אבדת הגוי מותרת?

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב אמר ר"ש חסידא: גזל כנעני אסור, אבידתו מותרת; גזילו אסור, דאמר רב הונא: מנין לגזל הכנעני שהוא אסור? שנאמר: +דברים ו'+ ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, בזמן שהן מסורים בידך, ולא בזמן שאינם מסורין בידך; אבידתו מותרת, דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב: מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: +דברים כ"ב+ לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. ואימא: הני מילי היכא דלא אתי לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתרה, אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה! אמר רבינא: +דברים כ"ב+ ומצאתה, דאתאי לידיה משמע. תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפי' אבידתו אסור. אמר שמואל: טעותו מותרת;

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עו עמוד (ב) אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לנכרי - עליו הכתוב אומר +דברים כ"ט+ למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו. איך לומדים את ההלכה הזו מהפס' בספר דברים? גזענים? איך מסתדרת ההלכה בהרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה (ג) "שאם החזירה לקדש שם שמים הרי זה משובח"? אם כך: כן יסלח לו האלוהים? אם כך: מותר או אסור להחזיר את אבידת הגוי? מה הפלא ש"העולם כולו נגדנו"? הרי כתוב "לֹא תִּגְנֹב" ולא נאמר ממי? הרי הגניבה אסורה כגניבה ולא חשוב מי הנגנב?

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה (ב) לקח את האבידה ולא השיבה בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין על לא תוכל להתעלם ועל לא תגזול. אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב אבידתו, אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא מין והמינין מישראל והאפיקורוסים ועובדי עבודה זרה ומחללי שבת בפרהסיה אסור להחזיר להן אבדה כגוי: הלכה (ג) אבידת הגוי מותרת שנאמר (דברים כב, ג) אבידת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה, ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום:

סימן רסו - דין אבדת עוברי עברה, א אֲבֵדַת הַגּוֹי (א) מֻתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבֵדַת אָחִיךָ'' (דְּבָרִים כב, ג). וְהַמַּחֲזִירָהּ, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יְדֵי » עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם, אֲבֵדָתוֹ אֲסוּרָה וְחַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. וּבְכָל מָקוֹם (ב) מַכְנִיסִים כְּלֵיהֶם כִּכְלֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. אם כך: איך אפשר להבין את הפס' הבאים? בשמות כג (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר איִבְךָ אוֹ חֲמרוֹ תּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:(ה) כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזב לוֹ עָזב תַּעֲזב עִמּוֹ: הרי מי זה "איִבְךָ"? ומי זה "שׂנַאֲךָ"? כי את אחיך אתה מחויב לאהוב?

הלכה (ד) טעות הגוי כאבידתו ומותרת והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור: הלכה (ה) כיצד, כגון שעשה הגוי חשבון וטעה, וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך כגון זה מותר אבל אם לא אמר לו כן אסור שמא יתכוין הגוי לבדקו ונמצא שם שמים מתחלל: אם "טעות הגוי כאבידתו"? מדוע צריך לעשות את כל "ההצגה" הזו שמציע הרמב"ם? הרי זו עבירה להחזיר לגוי אבידה?

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה (ו) עיר שישראל וגוים דרין בה ומחצה גוים ומחצה ישראל ומצא בה אבדה נוטל ומכריז, ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר: הלכה (ז) היה רוב העיר גוים אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל חייב להכריז, אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהגוים מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו, ואפילו בא ישראל ונתן סימניה, שהרי נתיאש ממנה כשנפלה מפני שהוא אומר גוי מצאה. אף על פי שהיא שלו הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה: הלכה (ח) מצא בעיר זו שרובה גוים חבית של יין יינה אסור בהנייה וקנקנה מותר משום אבדה, ואם בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתייה לזה שמצאה: לאחר שקוראים את ההלכות האלה אפשר להבין את מה שאומר על הלכות אלה הנביא ישעיה ה (ז) כִּי כֶרֶם יְהֹוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה:

===========================================================================

רמב"ם הלכות מכירה פרק יח (א) אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד גויים ואחד ישראל שוים בדבר זה, היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור:

===========================================================================

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יד הלכה (ד) וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר וכיוצא בהן, או במקום שרובו גוים, הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו משעה שנפל ולפיכך הרי הוא של מוצאו אף על פי שלא שמע הבעלים שנתיאשו ממנו: אם כך: איך אפשר להבין את הפס' הבאים? בשמות כג (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר איִבְךָ אוֹ חֲמרוֹ תּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:(ה) כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזב לוֹ עָזב תַּעֲזב עִמּוֹ: הרי מי זה "איִבְךָ"? ומי זה "שׂנַאֲךָ"? כי את אחיך אתה מחויב לאהוב?

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טו הלכה (ג) ראה חמור או פרה רועים באפר כדרכן בלילה הרי זו אבידה, בפנות היום ובנשף אם ראה אותן שלשה ימים זה אחר זה הרי זו אבידה ונוטל ומכריז. ראה פרה רצה בדרך אם פניה כלפי העיר אין זו אבידה כלפי השדה הרי זו אבידה: הלכה (ד) מצאה רועה בין הכרמים חייב להחזיר משום אבידת הקרקע, לפיכך אם היו הכרמים של גוי אינה אבידה ואינו חייב להחזיר, ואם חשש שמא יהרוג אותה הגוי כשימצאנה מפני שהפסידה הכרם הרי זו אבידה ונוטל ומכריז: אם כך: איך אפשר להבין את הפס' הבאים? בשמות כג (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר איִבְךָ אוֹ חֲמרוֹ תּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:(ה) כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזב לוֹ עָזב תַּעֲזב עִמּוֹ: האם מדובר רק על שור וחמור של יהודי? ממתי יהודי נקרא "איִבְךָ"? או "שׂנַאֲךָ"? שהרי כתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"? ויהודי אמור להיות אחיך? ובטח לא "איִבְךָ" או "שׂנַאֲךָ" או "רֵעֲךָ"?

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה (ה) מצא מעות בחנות השולחני בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני, מצאן על הכסא לפני השולחני אפילו היו צרורין ומונחין על השולחן הרי אלו של מוצאן והוא שיהיו רוב גוים כמו שביארנו, אבל אם היו רוב ישראל חייב להכריז, מפני שהן צרורים יש להם סימן:

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה (ג) כל המרחם, מרחמין עליו - שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג, יח); וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יחוש לייחוסו - שאין האכזרייות מצויה אלא בגויים, שנאמר "אכזרי המה ולא ירחמו" (ירמיהו נ, מב): איך הלכה זו מסתדרת עם המשניות הבאות? האם זו לא הכללה על כל הגויים? והאם אין כאן סתירה עם לדון כל אדם לכף זכות, שהרי כבר דנו אותם לכף חובה? משנה מסכת אבות פרק א [ו] יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות: האם "כל האדם" הוא: רק אדם מישראל? או ש"כל האדם" כולל גם את הגוי?

משנה מסכת אבות פרק א [יב] הלל ושמאי קבלו מהם הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה: מי הם "הבריות" שעליהם מדבר הלל הזקן? האם כוונתו רק ליהודי? ואחרי מי יש לרדוף שלום, עם החברים? או עם האויבים?  האם לאהוב רק את "הבריות" שהולכים כמוני? איך מקרבים לתורה? מקללים? וזורקים אבנים? משנה מסכת אבות פרק א [יז] רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם: "השלום" עם מי? מה פירוש "העולם עומד" "על השלום"? הרי הלכה "עשיו שונא ליעקב"? וכל הגויים שונאים לישראל? משנה מסכת אבות פרק ב [י] רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם: מי הם "הבריות", האם רק מעם ישראל? או כל הברואים?

ולאחר קריאת ההלכות האלה אפשר להבין את דברי הנביאים הבאים? בישעיה ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:(כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ: ישעיה כט (יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

מיכה ג (ט) שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: מי הם "רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב"? ומי הם "קְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל"? לאחר שראינו את ההלכות הקודמות אפשר להבין את דברי הנביא בפס' הבאים,

לאחר שראינו את ההלכות הקודמות אפשר להבין את דברי הנביא בפס' הבאים, ישעיהו י (א) הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ:(ב) לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ:(ג) וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם: "הַחֹקְקִים" את ההלכה, "וּמְכַתְּבִים" את המשנה הגמרא, וכל ההבלים האחרים, הזוהר והקבלה, כאשר אתם מחוקקים חוקי פשע, מה תעשו כאשר שואה תבוא עליכם? וכדי שלא יבוא הליצן שיאמר שמדובר על אֵלֶּה בזמנו של ישעיהו או מיכה, איך מסתדרת הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: או שְׁאֵלֶּה הקודמים לנו בזמן התנ"ך אינם נחשבים כראשונים? ב תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. האם לא פשוט להבין את הפס' הבאים בבראשית? כל בני האדם נבראו "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" וכאשר אתה מרמה אדם אתה כאילו מרמה את אלוהים, בראשית א (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: בראשית ה (א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: בראשית ט (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: בראשית ה (ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת:

איך מסתדר הקטע הבא עם ההלכה "אבדת הגוי וטעות הגוי מותרת"?

ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתלז

ואהבת את ה' אלהיך תהא מאוהב על הבריות וירחיק את עצמו מן העבירה ומן הגזל מישראל ומן העו"א(העובדי אלילים) ומכל בני אדם,

שהגונב לעו"א(לעובדי אלילים) סוף שיגנוב מישראל,

והגוזל לעו"א(לעובדי אלילים) סוף שיגזול לישראל,

הנשבע לעו"א(לעובדי אלילים) סוף שישבע לישראל,

והמכחש לעו"א(לעובדי אלילים)  סוף שיכחיש לישראל,

והשופך דמי העו"א(העובדי אלילים) סוף שישפוך דמי ישראל,

ולא נתנה תורה אלא לקדש את שמו הגדול שנאמר ושמתי בהם אות וגו' והגידו את כבודי בגוים,

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד א אביי אמר: כדתניא, +דברים ו+ ואהבת את ה' אלהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר +ישעיהו מט+ ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר +יחזקאל לו+ באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו.

תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק י הלכה טו הגוזל את הגוי חייב להחזיר לגוי חמור גזל הגוי מגזל ישראל הגוזל את הגוי ונשבע ומת חייב להחזיר מפני חילול השם,

אליהו רבה (איש שלום) פרשה כו ואהבת את ה' אלהיך (שם /דברים ו'/ ה'), שאתה מאהב על הביריות שם שמים, שתהא יודע משאך ומתנך והוליכך בשוק ועסקך עם בני אדם, ובזמן (שאם) [שאדם] יודע משאו ומתנו והוליכו בשוק ועסקו עם בני אדם וקורא ושונה, בני אדם הרואים אותו אומרים, אשרי פלוני שלמד תורה, אוי לו לאבא שלא לימדני תורה, פלוני למד תורה, ראו כמה נאים מעשיו, כמה יפין דרכיו, העבודה, נלמד תורה ונלמד את בנינו תורה, ונמצא מתקדש שם שמים על ידיו, בזמן שאין אדם יודע משאו ומתנו והוליכו בשוק ועסקו עם בני אדם וקורא ושונה, בני אדם שרואין אותו אומרין, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אשרי (אבה) [אבא] שלא לימדני תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה רעים מעשיו, כמה מקולקלין דרכיו, העבודה, לא נלמד תורה לא נלמד את בנינו תורה, ונמצא שם שמים מתחלל על ידיו. לא נתנה תורה על מנת כן אלא לקדש שמו הגדול, שנאמר ויאמר עבדי אתה ישראל וגו' (ישעיה מ"ט ג'), מיכן אמרו, ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי, ואפילו מכל אדם שבשוק, שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל, נשבע לגוי לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל, שופך דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל, ולא נתנה תורה על מנת כן אלא כדי לקדש שמו הגדול, ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים וגו' (ישעיה ס"ו י"ט), מהו אומר בסוף העינין, והגידו את כבודי בגוים (שם /ישעיהו ס"ו/). איזה גוי יחבב את האלוהים של "היהודים", כאשר ישמע הגוי שאבדתו נמצאת ביד "יהודי", ולפי "התושב"ע"(ההלכה) היהודי פעל? איזה גוי יאהב את האלוהים הזה, שחוקיו ב"תושב"ע" הם נגד הגויים? והרי לא הוא בחר להיוולד גוי? אלא האלוהים החליט?

מסכת אבות פרק א משנה (יא) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל: מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יא אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תורו דבר שלא כתלמוד תורה ותחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים ואף התלמידים הבאים אחריכם שמא יורו דבר משמכם שלא כתלמוד תורה ויחובו חובת גלות ויגלו למקום מים הרעים: איזהו מים הרעים הוי אומר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים ק"ו ל"ה): דבר אחר מים הרעים כמשמעו: וי"א(ויש אומרים) שמא יגלו לעבודה קשה:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סו עמוד ב א"ר יהודה אמר רב: מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום, אמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן. ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.