מתנות עניים

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א

הלכה (א) הקוצר את שדהו - לא יקצור את כל השדה כולה, אלא יניח קמה מעט לעניים בסוף השדה, שנאמר "לא תכלה פיאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג, כב), אחד הקוצר, ואחד התולש. וזה שמניח, הוא הנקרא פיאה. וכשם שמניח בשדה, כך באילנות - כשאוסף את פירותיהן, מניח מעט לעניים. עבר וקצר את כל השדה, או אסף כל פירות האילן - לוקח ממה שקצר או אסף מעט, ונותנו לעניים, שנתינתו מצות עשה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (שם). ואפילו טחן הקמח ולשו, ואפהו פת - הרי זה נותן פיאה מן הפת לעניים: הלכה (ב) אבד כל הקציר שקצר, או נשרף, קודם שייתן הפיאה - הרי זה לוקה, שהרי עבר על מצות לא תעשה, ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו:  איך הגיעו לקביעה זו? 1) חייב להשאיר פאה? 2) מדובר על שדה, איך עצים?

הלכה (ג) וכן בלקט, כשקוצר ומאלם - לא ילקט השיבולים הנופלות בשעת הקציר, אלא יניחם לעניים, שנאמר "ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא כג, כב); עבר וליקטן, אפילו טחן ואפה - נותן לעניים, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (שם). אבדו או נשרפו אחר שליקטן, קודם שייתן לעניים - לוקה: מלכתחילה אינו יכול ללקט? והרי כבר נענש

הלכה (ד) וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה, וכן בעוללות - שנאמר "וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט; לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, י): הלכה (ה) וכן המעמר, ושכח אלומה אחת בשדה - הרי זה לא ייקחנה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט); עבר ולקחו, אפילו טחנו ואפהו - הרי זה נותנו לעניים, שנאמר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (שם), זו מצות עשה. הא למדת, שכולן מצוות לא תעשה שניתק לעשה; ואם לא קיים עשה שבהן, לוקה: הלכה (ו) כשם שהשכחה בעומרין, כך היא בקמה - אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה, הרי זו לעניים. וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה, כך יש שכחה לאילנות כולן, שנאמר "כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך" (דברים כד, כ); והוא הדין לשאר האילנות, שיש להן שכחה כזיתים: מה התוספת כאן הרי העומר מהקמה רק שהוא כבר נקצר?

הלכה (ט) כל גר האמור במתנות עניים, אינו אלא גר צדק - שהרי הוא אומר במעשר עני "ובא הלוי. . . והגר" (דברים יד, כט), מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית; ואף על פי כן אין מונעין עניי גויים ממתנות אלו, אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן - מפני דרכי שלום: הלכה (י) נאמר במתנות עניים "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, י; ויקרא כג, כב), כל זמן שהעניים תובעין אותן - פסקו העניים מלבקש ולחזר עליהן, הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופן קדוש, כתרומות; ואינו חייב ליתן להן דמיהן, שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא "תעזוב אותם"; ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים: מהיכן לומדים זאת? ומדוע תורה לא אומרת ישר גר צדק?

הלכה (יא) ומאימתיי כל אדם מותרין בלקט - משייכנסו המלקטים השניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים, וייצאו; ומאימתיי כל אדם מותרין בפרט ובעוללות - משיהלכו העניים בכרם ויבואו, הנשאר אחר כן מותר לכל אדם: איך הבינו "חכמים" שמותר לכל אדם?

הלכה (יב) ומאימתיי כל אדם מותרין בשכחה של זיתים בארץ ישראל - אם שכח אותה בראש הזית, הרי זה מותר בה מראש חודש כסליו, שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפלה; אבל ציבורי זיתים שיישכחו תחת האילן, הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריהן:

הלכה (טז) כמה הוא שיעור הפיאה, מן התורה אין לה שיעור - אפילו הניח שיבולת אחת, יצא ידי חובתו. אבל מדבריהם, אין פחות מאחד משישים, בין בארץ, בין בחוצה לארץ; ומוסיף על האחד משישים לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי ברכת הזרע: זהו המבחן לאדם, הרי יכלה תורה לקבוע שעור, כגון מעשר וחומש תהלים יא (ה) יְהֹוָה צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ: ולא היה צורך שיקבעו "חכמים" מידות, אם תורה לא קבעה,

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ב

הלכה (א) כל אוכל, שגידוליו מן הארץ, ונשמר, ולקיטתו כולו כאחת, ומכניסין אותו לקיום - חייב בפיאה, שנאמר "ובקוצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט, ט). כל הדומה לקציר בחמש דרכים האלו, הוא שחייב בפיאה - כגון התבואה והקטנייות והחרובין והאגוזין והשקדים והרימונים והענבים והזיתים והתמרים בין רטובים בין יבשים, וכל כיוצא באלו:  מה הקשר בין קוצר לקוטף? ואם יש קשר? אז מדוע יש יוצאים מן הכלל?

הלכה (ב) אבל איסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין, מפני שאינן אוכל; וכן כמהין ופטרייות פטורין, מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ; וכן ההפקר פטור, שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכול; וכן התאנים אינן חייבין בפיאה, שאין לקיטתן כאחד אלא יש באילן זה מה שייגמר היום ויש בו מה שייגמר לאחר כמה ימים; וכן הירק פטור, שאין מכניסין אותו לקיום: הלכה (ג) השומים והבצלים חייבין בפיאה, שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום; וכן האימהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע, חייבות בפיאה. וכן כל כיוצא בהן. קרקע כל שהוא חייב בפיאה, אפילו הייתה של שותפין - שנאמר "קציר ארצכם" (ויקרא יט, ט), אפילו של רבים: הלכה (ד) שדה שקצרוה גויים לעצמן, או קצרוה ליסטים, או קירסמוה נמלים, או שיברתה הרוח או בהמה - הרי זו פטורה מן הפיאה, שחובת הפיאה בקמה. קצר חצייה וקצרו הליסטים חצייה שנשאר - הרי זו פטורה, שהחיוב בחצי שקצרו הליסטים: הלכה (ה) אבל אם קצרו הליסטים חצייה, וחזר הוא וקצר השאר - נותן פיאה לשיעור מה שקצר; קצר חצייה, ומכר חצייה - הלוקח נותן פיאה לכול. קצר חצייה, והקדיש חצייה - הפודה מיד הגזבר נותן פיאה לכול; קצר חצייה, והקדישו - הרי זה מניח מן הנשאר פיאה הראויה לכול:

הלכה (יב) אין מניחין את הפיאה אלא בסוף השדה - כדי שיהיו העניים יודעין מקום שיבואו לו, וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא ייחשד; ומפני הרמאין, שלא יתכוון לקצור הכול ואומר לאלו שרואין אותו קוצר סוף השדה, בתחילת השדה הנחתי. ועוד, שלא ישמר שעה שאין שם אדם, ויניחנה, וייתננה לעני הקרוב לו:  אם הוא רמאי מעניין אותו ההלכה?

הלכה (טו) הפיאה של תבואה וקטנייות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרין, וכן פיאת הכרם והאילנות - ניתנת במחובר לקרקע, והעניים בוזזין אותה בידם; ואין קוצרין אותה במגלות, ואין עוקרין אותה בקורדומות - כדי שלא יכו איש את ריעהו. רצו אותן העניים לחלק אותה ביניהן, הרי אלו מחלקין; אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק, ואחד אומר לבוז - לזה האחד שומעין, שאמר כהלכה:  האם כאן לא חשוב הרוב ודרכי שלום?

הלכה (טז) פיאה של דלית ושל דקל, שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה - בעל הבית מוריד אותה, ומחלק בין העניים, ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן, בוזזין; ואפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז, ואחד אומר לחלק - שומעין לאחד שאמר כהלכה, ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן: הלכה (יז) בשלוש עיתות ביום מחלקין את הפיאה לעניים בשדה, או מניחין אותן לבוז אותה - בשחר, ובחצות היום, ובמנחה; ועני שבא שלא בזמן זה, אין מניחין אותו ליטול - כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול: הלכה (יח) ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום, מפני שיש שם ענייות מניקות שצריכין לאכול בתחילת היום, ויש שם עניים קטנים שאין נעורין בבוקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינן מגיעין עד המנחה:

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ד

הלכה (ט) זרעים הנמצאים בחוררי הנמלים - אם היו החורים בתוך הקמה, הרי הוא של בעל השדה, שאין לעניים מתנה בתוך הקמה. ואם היו במקום שנקצר, הרי זה של עניים, שמא מן הלקט גררוהו; ואף על פי שנמצא שחור, אין אומרין הרי זה משנה שעברה - שספק הלקט, לקט:  על עשו מספרת האגדה שהיה שואל את אביו על עישור המלח, דומה לא?

הלכה (יג) היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט - אם יכול בעל הבית למחות בידן, ממחה; ואם לאו, מניחן מפני דרכי שלום. המפקיר את הלקט עם נפילת רובו, אינו הפקר - מאחר שנשר רובו, אין לו בו רשות:  מה זה עניים לא ראויין?

הלכה (יד) איזה הוא פרט - זה גרגר אחד או שני גרגרין, הנפרטין מן האשכול בשעת הבצירה; נפלו שלושה גרגרין בבת אחת, אינו פרט. היה בוצר וכורת את האשכול, והוסבך בעלין ונפל לארץ ונפרט - אינו פרט: הלכה (יח) זמורה שהיה בה אשכול, ובארכובה של זמורה עוללת - אם נקרצת עם האשכול, הרי היא של בעל הכרם; ואם לאו, הרי היא של עניים. כרם שכולו עוללות - הרי הוא של עניים, שנאמר "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט, י), אפילו כולו עוללות. ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד: מדוע לא בכל דבר?

הלכה (כג) מי שהיו לו חמש גפנים, ובצרן לתוך ביתו - אם לאוכלן ענבים - פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי, וחייב בעוללות; ואם בצרן יין - חייב בכול, אלא אם כן שייר מקצתן:

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ה  

הלכה (ב) היה בעל השדה בעיר ואמר, יודע אני שהפועלים שכחין עומר בשדה שבמקום פלוני - שכחוהו, הרי זה שכחה; ואם היה בשדה ואמר כן, ושכחוהו - אינו שכחה, שהשכוח מעיקרו בשדה, הוא השכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח, הרי זה שכחה - שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד, יט), לא בעיר: כל מילה חשובה?

הלכה (ט) הקוצר שהתחיל לקצור, ושכח לפניו ולאחריו - שלאחריו שכחה, ושלפניו אינו שכחה, שנאמר "לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט), אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחו לאחריו: הלכה (טז) העומר שיש בו סאתיים, ושכחו - אינו שכחה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד, יט), עומר ולא גדיש, אף על פי שכל העומרים סאתיים סאתיים. שכח שני עומרים - אף על פי שיש בשניהן סאתיים, הואיל ואין בכל אחד מהן סאתיים - הרי אלו שכחה; וכן ייראה לי שהן שכחה, אפילו היה בשניהן יתר מסאתיים: הלכה (יז) קמה שיש בה סאתיים, ושכחה - אינה שכחה; אין בה סאתיים - רואין את השיבולים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות, ואת השדופות כאילו הן מלאות, ואם הייתה ראויה אחר אומדן זה לעשות סאתיים ושכחה, אינה שכחה: הלכה (יח) שכח סאה תבואה עקורה, וסאה שאינה עקורה - אינן מצטרפין, אלא שניהן שכחה; וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן - אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש, ובשניהן סאתיים - אינן מצטרפין, אלא שניהן שכחה: הלכה (יט) השוכח עומר בצד הקמה שאינה שכוחה - אינו שכחה, שנאמר "כי תקצור. . . ושכחת עומר" (דברים כד, יט), שסביבותיו קציר שכחה, אבל עומר שסביבותיו קמה אינו שכחה; וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה, אפילו הייתה זו שאינה שכוחה קלח אחד - הרי זו מצלת את השכוחה, ויהיה מותר לקחתה: הלכה (כ) אבל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח, אפילו היה בו סאתיים - אינו מציל אותן, והרי השכוח לעניים: הלכה (כב) השוכח אילן בין האילנות, אפילו היו בו כמה סאין פירות, או ששכח שני אילנות - הרי הן שכחה; שלושה, אינה שכחה. במה דברים אמורים, באילן שאינו ידוע ומפורסם במקומו כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה, או במעשיו כגון שהיה עושה זיתים הרבה, או בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה, או השפכני, או הבישני; אבל אם היה בו אחד משלושה דברים אלו - אינו שכחה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד, יט), עומר שאתה שוכחו לעולם, ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו - יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואף על פי שלא תפגע בו, מפני שהוא ידוע ומפורסם: הלכה (כג) היה מסויים בדעתו, הרי זה כמפורסם וידוע. היה עומד בצד הדקל, הדקל מסיימו; היו שניהן זית נטופה וכיוצא בו, זה מסיים את זה. הייתה כל שדהו זית נטופה, ושכח אחת מהן או שתיים - יש לו שכחה: הלכה (כד) במה דברים אמורים, שלא התחיל באילן זה המפורסם; אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו - הרי זה שכחה, ואף על פי שהוא מפורסם, והוא, שיהיה הנשאר בו פחות מסאתיים; אבל סאתיים אינו שכחה, אלא אם כן שכח כל האילן כמו שביארנו: הלכה (כז) המפקיר את כרמו, והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו, ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה, שהרי שדך וכרמך אני קורא בו - מפני שהיה לו, והרי הוא שלו. אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים, הרי זה פטור מן הכול. ובין כך ובין כך, פטור מן המעשרות, כמו שיתבאר:  אם הפקיר את כרמו איך זכה בו?

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ו

הלכה (א) מתנה אחרת שישית יש לעניים בזרע הארץ - והוא המעשר שנותנין לעניים, והוא הנקרא מעשר עני. וזה הוא סדר הפרשת תרומות ומעשרות, אחר שקוצר זרע הארץ, או אוסף פרי העץ, ותיגמר מלאכתו - מפריש ממנו אחד מן החמישים, וזה הוא הנקרא תרומה גדולה, ונותנה לכוהן; ועל זה נאמר בתורה "ראשית דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יח, ד): איך הגיעו ל 2% לכהן? ואיך זה מסתדר עם הנאמר בתורה שבכתב? במדבר ה (ט) וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:(י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:

במדבר יח (ח) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם:(ט) זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ:(י) בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ:(יא) וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ:(יב) כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַיהוָֹה לְךָ נְתַתִּים:(יג) בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַיהוָֹה לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ:(יד) כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה:(טו) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָֹה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה:(טז) וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:(יז) אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָֹה:(יח) וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה:(יט) כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָֹה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ:(כ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(כא) וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:

דברים יח (ג) וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה:(ד) רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ:(ה) כִּי בוֹ בָּחַר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָֹה הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים:

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ו

הלכה (ז) בעל השדה שעברו עליו עניים, והיה לו שם מעשר עני - נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר, כדי שובעו, שנאמר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו, יב). כדי שובעו, וכמה - אם מן החיטים נתן, לא יפחות מחצי קב; ואם מן השעורים נתן, לא יפחות מקב; ואם מן הכוסמין, לא יפחות מקב וחצי; ואם מן הגרוגרות, לא יפחות מקב; ואם מן הדבילה, לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע; ואם מן היין, לא יפחות מחצי לוג; ואם מן השמן נתן, לא יפחות מרביעית; מן האורז, רובע הקב: הלכה (ח) נתן לו ירק, נותן משקל ליטרה, והוא משקל חמישה ושלושים דינר; מן החרובין, שלושת קבין; מן האגוזים, עשרה; מן האפרסקין, חמישה; מן הרימונים, שתיים; ואתרוג, אחד. ואם נתן לו משאר הפירות, לא יפחות מכדי שימכרם וייקח בדמיהן מזון שתי סעודות: הלכה (ט) היה לו דבר מועט, והעניים מרובין ואין בו כדי ליתן לכל אחד ואחד כשיעור - נותן לפניהן, והן מחלקין ביניהן. ומעשר עני המתחלק בגורן - אין בו טובת הניה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין על כורהו; ואפילו עני שבישראל, מוציאין אותו מידו. אבל המתחלק בבית - יש בו טובת הניה לבעלים, ונותנו לכל עני שירצה: הלכה (י) היה לו מעשר בגורן, ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו - יש לו להפריש מחצה ליתנו לו; והחצי, מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו: הלכה (יא) במה דברים אמורים שאינו נותן לעני אלא כדי שובעו, בשדה; אבל אם היה המעשר בבית, מחלקו לכל העניים אפילו כזית כזית, שאינו מצווה ליתן כדי שובעו אלא בשדה - שהרי אינו מוצא שם ליקח, שנאמר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו, יב). באו איש ואישה לבית - נותנין לאישה תחילה, ופוטרין אותה; ואחר כך, נותנין לאיש: הלכה (יב) אב ובנו, איש וקרובו, שני אחין, שני שותפין, שהיה אחד מהן עני - נותן לו האחר מעשר עני שלו. שני עניים שקיבלו שדה באריסות - זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותנו לחברו, וכן חברו מפריש מחלקו ונותן לו:

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז

הלכה (א) מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם הייתה יד הנותן משגת - שנאמר "פתוח תפתח את ידך, לו" (דברים טו, ח), ונאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה, לה), ונאמר "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה, לו). וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו, ולא נתן לו צדקה - עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, מאחיך האביון" (דברים טו, ז). לפי מה שחסר העני, אתה מצווה ליתן לו - אם אין לו כסות, מכסים אותו; אין לו כלי בית, קונין לו כלי בית; אין לו אישה, משיאין אותו אישה; ואם הייתה אישה, משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו - קונין לו סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו, שנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח); ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעשרו: הלכה (ב) יתום שבא להשיאו אישה - שוכרין לו בית, ומציעין לו מיטה וכל כלי תשמישו; ואחר כך משיאין לו אישה: הלכה (ג) בא עני ושאל די מחסורו, ואין יד הנותן משגת - נותן לו כפי השגת ידו, וכמה - עד חמיש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה בנכסיו, בינוני; פחות מכן, עין רעה. ולעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה; וכל הנותן פחות מזה, לא קיים מצוה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן צדקה לאחר: הלכה (ד) עני שאין מכירין אותו, ואמר רעב אני, האכילוני - אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום, ואמר כסוני - בודקין אחריו שמא רמאי הוא; ואם היו מכירין אותו - מכסין אותו לפי כבודו מיד, ואין בודקין אחריו: הלכה (ה) מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ועני המחזר על הפתחים, אין נזקקין לו למתנה מרובה; אבל נותנין לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר "אל ישוב דך, נכלם" (תהילים עד, כא): הלכה (ו) אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, מכיכר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החיטים ארבע סאין בסלע; וכבר ביארנו כל המידות. ואם לן - נותנין לו מצע שיישן עליו, וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית; ואם היה שבת - נותנין לו מזון שלוש סעודות, ושמן וקטנית ודג וירק. ואם היו מכירין אותו, נותנין לו לפי כבודו: הלכה (ז) עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלוואה; ועשיר המרעיב את עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה - אין משגיחין בו:

הלכה (ח) מי שאינו רוצה ליתן צדקה, או שייתן מעט ממה שראוי לו - בית דין כופין אותו, ומכין אותו עד שייתן מה שאמדוהו ליתן; ויורדין לנכסיו בפניו, ולוקחין מהן מה שראוי לו ליתן. וממשכנין על הצדקה, ואפילו בערבי שבתות:

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י

הלכה (טז) לעולם ידחוק אדם עצמו, ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לברייות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור; וכן ציוו חכמים ואמרו, עשה שבתך כחול, ואל תצטרך לברייות. ואפילו היה חכם ומכובד, והעני - יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת; ולא יצטרך לברייות, מוטב לפשט עורות הנבילות בשוק, ולא יאמר לעם, חכם אני וגדול אני וכוהן אני, פרנסוני; ובכך ציוו חכמים: הלכה (יז) גדולי החכמים - היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהן כשנתנו להן: הלכה (יח) כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל - אינו מת מן הזקנה, עד שיצטרך לברייות; והרי הוא בכלל "ארור הגבר, אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז, ה). וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל - הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו; ואין לו בצערו, אלא עוונות וחטאות: הלכה (יט) וכל מי שצרך ליטול, וציער עצמו ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור - אינו מת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו; ועליו ועל כל כיוצא בו נאמר "ברוך הגבר, אשר יבטח בה'" (ירמיהו יז, ז):