גוי כזב תמיד?

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד ב אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן. וגניבא משמיה דרב אמר: כולן משום עבודת כוכבים גזרו בהן, דכי אתא רב אחא בר אדא א"ר יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן; מאי אולמיה דשמן מפת? אלא, על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, ועל דבר אחר משום ד"א. בנותיהן - דאורייתא היא, דכתיב: +דברים ז+ לא תתחתן בם! דאורייתא ז' אומות, אבל שאר עובדי כוכבים לא, ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר עובדי כוכבים. ולר"ש בן יוחי דאמר: +דברים ז+ כי יסיר את בנך מאחרי - לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר? אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: +בראשית לח+ ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף! אלא, דאורייתא עובד כוכבים הבא על בת ישראל, דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים לא, ואתו אינהו גזור אפי' ישראל הבא על העובדת כוכבים. ישראל הבא על העובדת כוכבים - הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר: הבועל ארמית - קנאין פוגעין בו! (א"ל,) +מסורת הש"ס: [אלא]+ דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא. בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו, [דכי אתא רב דימי אמר: ב"ד של חשמונאי גזרו,] ישראל הבא על העובדת כוכבים - חייב משום נשג"א(נידה, שפחה, גויה, אשת איש), כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז(נידה, שפחה, גויה, זונה)! כי גזרו בית דינו של חשמונאי ביאה, אבל ייחוד לא, ואתו אינהו גזור אפי' ייחוד. ייחוד נמי בית דינו של דוד גזרו, דאמר רב יהודה: באותה שעה גזרו על ייחוד! אמרי: התם ייחוד דבת ישראל, אבל ייחוד דעובדת כוכבים לא, ואתו אינהו גזרו אפי' אייחוד דעובדת כוכבים. ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא! דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר: +דברים יג+ כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא, בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה! ייחוד דאורייתא דאשת איש, ואתא דוד וגזר אפי' אייחוד דפנויה, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפי' אייחוד דעובדת כוכבים. מאי על ד"א משום ד"א? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק עובד כוכבים שיטמא בזיבה, שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור; דא"ר זירא: צער גדול היה לי אצל ר' אסי, ור' אסי אצל ר' יוחנן, ור' יוחנן אצל ר' ינאי, ור' ינאי אצל רבי נתן בן עמרם, ור"נ בן עמרם אצל רבי: תינוק עובד כוכבים מאימתי מטמא בזיבה? ואמר לי: בן יומו, וכשבאתי אצל ר' חייא, אמר לי: בן ט' שנים ויום אחד, וכשבאתי והרציתי דברי לפני רבי, אמר לי: הנח דברי ואחוז דברי רבי חייא, דאמר: תינוק עובד כוכבים אימתי מטמא בזיבה? בן תשע שנים ויום אחד, איך מסתדרת גזירת "בית דינו של חשמונאי", שהבא על עובדת כוכבים חייב משום "נשג"א"(נידה, שפחה, גויה, אשת איש), האם "בית דינו של חשמונאי" לא ידעו הלכה? הרי אצלם אין בכלל זיבה? ואם בנות גויים כנידות מעריסותיהן, איך מסתדרת ההלכה הבאה, שאין חייבים עליהן משום נידה?

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד הלכה (ד) הגויים - אין חייבין עליהן משום נידה, ולא משום זבה, ולא משום יולדת; וחכמים גזרו על כל הגויים, זכרים ונקבות, שיהיו כזבים תמיד, בין ראו בין לא ראו - לעניין טומאה וטהרה: האם "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" יכולים לשנות ציווי תורה? האם "גזרת" "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" על הגויים אינה מתנגשת בציווי "לֹא תֹסִפוּ וְלֹא תִגְרְעוּ"? ובהנחה שנקבל את ההלכה, הרי אם קבעו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שכל "הגויים יהיו כזבים תמיד"? ובפס' הבאים זאת התורה ביחס לזב? ויקרא טו (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא:(ג) וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא:(ד) כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:(ה) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: הנוגע במשכב של זב נטמא? (ו) וְהַיּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ז) וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ח) וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ט) וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא: רוק של זב מטמא? וכל מרכב אשר ירכב עליו? אם כך: איך אפשר לקבל ממנו תרומה? (י) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: (יא) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב", טמא? הזב מטמא כל דבר,

במדבר ה (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:(ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם: הרי אסור לשהות במחיצתם של הזבים? אם כך: איך שהו ה"צדיקים" באירופה?

לאחר שראינו מה איסורי תורה על הזב, וקבעו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שהגויים כזבים תמיד, איך ההלכות הבאות מסתדרות?

רמב"ם הלכות תרומות פרק ד הלכה (טו) הנוכרי שהפריש תרומה משלו - דין תורה שאינה תרומה, לפי שאינו חייב. ומדבריהם גזרו, שתהיה תרומתן תרומה, גזירה - משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון לישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפוטרו. ובודקין את הגוי שהפריש תרומה - אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה, תינתן לכוהן; ואם לאו, טעונה גניזה, שמא בליבו לשמיים: הלכה (טז) במה דברים אמורים, בארץ ישראל. אבל גוי שהפריש תרומה בחוצה לארץ, לא גזרו עליה; ומודיעין אותו שאינו צריך, ואינה תרומה כלל: איך הלכה זו מסתדרת עם ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות תרומות פרק יב הלכה (ז) היה עובר ממקום למקום, וכיכרות של תרומה בידו, אמר לו הנוכרי, תן לי אחת מהן, ואם לאו הריני נוגע בכולן, ומטמאן - יניח לפניו אחת על הסלע, ואל ייתננה לתוך ידו, כדי שלא יטמא התרומה בידיים: אם כך: איך מקבלים מהגוי תרומה? והזב מטמא כל דבר, אם כך: איך יכול הגוי להפריש תרומה? ואם "מצווה לעולם עומדת", איך כאן יש היתר של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? הרי דין תורה שאסור? ומה על זה שאסור לזב להיות בתוך המחנה?

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה (יב) אף על פי שאסרו פת גויים, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום הגוי במקום שאין שם נחתום ישראל; ובשדה, מפני שהיא שעת הדוחק. אבל פת בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזירה משום חתנות - ואם יאכל פת בעלי בתים, יבוא לסעוד אצלן: הרי אם הוא זב, הרי כל דבר שהוא נוגע נטמא? אם כך: איך יש מקומות שמקילים? האם אפשר לבטל ציווי תורה לגבי זב? או שההלכה היא הצעה ולא ציווי?

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ב הלכה (י) אין שוכרין פועלים גויים לקצור, מפני שאינן בקיאין בלקט ופיאה; ואם שכר וקצרו את כולה, הרי זו חייבת בפיאה:  מה עניין פאה, אם מלכתחילה כל השדה טמא? הרי הם זבים?

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה (ו) עיר שישראל וגוים דרין בה ומחצה גוים ומחצה ישראל ומצא בה אבדה נוטל ומכריז, ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר: הלכה (ז) היה רוב העיר גוים אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל חייב להכריז, אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהגוים מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו, ואפילו בא ישראל ונתן סימניה, שהרי נתיאש ממנה כשנפלה מפני שהוא אומר גוי מצאה. אף על פי שהיא שלו הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה: איך שלו? הרי זה טמא? או שאולי "מציאה" עוקפת תורה והלכה?

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יד הלכה (ד) וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר וכיוצא בהן, או במקום שרובו גוים, הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו משעה שנפל ולפיכך הרי הוא של מוצאו אף על פי שלא שמע הבעלים שנתיאשו ממנו:  איך שלו? הרי זה טמא?

רמב"ם הלכות עירובין פרק ב הלכה (ט) ישראל הדר עם הנוכרי או עם גר תושב בחצר, אינו אוסר עליו, שדירת הגוי אינה דירה, אלא כבהמה הוא חשוב. ואם היו שני ישראליים או יתר, וגוי שוכן עימהם - הרי זה אוסר עליהן; ודבר זה, גזירה - שלא ישכנו גוי עימהם, שלא ילמדו ממעשיו. ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד, מפני שאינו דבר מצוי - שהרי יפחד שמא יתייחד עימו ויהרגנו, וכבר אסרו להתייחד עם הגוי: איך דר/גר עם נוכרי? הרי זבים חייבים להיות מחוץ למחנה? או שיש "גמישות" בהלכה? והיא אינה מחייבת? ההלכה  היא כהצעה בלבד? האם יהודי המחלל שבת בפרהסיה? נחשב גם כזב תמיד? הרי הוא כגוי לכל דבריו?

רמב"ם הלכות עירובין פרק ב הלכה (טז) ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיה, או שהוא עובד עבודה זרה - הרי הוא כגוי לכל דבריו;  

מסכת עירובין דף סט/א

יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה מבטל רשות לר' יהודה אמר רב הונא איזהו ישראל מומר זה המחלל שבתות בפרהסיא א"ל רב נחמן כמאן אי כר"מ דאמר חשוד לדבר א' חשוד לכל התורה כולה אפ' בא' מכל איסורין שבתורה נמי אי כרבנן האמרי חשוד לדבר א' לא הוי חשוד לכל התורה כולה

רמב"ם הלכות שחיטה פרק ד הלכה (יא) ישראל משומד לעבירה מן העבירות, שהיה מומחה - הרי זה שוחט לכתחילה; וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין, ואחר כך ייתננה למשומד זה לשחוט בה - מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. ואם היה משומד לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו, כמו שביארנו בהלכות תשובה - הרי הוא כגוי, ושחיטתו נבילה: 

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה (ב) לקח את האבידה ולא השיבה בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין על לא תוכל להתעלם ועל לא תגזול. אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב אבידתו, אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא מין והמינין מישראל והאפיקורוסים ועובדי עבודה זרה ומחללי שבת בפרהסיה אסור להחזיר להן אבדה כגוי:

מה נחשבים כל נהגי הרכבים הציבוריים? וכל בעלי העסקים? ומה נחשבים כל חברי הכנסת? ומה על הרופאים?

ועל בעלי המאפיות? והעובדים שלהם? האם כל האוכל לחם אנג'ל או וודש? בעצם אוכל לחם טמא שבא מיד הזב?

איך כל ההלכות האלה ו"התושב"ע" מסתדרות עם דברי משה בדברים ד (ה) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:(ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:(ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:(ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: איזה גוי יאמד שְׁאֵלֶּה חוקים ומשפטים צדיקים?

לאחר שראינו את ההלכות הקודמות, אפשר להבין את דברי הנביא בפס' הבאים, ישעיהו י (א) הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ:(ב) לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ:(ג) וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם:  "הַחֹקְקִים" את ההלכה, וה"מְכַתְּבִים" את המשנה הגמרא וכל ההבלים האחרים, הזוהר והקבלה, כאשר אתם מחוקקים חוקי פשע, מה תעשו כאשר שואה תבוא עליכם?

האם לא פשוט להבין את הפס' הבאים בבראשית? כל בני האדם נבראו "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים", וכאשר אתה בז לאדם אתה כאילו בז לאלוהים,

בראשית א (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

בראשית ה (א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: בראשית ט (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: בראשית ה (ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת:

ואיך מסתדר הקטע הבא עם ההלכה?

ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתלז

ואהבת את ה' אלהיך תהא מאוהב על הבריות וירחיק את עצמו מן העבירה ומן הגזל מישראל ומן העו"א(העובדי אלילים) ומכל בני אדם,

שהגונב לעו"א(לעובדי אלילים) סוף שיגנוב מישראל,

והגוזל לעו"א(לעובדי אלילים) סוף שיגזול לישראל,

הנשבע לעו"א(לעובדי אלילים) סוף שישבע לישראל,

והמכחש לעו"א(לעובדי אלילים)  סוף שיכחיש לישראל,

והשופך דמי העו"א(לעובדי אלילים) סוף שישפוך דמי ישראל,

ולא נתנה תורה אלא לקדש את שמו הגדול שנאמר ושמתי בהם אות וגו' והגידו את כבודי בגוים,

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד א אביי אמר: כדתניא, +דברים ו+ ואהבת את ה' אלהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר +ישעיהו מט+ ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר +יחזקאל לו+ באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו.