וקשרתם? אצל האבן עזרא.

שמות יג (ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:

אבן עזרא (הפירוש הקצר) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך - יתכן על ב'(2) פירושים. האחד על דרך קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך (משלי ג, ג), ויהי טעם לאות כמו סימן, ומהו שיהיה לאות ולזכרון, הוא כי ביד חזקה, שתשמור כן בלבך ולבנך. וכן הכתוב השני: והיה לך לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך (טז), והוא כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (שם). ומלת טטפת (שם) זרה במקרא. ויש אומרים מטעם הטף אל דרום (יחזקאל כא, ב). והפירוש השני להיותו כמשמעו לעשות תפילין של יד ושל ראש, ובעבור שהעתיקו כן חז"ל, בטל הפירוש הראשון, כי אין עליו עדים נאמנים כמו שיש לפירוש השני: מדוע "ויש אומרים" על טטפת? ומי הם ה"ויש אומרים"? ומדוע "והפירוש השני"? האם אין "מסורת" "תושב"ע" אחת מדויקת? זה ניתן בסיני עם שני פירושים?

איך מסתדרים הפירושים עם הגמרות הבאות? תלמוד בבלי מסכת שבת דף סג עמוד א אין מקרא יוצא מידי פשוטו. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יא עמוד ב אין מקרא יוצא מידי פשוטו, תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כד עמוד א דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הרי אם "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" מדוע צריך פרשנות הפשט מספיק? או שלא?

משלי ז (א) בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ:(ב) שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ:(ג) קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ: איך מקיימים את זה?

אבן עזרא שמות יג (ט) (הפירוש הארוך) והיה לך יש חולקין על אבותינו הקדושים, שאמר כי לאות ולזכרון, על דרך כי לוית חן הם לראשך, וענקים לגרגרותיך (משלי א, ט), גם וקשרתם לאות על ידיך (דבר' ו, ח) כמו קשרם על לוח לבך תמיד (משלי ו, כא), גם וכתבתם על מזוזות ביתך (דבר' ו, ט), כמו כתבם על לוח לבך (משלי ג ג). ומהו שיהיה לאות ולזכרון,? שיהיה שגור בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה, כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה, רק הוא כמשמעו, על כן לא נוציאנו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת, כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דבר' י, טז), שנצטרך לתקנו לפי הדעת, וא"ר משה הכהן, כי יד ברוב המקרא היד השמאלית, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעי' מח, יג), ידה ליתד תשלחנה (שופ' ה, כו), ודברי קבלה חזקים ואין צריכין חזוק: מדוע "יש חולקין"? האם לא קיבלו כולם את אותה "מסורת" "תושב"ע"? רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר:

רשב"ם לאות על ידך - לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך:

יחזקאל יד (א) וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי:(ב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:(ג) בֶּן אָדָם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם:(ד) לָכֵן דַּבֵּר אוֹתָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֶת גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו וּבָא אֶל הַנָּבִיא אֲנִי יְהוָה נַעֲנֵיתִי לוֹ בָה (בָא) בְּרֹב גִּלּוּלָיו:(ה) לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם:(ו) לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם וּמֵעַל כָּל תּוֹעֲבֹתֵיכֶם הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם:(ז) כִּי אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָנָיו וּבָא אֶל הַנָּבִיא לִדְרָשׁ לוֹ בִי אֲנִי יְהוָה נַעֲנֶה לּוֹ בִּי:(ח) וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה:(ט) וְהַנָּבִיא כִּי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְהוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל: רש"י והנביא כי יפותה ודבר דבר - שאינו אמת: פתיתי - פתחתי לו פתח לאיזו שירצ'ה ומכאן יש לומר בא ליטמ'א פותחין לו:

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק י הלכה (א) בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום, חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו, ואין לו עיר מקלט, אבל בתי דיניהן אין ממיתין אותו, במה דברים אמורים בשגג באחת ממצות ועבר בלא כוונה, כגון שבעל אשת חבירו ודמה שהיא אשתו או פנויה, אבל אם ידע שהיא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו, אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד: למה צריך ללמוד, אם יש לך רב, שהוא ילמד, ואתה תעשה כמו פסיכי,  

מיכה ב (ז) הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב הֲקָצַר רוּחַ יְהֹוָה אִם אֵלֶּה מַעֲלָלָיו הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ עִם הַיָּשָׁר הוֹלֵךְ:

מצודות דוד האמור בית יעקב - בה"א התימה ור"ל וכי יוכל בית יעקב לומר ואף אם יאמרו וכי אמת כן הוא וכי קצר רצון ה' לבל יוכל למלאותו להיטיב למי שירצה. אם אלה מעלליו - וכי דרכו לעשות רעה עם הבריות. הלא דברי ייטיבו - באמת דברי מטיבים המה עם ההולך בדרך ישר: אם כך: מה פירוש מוות על קידוש השם? ומה פרוש חיי צער תחיה? מהיכן למדו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שמוות וצער זה טובו של האלוהים? ומה על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו?

במדבר ל (טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ: רש"י ונשא את עונה. הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין:

במדבר לא (יד) וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: רש"י ויקצף משה על פקודי החיל - ממונים על החיל ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות:

DHE  STORY  OF  PHILOSOPHY    BY  WIL  DURANT  ויל דיוראנט / גדולי ההוגים חייהם ודעותיהם  קורות הפילוסופיה (מהדורה שניה הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ  ירושלים)

כך הורה סוקרטס הזקן לקריטון "ואל תשים לבך לכך אם מורי הפילוסופיה טובים הם או רעים אלא תן דעתך על הפילוסופיה גופה הווה מנסה לחקור את טיבה חקור היטב וחקור לאמיתה ואם תמצא שרעה צפונה בה הווה מבקש  להרחיק הימנה שאר הבריות אך אם תמצא בא מה שאני מאמין לראות בה כי אז עליך לילך בעקבותיה ולשרתה באמונה ותהא רוחך טובה עליך" (קורות הפלוסופיה עמ 4) 

לסיכום: יש סיפור שמספרים מחזירי התשובה, על אדם, שהציעו לו חבריו שיחזור בתשובה, ענה להם אותו אדם, כשאעלה למשפט לפני בורא-עולם אומר: "אֵינִי יוֹדֵעַ קְרֹא וְכְתֹּב", ולכן, איני מחויב בכלום, כאשר הגיע יומו של אותו אדם, עלה לשמיים ובמשפטו טען: "אֵינִי יודע קְרֹא וְכְתֹּב", פסקו בשמים קבל כרטיס-חופשי לאן שרצונך ללכת, לך, הלך האדם לגן-עדן וראה שאין שם אף-אחד מחבריו, החליט, אלך לבקר את חברי בגיהינום, הרי יש לי כרטיס-חופשי, נכנס אותו אדם לגיהינום ופוגש את חבריו בדיוק בהפסקה, בין עינוי לעינוי, קשקשו על דא ועל הא, נסתיימה ההפסקה, רוצה האיש לצאת, ובשער הגיהינום עומד שומר, ואינו נותן לצאת, אמר האיש לשומר אבל כרטיס זה הוא כרטיס-חופשי, מדוע אינך מאפשר לי לצאת? ענה המלאך השומר על שער הגיהינום, "אֵינִי יוֹדֵעַ קְרֹא וְכְתֹּב!",

משל זה מתאים היום במיוחד לכל הטיפשים אשר חושבים שבטענה של "עשה לך רב" "והסתלק מהספק" פתרו עצמם מעונש, הרי אין לנו צורך ללמוד, ילמד הרב ואנו נלך אחריו, אם טעה נאמר אנו עשינו כמצוותו, טענה טיפשית זו, אולי יכולה לתפוס על הדורות הקודמים, שכולם היו בורים ועמי-ארצות שלא למדו, מפני שרק יחידי-סגולה אשר היה באפשרותם למדו, אבל היום כאשר ילד חייב בשנים-עשר שנות לימוד, או לפחות בשמונה, לא יוכל לבוא אף-אחד ולטעון "אֵינִי יוֹדֵעַ קְרֹא וְכְתֹּב",  

מסכת אבות פרק א משנה (יא) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל: אבטליון מזהיר את חכמים שהם יכולים לטעות? כן. גם חכמים יכולים לטעות, בפרשנות של הדברים, וכתשובה על הטענה הטיפשית, הלכתי אחרי דברי הרב, הרי אדם שעשה עבירה מסוימת אינו יכול לטעון איני יודע את החוק, משום ש"אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש", הולך אותו אדם ל"בית-משפט" ולוקח לו עורך-דין(רב/חכם), העורך-דין אולי מנסה בפרשנות מסוימת להוציא את האדם מהעונש, אבל בסופו של דבר אם לא הצליח העורך-דין לפרשן טוב את מעשה האדם, האדם עצמו המשלם על החטא, לא העורך-דין(רב/חכם), (במסמך – איני לא יודע קרא וכתב - המשך לסוגיה זו)