אגרת המוסר, האדמו"ר הגאון ישראל סלנטר (ליפקין) הועתק מספר מסילת ישרים מאת רבינו משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) הכולל את אגרת הרמב"ן, ואגרת הגר"א, ואגרות המוסר, מהדורת נצח תל אביב תשי"ז מהדורה מיוחדת של "מפעלי התורה" למען ישיבות ישראל,

האדם חופשי בדמיונו ואסור במושכלו,

דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו,

בל יחת מעתיד הודאי,

עת יפקוד ה' על כל מפעליו ובשפטים קשים יוסר,

בל ילכד זר בגללו, הוא לבדו ישא פרי חטאיו,

אחד הוא עושה העברה והנענש,

מרה היא, בל יאמר אדם זה חולי ואישאינו,

פגעי התבל מצערים המה למכביר, מול עונשי העבירות,

תגעל נפש האדם למדי, יום לשנה יחשב,

אוי לדמיון אויב הרע הלזה!

מידינו הוא, בכוחנו להרחיקו,

בתתנו אוזן קשבת אל השכל,

להשכיל על דבר אמת, לחשוב שכר עבירה נגד הפסדה,

ומה נעשה? הדמיון נחל שוטף, והשכל יטבע,

אם לא נוליכנו באניה, היא רגשת הנפש וסערת הרוח, עמ' קמ"ז

בלי דעת ובלי תבונה, נכיר, שהאמונה המרחפת בנו, שהאלוהים שופט הוא, לתת לאיש כפרי מעלליו, (אם רע ומר דרכו יוסר בעונשים רעים, אם העולם הזה, או בעולם הבא, עולם הנצחי, בל ידע אנוש ערכה עד כמה תגדל למעלה ראש בכמות ואיכות: ואם זך ואם ישר פועלו, לעומתו ברוך יאמר בתענוגים נשאים בעולם הזה, וביותר בעולם הבא, בעדן נפלא למעלה הרבה משכל והרגש האנושי) היא ראשית מצעדנו לעבודתו יתברך,

הוא מאמר חז"ל (מכות כ"ד) "בא חבקוק והעמידן על אחת- וצדיק באמונתו יחיה"(חבקוק ב'), ומאמר חז"ל (בבא בתרא ע"ח) "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון"(במדבר כ"א) – "המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון, באו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה"

אכן למורת רוח ודאבון לב, כוח הכללי הזה(רק) מסתתר בנו, נחבא במצפוני הלב בל יראה החוצה, אם לא נשים לב לשדד אדמות לבבנו בהרחבת רעיוני המוסר,אי לזאת, גם הכוח הכללי הלזה בל ישלח פארותיו על האברים לאוסרם במאסר היראה, ומזה הכלל לא משכו הפרטים, להישמר מהעבירות המתרגשות, ונכשלים אנחנו בכל עת בעבירות רמות עד שמיים יגיעו בחטאי הלשון באין מעצור לרוחנו, ובעסקי משא ומתן למכביר, ובטול תורה על כולנה, ובכלל כמעט בכל האברים אין במו מתום למתבונן היטב איש לפי ערכו, שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב) ונכשל בעבירות נשאות ורמות, אשר אם גם לחשכת לבבנו כסומים נחשבנו, אין רואה גודלם (נגד עבירות ההמון), רק אם נשקיפה על ידי כלי המחזה (המגדלת דבר גדול למאוד, הנראה לחולשת ראותינו כקטן, כמו הכוכבים, אשר גודלם יותר מכדור הארץ ונראים כנקודות קטנות, ועל ידי כלי המחזה נראים יותר גדולים מעט, ובאמת אין ערוך לגודלם כן הדבר הזה) הוא השכל הנכון, על פי התורה הנאמנה, נמצא אותם חמורים הרבה באיכותם ביתר שאת ויתר עוז,

הוא הדבר אשר נוכל להעמיס בדברי חז"ל (יומא ט') "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה, ובמצוות, וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו(שאמרו שניהם): ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם(העניין שנתגלה עוונם של הראשונים, להיותן עבירות חמורות לעין הרואה באין פנות אל הבינה: אבל עוונות האחרונים בל יראו רק למתבונן היטב הדק גודל חומרם למעלה להפלא, מסתעפות לפרטי חטאים עצומים באין מעצור רחמנא לצלן), כו' "ושאלו שם אמוראי: "ראשונים עדיפי או אחרונים עדיפי" והשיבו תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים". הוא הדבר אשר דיברנו למעלה, כי הגדול מחברו(כמו בבית שני שהיו עוסקים בתורה וכו')  יצרו גדול ומכשילו בחטאים עצומים, נודעו למשכיל על דבר אמת גודל איכותם להרע. עמ' קמ"ח קמ"ט

הנשגב והעיקר בשימוש רפואות התורה לתחלואי היצר, הוא ללמוד בעוז ועיון עמוק היטב דיני העבירה עצמה, ההלכה עם כל סעיפיה, כי עינינו הרואות הרבה מהעבירות, אשר האדם נמנע מהם בטבע, ולא יעבור עליהם אף גם בעת אשר ילחצנו לזה איזה דבר, וישנם עבירות חמורות מאלו והאדם הזה בעצמו יעבור עליהם בנקל, דרך משל: חלק גדול מאחינו בני ישראל כמעט רובם ככולם לא יאכלו בלי נטילת ידיים חלילה, אף גם בעת אשר ירעבו ויצטערו הרבה, ובלשון הרע החמורה בנקל יעברו עליהם גם בלי תאווה גדולה! עתה הננו רואים, כי עיקר השמירה מהעבירה היא רק לעשות את ההרגל(השימור) טבע אצל האדם, על כן אף אם יתאמץ האדם הלזה ללכת בדרכי המוסר, ליגע עצמו בהשמירה מלשון הרע עם כל חושיו ורעיוניו כיאות, בכל זאת כל עוד לא נתחלף טבעו והרגלו בזה, שלא יהיה לו שום חפץ טבעי לספר לשון הרע, יותר יעבור בנקל על לשון הרע מאשר יאכל בלי נטילת ידיים חלילה, וכן הוא העניין בכל העבירות הכל לפי האדם והזמן והמחוז, כי גם לא כל המחוזות שוות בזה, כי אם מתחלפים בעינן, כל מחוז יש לו עבירות אחרות אשר ישמר אצלם בנקל ומרוחק מהם בטבע, וזאת הלא ידוע, כי השתנות הטבע תולד רק מלימוד והרגל רב, ולכן היסוד העקרי והעמוד הנכון להכין את עצמו לשמירה מהעבירות ועשיית המצוות הוא רק הלימוד הרב בהלכה זו הנוגעת לעבירה זו או למצווה זו, ובפרט בעיון הדק היטב, כי זה הלימוד עושה קניין חזק בנפש להיות העבירה מרוחקת בטבע,

כדומה במחוזותינו אלו, תהלה לאל, איסורי נבלות וטרפות ודומיהם, מוטבעים בנפשות הישראלי, עד אשר לא יצטרך שום איש לאכוף טבעו ותאוותו להתרחק מהם, כי המה לו לזרא, הלוא לא יעלה חלילה על לב שום אחד ממוכרי הבשר כשר, להתרפות מלדרוש למורה, במצאו שום דבר שיש בו חשש טריפות באברים הפנמיים, עם היות לו לפעמים בעניין כזה הפסד מרובה ואין יודע בו זולתו, מורא שמים עליו בטבעו והרגלו, חלילה לו מרשע להכשיל את ישראל, אולם בעוונתינו הרבים, במשא ומתן הוא בהיפך, רוב בני אדם לא ידרשו על חשש גזל ועושק מעצמם, טרם יתבענו חבירו, ומהם אשר גם אחר התביעה יעשה תחבולות מרמה או יעיז, והלוא בתורה הכל שווה, זה לא תעשה וזה לא תעשה, כפי עניין התורה ומשפטיה, "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" בספר אגרת המוסר כאן כתוב: "לא תאכל כל נבלה", "תאכל" ביחיד, וזו טעות, כי הכתוב בתורה הוא "תֹאכְלוּ" ברבים, בדברים יד (כא) "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל" ודומיהם, וכמו שהוטבע בנפש הישראלי שכל מיני טרפות שווים אצלו וכל אשר יורה המורה כי הוא טריפה מרוחק אצלו וכתורה יעשו, כן בממון, הלוא כל מה שעל פי התורה שייך לחברו הוי גזל ועובר ב"לא תגזול", ואנחנו רואים שבעוונותינו הרבים, אפילו הלומדים, וכמעט גם היראים, אינם נזהרים כיאות בלא תעשה הלזו, אשר יום הכיפורים והמיתה אינם מכפרים עליה, אכן אם ישים האדם ליבו ונפשו ללמוד ההלכות השייכות לממון בעיון, גמרא ופוסקים איש לפי ערכו, ובפרט אם המרכז יהיה על תכונת איסור והיתר, לידע איך להישתמר מגזל (ואף אם לא יקיים בתחילה, כי התאווה רבה בזה, וגם רחוק הדבר מהרגל המדיני) מה רב כוחה להשריש לאט לאט קניין רב בנפש, עד אשר יהיה שווה בעיניו שאלות איסור ומותר ושאלות השייכים לממון, עמ' קנ"ג קנ"ד

לזאת ישים האדם על ליבו לזכות את הרבים, לעוררם להתבוננות היראה והמוסר, כי עיני האדם פקוחות על אחרים לדעת ולהכיר חסרונותיהם, וכי נצרכים המה למוסר למרבה, כן יחזיק בכל עוז בלימוד המוסרי, למען ישוטטו בו רבים ותרבה יראת ה', וזכות הרבים תהיה תלויה בו, וממילא לאט לאט לימוד המוסר ידריכהו בנתיב הצדק, והוא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר חז"ל (יומא פ"ז) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" עמ' קנ"ו

ומה מאוד תגדל מצווה הלזו בעיני האדם, לשום ליבו ונפשו להדריך בני אדם ללימוד המוסר, להציל נפשם משאול תחתית, כמאמר רז"ל (שבת קנ"א) "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים" ואין לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר לבב בני אדם ללמוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ואזניהם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם וינהמו על אחריתם, לשוב אל ה' יתברך, להיות סור מרע ועשה טוב, אם מעט ואם הרבה, האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יולד מזה, להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו, נלאה שכל אנושי להכיף ולהכיר היטב כמות ואיכות מצוות הרבים, אשר תלווה להאדם מדבר הנקלה הלזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושיעור, לזאת ישים האדם עינו וכוח שיכלו להדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא, עמ' קנ"ז

שמואל א טו (כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: