שהוא ראה המלאך, או יהיה הנראה מן המאמר תחלה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך, אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר ראה ודבר היה מלאך תדע ותתאמת שמתחלת הענין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה, וזה שבמראה הנבואה או בחלום של נבואה פעמים יראה הנביא השם ידבר עמו כמו שנבאר (בפרק מ"ה מזה החלק), ופעמים יראה המלאך ידבר עמו, ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר, ופעמים יראה איש שידבר עמו ואח"כ יתבאר לו שזה המדבר מלאך, ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר, אחר זה ידע שהוא מלאך, ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים וגדול מגדוליהם והוא רבי חייא הגדול, בלשון התורה, וירא אליו ד' באלוני ממרא וגו', כי כאשר הקדים כלל והוא שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא, ואמר שתחלה ראה שלשה אנשים ורץ ואמר מאמר אליהם, ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שמאמר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, שהוא ג"כ ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם אמר, והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות, וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי, וירא אליו ה' וגו', אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו', וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה. וכן ענין בלעם כלו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין דבור מלאך השם לו, וכן אמר במראה יהושע, וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו, שהוא במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין שהוא שר צבא השם. אמנם אמרו ויעל מלאך ה' מן הגלגל, ויהי בדבר מלאך ה' את הדברים האלה אל כל בני ישראל, החכמים כבר אמרו שמלאך השם שנאמר הנה הוא פינחס, ואמרו זה פינחס שבזמן שהשכינה שורה עליו דומה למלאך ה', הנה כבר בארנו ששם מלאך משותף ושהנביא גם כן יקרא מלאך, כמו שכתוב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ואמרו ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה', ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים, ומאמר דניאל גם כן, והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף נוגע אלי בעת מנחת ערב, כל זה במראה הנבואה, לא יעלה בדעתך שיש ראיית מלאך או שמע דברי מלאך, אלא במראה הנבואה או בחלום של נבואה כמו שהושרש, במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שנשאר מזה שלא אזכרהו, וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה, וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך, תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, כי זה הדבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם, הוא כדמות בת קול אשר זכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שתוף השם, והוא העקר הדוחה רוב הספקות אשר בתורה, והתבונן אמרו וימצאה מלאך ה' על עין המים, כמו שאמר ביוסף וימצאהו איש והנה תועה בשדה, ולשון המדרשות כלם שהוא מלאך: