תנו רבנן = שנו רבנים = אמרו רבנים?   שנו (מלשון שיננו= חזרו על הדברים)

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מג עמוד ב תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ,

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כה עמוד ב תנו רבנן: איזה עשיר? כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר. סימן מ"ט ק"ס. רבי טרפון אומר: כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות, ומאה עבדים שעובדין בהן. רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים. רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו. לאורך הגמרא והמשנה כתוב "תנו רבנן" = אמרו רבנים, אם כך: איך פירוש "תנו רבנן" = אמרו רבנים, מסתדר עם הגמרא הבאה? הרי הכול קיבלו ממשה בסיני? פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: נשאלת השאלה אם הכול נתקבל בסיני מהאלוהים למשה, איך יכול להיות ש"אמרו" "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? הרי אם משה מסר להם, מה יהיה על "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"? ילקוט שמעוני תורה פרשת במדבר רמז תרצה אמר ר' תנחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא שקבל מן הזקנים הלכה למשה מסיני [כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו, עליו הכתוב אומר אל תגזל דל כי דל הוא] וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ממי אתה למד מאסתר ששמעה הדבר ממרדכי ואמרה לאחשורוש שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, ועל ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידה, הרי היה צריך לומר אמר משה, ולא "תנו רבנן"? מה פירוש דברי רבי מאיר? מה פירוש רבי טרפון אומר? מה פירוש רבי עקיבא אומר? מה פירוש רבי יוסי אומר? משה מסר את הגמרא בסיני, ואמר שהם אמרו/יאמרו?

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב ואפילו מלא עינים כמלאך המות; אמרו עליו על מלאך המות, שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה, עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות! קרן זוית הואי. מי אלה ש"אמרו"? הרי הגמרא ניתנה בסיני ממשה, ומשה קיבל מהאלוהים, אם כך: ה"אמרו" צריכים להיות האלוהים או משה?  תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קי עמוד א אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר: +שמות ו'+ ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, רבא אמר? או משה אמר, ורבא רק מעביר? מה יהיה על "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"?

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב אמר רב יהודה אמר שמואל, מאי דכתיב: +חבקוק א+ ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו, למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים - כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם - כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים. דבר אחר: מה דגים שבים - כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים, כך בני אדם - כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים. איבעית אימא: בעולם הזה, ואיבעית אימא: לעולם הבא. איבעית אימא בעולם הזה, כדר' חנינא, דא"ר(דאמר רב) חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: +משלי כב+ צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. משה מסר את הגמרא בסיני ואמר שהם אמרו/יאמרו? מדוע מסר משה את הגמרא הזו עם "דבר אחר"? משה לא קיבל במדויק מהאלוהים, מדוע?

לסיכום: זה חלק קטן מאוד מדוגמאות רבות, אשר מוכיח שהתורה שבע"פ היא המצאת "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", וכדי להצדיק את התוספות שהוסיפו, אם לא היו אומרים שממשה ומסיני נאמרו הדברים, לא היה העם מקבל מהם את דבריהם,

לא היה חשוב ל"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שהם בעצם עוברים על דברי תורה כשהוסיפו "תושב"ע"?

דברים ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:--- (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:

קהלת ג (יג) וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:(יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו:

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה (א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות - לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג, יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל, יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה: הלכה (ב) לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת "לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח) ו"לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט)

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק יא הלכה (ג) ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן, הרי זה ודאי בדאי רשע ואפיקורוס:

                                                     לא תוסיפו ולא תגרעו?

משלי א (ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: רש"י שמע בני מוסר אביך - מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה: אמך - אומתך כנסת ישראל כמו (יחזקאל יט) מה אמך לביאה והם דברי סופרים שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה: האם זה מותר? האם כשאומר משה לא תוסיפו ולא תגרעו כוונתו לפשוטי העם או שכוונתו לגדולי העם? ואל מי מכוונים דברי הנביא יחזקאל יג (א) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:(ב) בֶּן אָדָם הִנָּבֵא אֶל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים וְאָמַרְתָּ לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם שִׁמְעוּ דְּבַר יְהֹוָה:(ג) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה הוֹי עַל הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם וּלְבִלְתִּי רָאוּ:(ד) כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ:(ה) לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם יְהֹוָה:(ו) חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב הָאֹמְרִים נְאֻם יְהֹוָה וַיהֹוָה לֹא שְׁלָחָם וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר:(ז) הֲלוֹא מַחֲזֵה שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם וְאֹמְרִים נְאֻם יְהֹוָה וַאֲנִי לֹא דִבַּרְתִּי: מי הם הנביאים שאליהם מדבר יחזקאל? ומה תלונתו על גודרי הגדר?

אבן עזרא שיר השירים הקדמה אין למעלה ממדרש שיר השירים שדרשו רבותינו ז"ל לכן כאשר ראיתי גדולים ועמודי עולם עשו גם הם דרש והוסיפו וגרעו גם אני יצאתי בעקבותיהם וכל שלמה הוא שלמה המלך חוץ מהאלף לך שלמה שהוא המשיח ונקרא שלמה בעבור שהוא בנו כאשר נקרא דוד ודוד עבדי נשיא להם.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף כא עמוד ב אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי - וקיימתים. אמר ליה רב חסדא לההוא מדרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה: מי שמיע לך חדשים גם ישנים מהו? אמר ליה: אלו מצות קלות ואלו מצות חמורות. אמר ליה: וכי תורה פעמים פעמים ניתנה? אלא: הללו מדברי תורה, והללו מדברי סופרים. דרש רבא: מאי דכתיב +קהלת י"ב+ ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו'. בני! הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו - אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ. +קהלת י"ב+ ולהג הרבה יגעת בשר. אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. מתקיף לה רבא: מי כתיב לעג? להג כתיב! - אלא: כל ההוגה בהן טועם טעם בשר.

והמגוחך והמדהים שאפילו על דברי עצמם לא הקפידו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לשמור,

תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט דף מא טור ב ר' דימי בשם ר' יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסו'ר עליך דברי'ם אחרי'ם לאסור אסר,

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב ר' חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל, רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון,

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה (ט) ויש שם דברים אחרים, אסרו אותן חכמים. ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים - עד שלא יתערבו בהם ישראל, ויבואו לידי חתנות; ואלו הן, אסרו לשתות עימהן, ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך; ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן, ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן: אסרו חכמים, ואין איסור מהתורה?

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף עב עמוד ב - כח דהיתרא עדיף. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף עד עמוד ב כח דהיתירא עדיף ליה. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ס עמוד ב כח דהיתירא עדיף. תלמוד בבלי מסכת חולין דף נח עמוד א כח דהיתרא עדיף ליה. תלמוד בבלי מסכת נדה דף נט עמוד ב כח דהיתרא עדיף ליה.  נשאלת השאלה: מדוע "כח דהיתרא עדיף"? אולי מפני שאין חוכמה בלומר על הכול "אסור", החכמה היא למצוא את המותר, האסור זה פתרון לטיפשים. ומה פירוש מושיבים בסנהדרין "מי שיודע לטהר את השרץ"? תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יז עמוד א אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן. אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה. מדוע מושיבים בסנהדרין את מי "שיודע לטהר את השרץ"? האם מפני שכל אידיוט יכול לומר "לא", והחוכמה למצוא חכם שיודע לפתוח את הנושא לדיון, ולחפש איך אפשר להקל על העם ולא איך להקשות, הרי גם הרעיון של הגמרא הבאה הוא כזה, שצריך להקל ולא להחמיר, מפני שהציבור לא יקבל חומרות, תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד (ב) תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ(אלא אם כן) רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומה על הגמרא הבאה? שהרי אם דברי תורה אינם צריכים חיזוק מדוע להוסיף גזרות או גדרות לאיסורי תורה?  תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א דף ע טור ג מה ראיתה להקל באילו ולהחמיר באילו שאילו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק ואילו דברי (דף ע טור ד /ה"ד)  סופרים ודברי סופרין צריכין חיזוק..

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מא מה שנתלה בזקן ממרא, אומר, כי כאשר ידע השם יתעלה שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחדושים ולפי הנראה מן העניינים, להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם, הזהיר מן התוספת ומן המגרעות, ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת השם, והותר ג"כ לחכמי כל דור, רצוני לומר ב"ד הגדול, לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בעניינים שיחדשום לשמור התורה וישאירו הסייגים ההם קיימים לנצח, כמ"ש ועשו סייג לתורה, וכן הותר להם ג"כ לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד, אבל לא יעמידוהו לדורות כמו שביארנו בסדר פירוש המשנה בהוראת שעה, ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו, ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים, היו בני אדם נפסדים לרוב המחלוקת והסתבכות הדעות, והזהיר יתעלה שלא יעשו זה שאר החכמים אלא ב"ד הגדול לבד, וצוה להרוג מי שיחלוק עליהם, שאם יחלוק עליהם כל מעיין, בטלה הכוונה המכוונת ובטלה התועלת.

"התורה אסרה כתיבת תורה שבע"פ מחשש מה שאירע באמת לאחר שהותרה הכתיבה שבכך רבו הסברות, השיטות, והמחלוקות, (מורה נבוכים עמ' קפח)"

רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר: 

לאחר קריאת מסמך זה אפשר להבין את דברי הנביאים ישעיהו, ירמיהו, והושע, ובמיוחד את הנביא ישעיהו בפרק ה פס' (כ), הרי טענתו של ישעיהו בפס' זה שהכול הפוך אצלם, אצל "חכמים" אלו, והם "חכמים" בעיני עצמם בלבד, או כלשונו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם",

ישעיהו ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:(כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ:

ישעיהו כט (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהֹוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ <הַסֵּפֶר> סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

ירמיהו ח (ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים:(ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהֹוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:

הושע ט (ז) בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה: (ח) צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם אֱלֹהָי נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו: כי מי יכול לכתוב כל כך הרבה שטויות? ועוד שיבואו אחריו ויאמרו אמן? הרי חייב להיות כאן אלוהים, שיגרום לטיפשות הזו להתקבל אצל בני אדם, מלכים א יח (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְיך עָשִֹיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:(לז) עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהֹוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: