קמיע ואמונה תפלה
תלמוד בבלי מסכת שבת דף סא עמוד ב והתניא: איזהו קמיע מומחה - כל שריפא שלושה בני אדם כאחד! - לא קשיא, הא - למחויי גברא, הא - למחויי קמיעא. אמר רב פפא, פשיטא לי: תלת קמיע לתלת גברי, תלתא תלתא זימני - איתמחי גברא ואתמחי קמיע. תלתא קמיע לתלתא גברי, חד חד זימנא - גברא איתמחי, קמיעא לא איתמחי. חד קמיע לתלתא גברי - קמיעא איתמחי, גברא לא איתמחי. בעי רב פפא: תלתא קמיע לחד גברא מאי? קמיעא - ודאי לא איתמחי: גברא איתמחי או לא איתמחי? מי אמרינן: הא אסי ליה, או דילמא: מזלא דהאי גברא הוא דקא מקבל כתבא? - תיקו.
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה יד יוצאה האשה באבן תקומה ובמשקל אבן תקומה שנתכוין ושקלו לרפואה, ולא אשה עוברה בלבד אלא אפילו שאר הנשים שמא תתעבר ותפיל, ר ויוצאין ש בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה זה ת שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש, וכן היוצא בתפילין פטור. האם רופא המרפא אנשים, גם יכול לכתוב קמעות?
הרמב"ם על קמיע וקמיעות
"ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות - כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם". (מורה נבוכים חלק ראשון, פרק סא). (יש לציין שבמקום אחר מתיר הרמב"ם לטלטל "קמע שהוכח" (כמועיל) בשבת.)
"ודברים האלו כולן(הכוונה לפעולות מאגיות כגון העלאה באוב), דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריהן[...] כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת" (משנה תורה יא יז-יח)
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה י
איזהו חובר זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להן ענין ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק והאומר כך וכך על האיש אינו ניזוק, ומהן אוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע וכיוצא בדברים האלו הכל אסור, והחובר עצמו שאחז בידו כלום או שעשה מעשה עם דבורו אפילו הראה באצבעו הרי זה לוקה שנאמר לא ימצא בך וגו' וחובר חבר, אבל אם אמר דברים בלבד ולא הגיד לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום, וכן אדם שאמר עליו החבר אותן הקולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה מכין אותו מכת מרדות מפני שנשתתף בסכלות החבר, וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים לא ירעו וגם היטב אין אותם. הלכה (יא) מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו ו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו. הלכה (יב) הלוחש על ז המכה וקורא * פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף נג עמוד א מיתיבי: לא יצא... ולא בקמיע אף על פי שהוא מומחה,
רש"י קמיע - כתב לרפואת חולי. מומחה - שריפא כבר שלש פעמים.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף ס עמוד א משנה. לא יצא האיש בסנדל המסומר, ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. ולא בתפילין, ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. ולא בשריון, ולא בקסדא, ולא במגפיים, ואם יצא - אינו חייב חטאת.
רש"י ולא בקמיע - שכותבין וטוענין לרפואה. שאינו מן המומחה - אבל בקמיע מומחה - שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו.
