חובות הלבבות

ר' בחיי ב"ר יוסף אבן פקודה היה מגדולי ישראל בספרד. חי בסרגוסה שבספרד המוסלמית סביב שנת ד' אלפים תת"ך (1060). ידוע בעיקר בגלל ספרו הגדול 'חובות הלבבות', או 'תורת חובות הלבבות', שנכתב בערבית-יהודית, כמו רוב הספרים התורניים בתקופה ההיא בקהילות שתחת שלטון המוסלמים. זהו ספר מוסר ומחשבה עמוק ומקיף, שהשפיע מאוד על ספרות המוסר והמחשבה בישראל לדורות. הספר מחולק לשערים ע"פ נושאים, ובראשו 'שער הייחוד' שעוסק בעיקר בהוכחות פילוסופיות למציאות ה'. הוא תורגם לעברית בידי ר' יהודה אבן תבון, ועוד בימי הביניים תורגם לשפות רבות אחרות. תרגום אבן תיבון נדפס לראשונה בשנת ר"ן (1490) בנאפולי, ומאז פעמים רבות. למאגרנו הכנסנו את נוסח המהדורה המתוקנת ע"פ המקור הערבי שיצאה לאור ע"י ד"ר א' צפרוני בירושלים תרפ"ח (1928). הרב יוסף קאפח תרגם בדורנו את הספר מחדש מהמקור הערבי.

ספר חובות הלבבות הקדמה

מה שאמר דוד ע"ה(עליו השלום) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, אמרו על מצוות הלבבות, כי מצוות האברים יש להם מספר ידוע, כמו תרי"ג מצוות, אך מצוות הלבבות רבות מאד, עד כי אין לתולדותיהן מספר. ואמרתי עוד, שמא הם כל כך מבוארות וידועות לכל, וכל בני אדם דבקים בהם, עד שלא נצטרכו לחבר בספר, ועיינתי מנהגי בני אדם ברוב הדורות הנזכרים בספרים, ומצאתים רחוקים מן המין הזה מן המצוות(ממצוות האברים), פרט ליחידים מהם, כפי הנזכר עליהם, אך השאר, כמה היו צריכין להעיר ולהורות אותם, וכל שכן רוב אנשי זמננו זה, אשר זלזלו בחכמת רב מצוות האברים ועשיתן, קל וחומר במצוות הלבבות. ואשר ידבנו לבו מהם לעיין בחכמת התורה, אין מטרתו ממנה אלא למה שיקרא בו חכם אצל עמי הארץ ושיתואר כידען אצל הגדולים המדומים לחשובים, ויט מדרך התורה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה ולא ינקהו ממכשול בנפשו, ושאם לא היה יודעו, לא היה נענש עליו. והניח לעיין בשרשי דתו ויסודי תורתו, אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם, ושלא יוכל לקיים מצוות, אם לא ידעם ויעשם, כמו אמונת היחוד, אם אנחנו חייבים לעיין בו מצד שכלנו או אם יספיק לנו, אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלהינו אחד, כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת, או אם אנחנו חייבים לחקור על ענין האחד האמת והאחד העובר להבדיל הענין הזה אצלנו משאר עניני האחדים הנמצאים, אם לא. והענין הזה, אין המאמין רשאי, שלא ידענו(לדעת), שהתורה הזהירה עליו דכתיב וידעת היום והשבות אל וגו', וכן שאר מצוות הלבבות שזכרנו ושאנו עתידים לזכור, אשר לא תגמר אמונת המאמין, אם לא ידעם ויעשם, והיא החכמה הצפונה, אשר היא אור הלבבות ונוגה הנפשות, ועליה אמר הכתוב הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני. ואמרו על א' מהחכמים, כי היה יושב עם בני אדם עד חצי היום וכשהיה מתיחד עם חבריו, היה אומר: הבו האור הצפון, רצונו לאמר חכמת הלבבות. ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נדירה מענין דין הגרושין, והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו, אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות, אשר אינך רשאי להתעלם מהם ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בידיעתן מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בה מעוות במדות נפשך. והנה אני נשבע, כי מחמש ושלשים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורב הספרים אצלי, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול עליו.

ספר חובות הלבבות הקדמה

ואני שאלתי אחד מהטוענים משהם יודעי התורה על מקצת מה שהזכרתי לך בחכמת(בתורת) המצפון והשיב אותי, כי הקבלה תעמוד במקום העיון(ההסתמכות על אחרים מספיקה במקום העיון) בזה, ובמה שדומה לו. אמרתי לו: אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין, מפני מעוט הכרתו ורוחק הבנתו, כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים, אך מי שבכח שכלו והכרתו לעמוד על ברור מה שקבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו, העצלות, והזילזול במצוות האל ובתורתו מלעיין בו בשכלו, הוא נענש על זה ואשם על אשר התעלם ממנו. וזה הדבר דומה לעבד, שצוהו המלך לקבל ממון מעבדי מלכותו ושימנה המעות וישקלם וירצם, והיה העבד פקח בכל אשר צוהו המלך. ויתחכמו לו עבדי המלכות לפייסו בדברים, עד אשר האמין בהם והביאו הממון אליו ואמרו לו, כי הוא שלם במנינו ובמשקלו ובמרצהו, והאמין להם והתעצל לעמוד על ברור דבריהם והקל במצות המלך. וכאשר הגיע הדבר אל המלך, צוה להביא הממון לפניו. וכאשר שאל אותו על משקלו ומנינו, לא יכול להשיב על הדבר, וחייבו המלך על אשר הקל במצותו וסמך על דברי עבדיו בדבר שהיה יכול לעמוד עליו, אפילו אם ימצא הממון כדבריהם. ואלו לא היה בקי בענין, לא היה מתחייב על אשר סמך עליהם. וכן אתה, אם לא היית יכול להגיע אל ענין זה מדרך שכלך, כמו עילות מצוות השמע, היתה נראית טענתך טענה, בעמדך מחקור עליו. וכן, אם היתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וכקטנים, אשר הוא בידיהם דרך קבלה. אבל, אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על ברור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים משרשי הדת וקוטבי המעשים, אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד על הענין ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד. ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך. וזה יתבאר משני פנים:

האחד מהם ממה שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגומר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וגומר. וכשאתה מסתכל במה שכולל הפסוק הראשון מעניני הדינין, תמצאם דברים(שאלות) שצריכים לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה, לא בדרך הלימוד השכלי. הלא תראה, שלא הזכיר בכללם ענין מן הענינים, אשר יושגו מצד השכל, כי לא אמר, כשתסתפק בענין היחוד, איך הוא או בשמות הבורא ובמדותיו ובשרש משרשי הדת, כעבודת המקום ובטוח עליו והכנע לפניו, ויחד המעשה לשמו, ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד ועניני התשובה מן העבירות, ולירא ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו והדומה לזה, ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד, אבל אמר שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך במה שדומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצוות התורה ושרשיהן ופרקיהן, ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושקול דעתך, עד שיתברר לך האמת וידחה השקר, כדכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'. וכן אומר בכל מה שנוכל לעמוד על ברורו מדרך השכל, כמו שארז"ל: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מפני שדעת ענין היחוד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל, ומה שיתחייב בו, יתחייב בכלם.

והשני, ממה שאמר הכתוב הלוא ידעת אם לא שמעת וגו', אמר: הלא ידעת על הידיעה שהיא מצד הראיה, ואמר: הלא שמעת על דרך הקבלה והסמך. וכן אמר הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם, הקדים הידיעה מצד הראיה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה. וכן אמר משה רבינו הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו' זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך וגו'. וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה, ואם היא קודמת בטבע, מפני צורך הלומדים אליה תחלה, הרי אין מן הנכון שיסתפק בכך ויסמוך עליה לבדה, מי שיוכל לדעת אמתתה וברורה בדרך ההוכחה והראיות, ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל, ולהביא עליו ראיות במופת(בהוכחה הקשית) ששקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן.

אמר המחבר: וכיון שעמדתי על חיוב מצוות הלבבות, ושאנחנו חייבים בהם ממה שזכרנו, וראיתי שהונחו(שהוזנחו) ולא חובר בהם ספר מיוחד, והתבוננתי מה שהם בו אנשי דורנו מקצר דעתם להבינם, קל וחומר לעשותם ולהתעסק בהם, והיה מחסד האלהים עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון, וראיתי במעשי קדמונינו ז"ל ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם, ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנדירות הקשות, ושהשתדלותם היתה בכללי הדינים ולברר ענין איסור והיתר, ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם, וכשהיתה באה לידם שאלה נדירה מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברה ומוציאים את דינה מן העיקר, שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן, מתוך זילזול בעולם הזה ועניניו. וכשהיו צריכין לפסוק את הדין בענין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן היסודות שקבלו משם הנביאים ע"ה, היו פוסקים אותו על הדרך ההוא. ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינם מן היסודות ההם, היו מעיינים בה דרך סברתם, ואם יסכימו כלם לדעת אחת, היו פוסקים, ואם היו חולקים בדין, היו פוסקים כדעת הרוב, כמו שאמרו על הסנהדרין: נשאלה שאלה לפניהם, אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, עומדים למנין: רבו המטהרין, טהרו, רבו המטמאים, טמאו. ומעיקר שבידם: יחיד ורבים הלכה כרבים. וחברו במסכת אבות מוסרם ויושר מדותם המקובלות מהם כל איש בזמנו ובמקומו. ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם, מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לברר את מעשיהם, והוא מה שאמרו: בשני דרב יהודה כוליה תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתניתן טובא ואילו רב יהודה כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן ליכא מאן דמשגח בן. אמרי ליה: קמאי היו מסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם, ואמרו: אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת, אלא בתורה וגמילות חסדים. והתברר לי, כי שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון, ואם יארע על הכונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים לפני ה' אף על פי שהם רבים ורצופים, כמו שאמר הכתוב גם כי תרבו תפלה וגו' רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו' ואומר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ואמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, ואמרו קדמונינו ז"ל בזה: אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי, ואמר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', ואומר במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות וגו', והיתה התשובה: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך וגו'. ואומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וגו'. ופירוש ענין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי, להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצוות הלבבות ומוסר הנפשות. וצריך שתדע, כי הכונה והתועלת במצוות הלבבות הם שיהיו גלויינו וצפונינו שוים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שוה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו(כוונתו: שלא תדבר משהו ותעשה היפך הדבר, רמב"ן בראשית פרק כג (יג) כלומר שפיך ולבך שוים בענין,), והוא אשר יקראהו הכתוב תמים, באמרו תמים תהיה עם ה' אלהיך ואמר תמים היה בדורותיו, ואמר הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, ואמר אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי, ואמר במי שאין תוכו כברו: ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו ואמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו וגו'. ומן הידוע, שכל מי שנוגד מקצתו את  מקצתו ומכחיש מקצתו את מקצתו בדבור או במעשה, אין מאמינים בצדקו(ביושרו) ואין להאמין בכנותו. וכן אם יחלוק גלויינו על נסתרינו, וכונת לבבנו על דבורנו, ותנועת אברינו על מצפוננו, לא תהיה עבודתנו לאלהינו שלמה, מפני שאינו מקבל ממנו עבודה מזויפת, כמו שנאמר לא אוכל און ועצרה, ואמר כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה, ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וגו', ואמר הנה שמוע מזבח טוב וגו'. ומפני זה תהיה מצוה אחת שקולה כמצוות רבות, כפי הלב, והכונה, ועבירה אחת שקולה כעבירות רבות. ואפשר שתהיה המחשבה במצוה והתשוקה לעשותה מירא אלהים, שקולה כנגד מצוות רבות מזולתה, כאשר אמר ה' לדוד יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי וגו' ואמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, ואמרו רז"ל בפירושו: מאי ולחושבי שמו, אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

כאשר עמדתי על מה שהזהיר עליו השכל והכתוב והקבלה ממצוות הלבבות, החלותי להרגיל את נפשי בהם, ועמסתי עליה משא ידיעתם ועשיתם, וכל אשר נגלה אלי מהם ענין, גלה לי את הסמוך לו, והסמוך לו את הסמוך לו, עד אשר רחב הענין, והיה לי קשה לזכור אותו תמיד בלבי. ויראתי השכחה על מה שעלה במחשבתי מהם, והתכת מה שקפא ברעיוני מעניניהם, עם מעוט העוזרים מאנשי דורנו עליהם, והסכמתי לכתבם על ספר ושאחברם בחבור, שיהיה כולל שרשיהם וסובב פרקיהם והרבה מתולדותיהם, כדי שאבקש את נפשי תמיד לדעתם ואחייבנה לעשותם. ובמה שיהיה מהם פעלי שוה עם דבורי, אודה לאל העוזר אותי עליו והמורה לי את שביליו, ובמה שיהיה מהם חולק עליו ומקצר מהגיע אליו, אאשים את נפשי, ואוכיחנה, ואטעון עליה ממנו, עד שיתבאר לה עולה מצדקו, ונטותה מיושרו, ועותה מתקונו, וקוצר מעשיה מתמותו. וראיתי לשומו דבר קיים ומטמון צפון ונר שיאיר לבני אדם ויורה להם הדרך, אשר ילכו בה, וקויתי, שתהיה תועלת זולתי בו יותר מתועלתי, והוראת בלעדי מהשלמת חפצי. ואמרתי בלבי, שאחבר בענין הזה ספר, שיהיה מתחלק על שרשי חובות הלבבות ומצוות המצפונים ולשומו מאסף לכל, ושיהיה מספיק בענינם ומורה הדרך הטובה והישרה, ומנהיג במנהגי הקדמונים ומוסר החסידים, ומעיר משינת הפתיות, ומעמיק בדקדוקי החכמה הזאת, ומזכיר דעת האלהים ותורותיו, וגורם להצלת הנפש, ומזרז העושה, ומעורר המתעלם, ומישר המקדים, ומרגיל המתאחר, ומאשר המתחילים, ומראה הדרך לנבוכים.

וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו מחבור הספר הזה, ראיתי, כי אין איש כמוני ראוי לחבר חבור כמוהו, ושערתי בנפשי, כי כחי קצר מחלק מחלקותיו כפי הצריך לו, מפני כובד הדבר בעיני וקוצר דעתי וחלישות שכלי מהשיג הענינים, ושאינני בקי בצחות ל' הערבי, אשר בה חברתי אותו, מפני שהיא קרובה להבין לרוב אנשי דורנו, ויראתי, שאטרח בדבר יותר מן הראוי ושאעבר בו את המדה הנכונה, עד שאמרתי בנפשי לשוב ממחשבתי ולהשיבה ממה שהסכימה עליו.

וכאשר זמותי להסיר משא הטורח הזה מעלי ולהניח לי מחברו, שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה, ויראתי, שיהיה רצון התאוה להניח המחשבה הזאת, ושהוא הטני אל דרך המנוחה והשלוה ולהסכים על ההנחה ולשבת במושב העצלות, וידעתי, כי כמה שכרים אבדו בעבור המורא, וכמה חסרונים גרם אותם הפחד, וזכרתי דברי האומר: מן הזהירות שלא תרבה להזהר, ואמרתי, שאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד, עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה, אשר בחרם השם לשליחותו ואמצם בעזרתו. ואלו היה כל מי שרוצה למלאות לו כל מדות הטוב, ולא יכול להשיגם, מניח מה שיזדמן לו מהן, היו כל ב"א ריקים מן הטובות וחסרים מן החמודות, ושבים במרוצת תוחלת נכזבה, והיו שבילי הטוב שוממים ומעונות החסד נעזבים. והבינותי, כי הנפשות תאותם רבה להשיג תכלית הרע, ומתרשלות לעסוק בדרכי החסד, ומתעצלות להקדים אל הטובות, והולכות תמיד בדרכי השחוק והשמחה. ואם נראה אליהן מראה תאוה שיקרא אתהן, בודות דברי שקר לנטות אליו וסומכות את טענותיו להעמיד נטייתו, ולחזק אודותיו, ולחבר פרידותיו, ואם יאיר להם נר האמת לקרא אותן, בודות דברים בטלים להמנע מנטות אליו, וטוענות עליו ומחטיאות את שביליו, וסותרות את עניניו להפריד חבורו ולפחד ממנו. וכל אדם אויבו בין צלעיו, אלא אם יהיה לו עזר מאלהיו ומוכיח מזומן מנפשו ושלטון גובר אשר יקשור אותה בחבל העבודה ויבלמנה ברסן הצדק ויכנה בשוט המוסר. וכאשר יחשוב לעשות טובה, אל יאחר, ואם ישאהו לבו לדרך אחרת, יגער בו ויתגבר עליו. על כן ראיתי להכריח את נפשי לסבל טורח חבור הספר הזה, ולבאר ענינו בכל לשון שאוכל ובכל מליצה שתזדמן לי, שיובן הענין מהם. ואזכור מתולדות חובות הלבבות מה שיבא לידי ולא אטרח להביאם כלם, כדי שלא יארך הספר, אך אזכיר מן הדברים הצריכים לכל שרש משרשיו בשער שלו מה שראוי לו. ובאלהים האחד האמת אעזר ועליו אבטח וממנו אשאל ברחמיו לאמצני ולהורות אותי בו את הדרך הישרה, אשר הוא רוצה בה ושהיא מקובלת בעיניו ממנו בדבור ובמעשה בסתר ובגלוי.

וכאשר נגמרה עצתי והסכמתי לחברו, תקנתי אשיותיו והצעתי מכונותיו ובניתי אותו על עשרה שרשים, מקבצים כל חובות הלבבות, וחלקתי אותו לעשרה שערים, כל שער מהם מיוחד לשרש א' משרשיו, כולל את גבוליו ומחלקותיו והענינים התלוים בו והפנים המפסידים אותו. ואני אוחז בו הדרך הקרובה להעיר, להורות ולהשכיל בלשון המבואר הקרוב והנוהג, כדי שיהיה מה שאני רוצה לבארו קרוב להבין. ואניח הלשון העמוק והמלות הנכריות והמופתים ההולכים על דרך מלאכת הנצוח, שקורין אותה אנשי חכמת הדבור בלשון ערבי אלג'דאל, והמחקרים הרחוקים, אשר לא יתכן להתישב עליהם בספר הזה, מפני שלא הבאתי בו אלא הראיות המספיקות, אשר תתיישב הדעת עליהן על משפטי החכמה האלהית, וכמו שאמר הפילוסוף: אין ראוי שנבקש בהשגת כל מחקר מציאותו על דרך המופת, כי אין כל מחקר שכלי נמצא במופת ולא שנבקש בחכמת השמוש הדבר המספיק, ולא בחכמת האלהיות להרגיש ולהמשיל, ולא בתחלת החכמה הטבעית מופת, ולא בראשית המופת - מופת. כי כאשר נשמר מן הדברים האלה, יקל עלינו להגיע אל בקשתנו, ואם לא נעשה כן, נטעה מדרך עניננו ויקשה עלינו למצוא מה שהיתה כוונתנו אליו. ומפני שהיה ספרי זה מן החכמה האלהית, נשמרתי בו מן הראיות שהן הולכות על דרך חכמת הדבור וחכמת השמוש אלא בשער הראשון ממנו, כי אפשר שידחקנו הצורך אליהן מפני דקות מחקרנו בו. ושמתי רוב ראיותי עליו מן הדברים המושכלים, וקרבתים בדמיונים הקרובים, אשר אין בהם ספק, וסמכתי להם מה שמצאתי כתוב בספרי הנביאים, ואחר כך סמכתי להם דברי הקבלות שקבלנו מרבותינו ז"ל ומן החסידים והחכמים שבכל אומה, שהגיעו דבריהם אלינו, מפני שקויתי שיהיו הלבבות נוטים אליהם ומקשיבים אל חכמתם, כמו דברי הפילוסופים ומוסר הפרושים ומנהגיהם המשובחים. וכבר אמרו רבותינו ז"ל כתוב אחד אומר וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם, וכתוב אחד אומר לא עשיתם הא כיצד? כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם. ואמרו כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם, ואמרו בהבאת המשלים לקרב הענינים הקשים בהם: אגמרה בסימנין ואסברה בדדמי לה, והחכם אמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם.

אמר המחבר: כאשר הסכמתי לחבר בספר הזה חלקי חובות הלבבות, כוונתי את מחשבתי לבחור אותן שתהיינה כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן ושמתי שרשן העליון ויסודן הגדול - יחוד האל בלב שלם, ואח"כ עיינתי במה שאנו חייבין לחבר אל יחודו מהחובות הנזכרות הראויות לו ממנו, וידעתי דעת ברורה, כי הבורא יתברך מפני שהוא אחד אמת ולא ישיגהו שם עצם ולא מקרה, ואין מחשבתנו משגת דבר שאינו עצם ולא מקרה, נמנעה ממנו השגתו מצד עצם כבודו יתברך, והוצרכנו לדעת ולהשיג מציאותו מצד בריותיו, וזה הוא שער הבחינה בברואים, שמתי הבחינה שרש שני לכלל מחובות הלבבות. והתבוננתי במה שראוי לאחד האמת מן האדנות ומה שחייבים בריותיו בו מעבודתו, שמתי קבלת עבודת האלהים שרש שלישי לכלל מחובות הלבבות. ואח"כ נתבאר לי מה שראוי לאחד האמת מהתיחדו בהנהגת הכל ושהתועלת והנזק אינם כי אם ממנו וברשותו לבדו התחייבנו לבטח עליו ולהמסר אליו, שמתי הבטחון שרש רביעי לכלל מחובות הלבבות. ואח"כ חשבתי בענין האחד האמת מהתיחדו בכבודו ושאיננו משתתף עם דבר ואינו דומה לדבר, הוצרכנו לחבר אל זה שנעבדהו לבדו ונייחד כל המעשים לשמו, כי איננו מקבל המעשה המשתתף בו זולתו עמו, שמתי המעשה המיוחד לשם האל שרש חמישי לכלל מחובות הלבבות. וכאשר שוטטו רעיוני לחשב במה שאנו חייבים לאחד האמת מספר רוממותו וגדלו, מפני שאין כמוהו, הוצרכנו לחבר אל זה שנכנע לו כפי יכלתנו, שמתי את הכניעה שרש ששי לכלל מחובות הלבבות. וכאשר הבינותי מה שהוא עובר על בני אדם, שהם מתעלמים ומקצרים במה שהם חייבים בו מעבודת האל יתברך, והדרך שיכולין לתקן בה מעוותם וקצורם היא התשובה ובקשת הכפרה, שמתי התשובה שרש שביעי לכלל מחובות הלבבות. וכאשר חפשתי להשיג אמתת מה שאנו חייבים לה' יתברך מן החובות הנגלות והנסתרות, וידעתי, כי לא יתכן לקיים אותן עד שנחשוב עם נפשותינו בעבורן לאל יתברך ושנדקדק עליהם, שמתי החשבון עם הנפש שרש שמיני לכלל מחובות הלבבות. וכאשר השיבותי אל מחשבתי בענין האחד האמת, ראיתי, כי יחודו בלב שלם לא יתקיים בנפש המאמין כשלבו שכור ביין אהבת עולם ונוטה אל תאוותיו הבהמיות, ואם ישתדל לפנות את לבבו ולסלק את מצפונו ממותרי העולם ולפרוש ממעדניו, יתקיים היחוד השלם בלבו ויעל אל מעלתו, שמתי הפרישות שרש תשיעי לכלל מחובות הלבבות. ואח"כ חקרתי על מה שאנו חייבים לבורא יתברך, אשר הוא תכלית כל תאוה וקץ כל תקוה, כי ממנו התחלה ואליו התכלה, ומה שראוי לו ממנו מאהבת רצונו ויראת חרונו, אשר המה תכלית הטובה והרעה, כמו שאמר הכתוב כי רגע באפו חיים ברצונו וגו', שמתי אהבת האל יתברך שרש עשירי לכלל מחובות הלבבות.

וכאשר עלו בידי מדרך הסברה, חקרתי עליהם מן הכתוב אצלנו והמקובל בידינו ומצאתים בהם במקומות רבים. ואני עתיד לבאר כל דבר מהם בשער המיוחד לו בעזרו יתברך. וקראתי לספרי זה שם מענין כוונתי בו, והוא ספר תורת חובות הלבבות.

וכוונתי בו להתחכם ולהעיר הפתאים והמקצרים מאנשי תורתנו ונוחלי חוקי דתנו במה שיספיק להם מן הראיות, אשר יעיד השכל בברורן ואמתתן ולא יכחש בהן, כי אם אנשי החונף והשקר, מפני שהאמת כבד עליהם, ושהם מבקשים להקל על עצמם. ולא אטרח להשיב עליהם, מפני שלא היתה כוונתי בזה הספר להשיב על החולקים על עיקר תורתנו, אך כוונתי לגלות מה שהוא תקוע בשכל הצלול משרשי דתנו וטמון בנפשותינו מקטבי תורתנו, וכאשר נעורר מחשבותינו לחשוב בהם, תתברר אמתתם במצפונינו ויראו מאוריהם על אברינו. וזה דומה לאחד מחכמי החוזים שנכנס בחצר אחד מאוהביו והרגיש שיש בה מטמון, חקר עליו, וימצאהו כסף שחור, נשתנית צורתו מן החלודה, שעלתה עליו; לקח ממנו מעט ומרקו במלח ובחומץ וישטפהו וייפהו, עד ששב הכסף אל צורתו הנאה ואל הדרו וזיוו, ואחר כך צוה בעל הבית לעשות בשאר המטמון כן. ואני כוונתי לעשות כן במטמוני הלבבות, לגלות אותם ולהראות פני זוהר מעלותם, כדי שיעשה כן מי שרוצה להתקרב אל האלהים ולהדבק בו. וכאשר תקרא, אחי, את ספרי זה ותעמוד על ענינו, קחהו אליך לזכרון ודון על נפשך דין אמת והפך בו וילדהו, והדבק אותו אל לבך ומצפונך. ואם תראה בו שום טעות, תקנהו, או חסרון, השלימהו, וכוון בו כוונת המעשה במה שיורה עליו וינהיג אליו, ואל תכוון לקנות השם ולהתפאר בחכמתו. ודונני לזכות במה שתשקיף עליו מטעות או משגיאה ובמה שיראה מקוצר ידי בעניניו ובמליו, מפני שמהרתי לחברו ולא התמהמהתי, כי יראתי שימהרני המות וימנעני ממה שקויתי בו. ותדע, כי הכח הבשרי קצר מהשיג והטבע האנושי חסר מהשלים, כמו שאמר הכתוב אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד. וכבר הקדמתי להתודות על קוצר כחי במה שיש בו כופר לטעות ולשגיאה שתהיינה בו. וראוי שתדע, כי כל חובות הלבבות ומוסרי הנפשות נכנסים תחת אלה העשרה שרשים אשר חברתי בספר הזה, צווייהם ולאויהם, כהכנסת הרבה מן המצוות תחת ואהבת לרעך כמוך ותחת דברי הכתוב לא עשה לרעהו רעה, ותחת מה שנאמר סור מרע ועשה טוב. הדבק אותם אל מחשבתך, והשיבם אל רעיונך תמיד, ויראו לך תולדותיהם בע"ה כשיראה מלבך, שאתה חפץ בהם ונוטה אליהם, כמו שכתוב מי זה האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ. סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. וראיתי לחתום פתיחת הספר הזה במשל נאה, יזרז אותך לעמוד על עניניו ויעירך לדעת מעלת המין הזה מן המצוות משאריתן, ומעלת שאר החכמות הטבעיות והמוסריות והדבריות מחכמת התורה, והבינהו בקראך אותו והשיבהו ברעיוניך, תמצא מה שאתה חפץ בעזרת השם. והוא שאחד מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי לבחון בהם את דעתם. הזריז מהם והנלבב שבהם בחר מחלקו הטוב שהיה בו, ומן השאר גם כן בחר הטוב שבו, ועשה מחלקו שלשה מינים: טוב ובינוני ופחות. ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו, ועשה ממנו אצל האומנים הבקיאים בגדי חופש מגוונים שונים זה מזה, וצבעונים שאינם דומים זה לזה, וילבשם לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם. והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים, וימהר להנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב וכדומה לו. וכשהגיע הדבר אל המלך, רצה את מעשה הזריז הנלבב והקריבו אליו והעלהו אל מעלת אנשי סגולתו, וירע בעיניו מעשה הכסיל ויגרשהו והרחיקו אל שוממות ארצותיו והשכינו עם אנשי קצפו. וכן האלהים ית' נתן ספר תורתו האמת לעבדיו לבחן אותם; והמשכיל הפקח, כשהוא קורא אותו ויבינהו הבנה ברורה, יחלקהו לשלשה חלקים: האחד מהם לדעת הענינים הדקים הרוחניים, אשר הם חכמת המצפון, כחובת הלבבות ומוסרי הנפשות, ויחייב את נפשו לעשותם תדיר, ואחרי כן יברור ממנו חלק שני, והיא חכמת חובות האברים בזמנם ובמקומם. ואח"כ ישמש בחלק הג' בעניני דברי הימים לדעת כתות ב"א ותולדותם על סדר הדורות שעברו, ומה שאירע מן הדברים והחידות בימים קדמונים, וישמש בכל ענין ממנו בזמנו ובמקומו וכראוי לו כפי הצורך אליו ויעזר על השתמשו בכל א' מהם בחכמת השמוש ובחכמת המופת, ובחכמת הדבור, שמהם תהיינה ההקדמות לחכמה האלהית. כי מי שאינו בקי בהם אינו מכיר סמני חכמת הבורא בבריאותיו ולא ידע עניני גופו כל שכן זולתו, כאשר זימן העבד הזריז כלי בעלי המלאכות להשלים מה שכוון לעשותו מן המשי של המלך. והפתי הנמהר, בעמדו על ספר האלהים, הוא משמש בו לדעת חידות הראשונים ודברי ימי הקדמונים, וימהר להנות בו בעניני העולם, ויביא ראיה ממנו לרדוף אחרי התאוה ולהניח דרך הפרישות ולעשות כרצון איש ואיש וללכת אחרי רצון כל מין ומין מבני האדם כדעתם וכחפצם, והוא כמו שאמר הכתוב הוא ימות באין מוסר וברוב אולתו ישגה. בחן, אחי, המשל הזה, והשיבהו אל מחשבתך. והתבונן מספר תורת אלהיך מה שהעירותיך עליו, והעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבינו סעדיה ז"ל, שהמה מאירים השכל, ומחדדים הבינה, ומורים הפתי, ומזרזים העצל. והאלהים יורנו דרך עבודתו, כאשר שאל ממנו משיחו: תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח.

וזאת הסדרת שערי הספר הזה על סדריהם:

השער הראשון בבאור אופני חיוב יחוד האל בלב שלם.

השער השני בבאור אופני הבחינה בברואים ורב טוב האלהים עליהם.

השער השלישי בבאור אופני חיוב קבלת עבודת האלהים עלינו.

השער הרביעי בבאור אופני חיוב הבטחון באלהים יתברך לבדו.

השער החמישי בבאור אופני חיוב היות כל מעשינו מיוחדים לשמו ולהזהר מן החונף.

השער השישי בבאור אופני חיוב הכניעה והשפלות מפניו.

השער השביעי בבאור אופני חיוב התשובה וגבולותיה והדברים התלוים בה.

השער השמיני בבאור אופני חיוב חשבון האדם עם נפשו לאל יתברך.

השער התשיעי בבאור אופני חיוב הפרישות ומה שראוי לנו ממנה.

השער העשירי בבאור אופני חיוב אהבת האלהים ומעלותיה.

שמואל א פרק טו

(כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: