מנוח, אביו של שמשון, שופט ישראל, עם הארץ?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד א אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא דגברא סגי ברישא, דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו, נזדמנה לו על הגשר - יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר - אין לו חלק לעולם הבא. תנו רבנן: המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה - אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו - לא ינקה מדינה של גיהנם, שנאמר +משלי י"א+ יד ליד לא ינקה רע - לא ינקה מדינה של גיהנם. אמר רב נחמן: מנוח עם הארץ היה, דכתיב +שופטים י"ג+ וילך מנוח אחרי אשתו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אלא מעתה גבי אלקנה, דכתיב וילך אלקנה אחרי אשתו, וגבי אלישע דכתיב +מלכים ב' ד'+ ויקם וילך אחריה, הכי נמי אחריה ממש? אלא - אחרי דבריה ואחרי עצתה, הכא נמי - אחרי דבריה ואחרי עצתה. אמר רב אשי: ולמאי דקאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה - אפילו בי רב נמי לא קרא, שנאמר +בראשית כ"ד+ ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש, ולא לפני האיש. אמר רבי יוחנן: אחורי ארי ולא אחורי אשה, אחורי אשה - ולא אחורי עבודה זרה,

חברותא - ברכות-דף סא - א לגבי מנוח, מנין שהיה עם הארץ, והרי יתכן לפרש שאין הכוונה שהלך ממש אחרי אשתו, אלא שהלך {אחרי דבריה ואחרי עצתה} של אשתו, (בקטנה: איך מסתדר דבר ההבל הזה של הפרשנות "אחרי דבריה ואחרי עצתה" עם זה שהגמרא מדברת על הליכה ממש? שהרי מה עניין "נזדמנה לו על הגשר - יסלקנה לצדדין"? ולאלה קוראים חכמים, ולבאים אחריהם תלמידי חכמים?)

(הערת שוליים: לפני שנמשיך, איך "חכמים" כאלה "גדולים" כ"רב נחמן בר יצחק" וכ"רב נחמן" עושים טעות כזו פשוטה מצטטים פס' שאינו קיים בתנ"ך? האם "רב נחמן בר יצחק" קרא את ספר שמואל א, כאשר קבע שיש פס' כזה "וילך אלקנה אחרי אשתו"? ואיך מגיב לו "רב נחמן" שקורא למנוח עם-הארץ? מסתבר שרב נחמן עם-הארץ, הרי היה צריך לתקן את "רב נחמן בר יצחק" ולומר לו שאין פס' כזה בספר שמואל א? ולסיכום ההערה: על דברי "רב נחמן" שקרא למנוח עם-הארץ, הנה מה שאומר רש"י בפירושו לקהלת ז (ז) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה: רש"י כי העושק יהולל חכם - כשהכסיל מקנתר את החכם מערבב דעתו וגם הוא נכשל דתן ואבירם קנתרו את משה לומר (שמות ה) ירא ה' עליכם וישפוט וגומר וערבבוהו ואבדו את לבו וגרמו לו שהקפיד כנגד הקב"ה ואמר (שמות ה) והצל לא הצלת את עמך ונענש בדבר שהשיבו עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים. לב מתנה - לב חכמה שהיא מתנה לאדם שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה. עושק - לשון ריב וקנתורין יש פנים אחרים אך מפרידין המקראות זו מזו וכי האמור בראש המקרא מוכיח שמחובר למקרא שלפניו:  וזו התשובה לשאלתי: מדוע לא זכר "רב נחמן" שאין פס' כזה בספר שמואל א? (כשהכסיל(רב נחמן) מקנתר את החכם(מנוח אבי שמשון) מערבב(האלוהים) דעתו(של רב נחמן) וגם הוא נכשל) ואיך מסתדרת הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: הרי מנוח הוא אביו של שמשון שופט ישראל, ובטח הוא ראשון ל"רב נחמן" ול"רב נחמן בר יצחק"?)

ולהמשך ענייננו בהנחה שכל "וילך אחרי אשה" מוֹרֶה/מַרְאֶה על עם-הארץ, איך מסתדרים הפס' הבאים בשמות יד (יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: מלאך אלוהים הולך אחרי המחנה? הרי יש במחנה נשים? או שיש למלאך האלוהים פטור מ"רב נחמן"? שמואל ב ג (יד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים:(טו) וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן <לוש> לָיִשׁ:(טז) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב: מה על פלטיאל בן ליש אחרי מי הלך? אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שהיה כל כך צדיק עד שתקע בינו לבין מיכל חרב ולא עשה בה מעשה? איך מסתדר מה ש"אמר רבי יוחנן" "אחורי אשה - ולא אחורי עבודה זרה" עם הפס' הבאים? מלכים א יא (ד) וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְהֹוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו:(ה) וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים:(ו) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה כְּדָוִד אָבִיו: האם שלמה המלך עם-הארץ? הרי מקל וחומר פשוט, אם "אחורי אשה - ולא אחורי עבודה זרה" ואחורי אישה זה עם הארץ, הרי ששלמה עם-הארץ? מפני שהוא הלך אחרי עבודה זרה שהיא גרועה מהליכה אחרי אישה,

ואני אחסוך את כל מלכי-ישראל שהלכו אחרי עבודה זרה, ונשאל רק על מנשה המלך שעליו סיפרו את המקרה הבא, ספר האגדה עמ' קה פרק על מנשה מנשה נראה לו לרב אשי בחלומו אמר לו רב אשי מפני מה הייתם עובדים עבודה זרה? אמר לו אילו היית באותו הדור היית תופס בשולי בגדי ורץ אחרי: מה שרוצה סיפור זה ללמד, שעד כדי כך היה מנשה המלך חכם גדול, שיכול לסחוף אחריו עם שלם, ומנשה המלך טוען שגם רב אשי היה עובד עבודה זרה בזמנו? אם כך: מנשה עם-הארץ, ויכול היה לסחוף אחריו גם את רב אשי? הרי איך מסתדר מקל וחומר פשוט עם כל "חכמי" הגמרא והמשנה? הרי אם מנשה עם-הארץ, יצליח לסחוף אחריו את רב אשי, מדוע שלא יצליח עם כל השאר? ואיך מסתדרת הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: הרי מנשה בטח ראשון לחכמי הגמרא והמשנה? ואיך מסתדר דבר ההבל של "רב נחמן", עם הפס' הבאים? ופרושו ל"וילך אחרי האשה"?

מלכים ב ד (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז:(כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם:(כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַיהֹוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי:(כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי:(כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר:(ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי יְהֹוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ:(לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר:(לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ:(לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה: אלישע הנביא שהולך אחרי האישה מה דינו, האם הנביא אלישע עם-הארץ? ובקשר לתשובה שנתן "אחרי דבריה ואחרי עצתה", אם כך: לאן שולח אלישע את גחזי לפניהם? הרי רק אחרי עצתה הלך אלישע? ואם היא באה עד אליו, הרי הוא היה צריך לחזור את אותה דרך שהיא הגיעה עד אליו, הרי הוא לא היה בביתה? כי אם היה אלישע בביתה, מדוע היא צריכה חמור ללכת אליו? ואלישע "מחזיר-לחיים" את הילד בחדרו שנבנה לו בביתה?

איך מסתדר לרב נחמן פירושו שה"וַיֵּלֶךְ" אצל אלקנה כביכול, וה"וַיֵּלֶךְ" אצל אלישע הוא אחרי עצתה, ולא ממש אחריה עם הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט/א  ואמר רב כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם שנאמר רק לא היה כאחאב וגו' האם אלקנה או אלישע הנביא, הלכו לגיהינום? איך מסתדרים הפס' הבאים? אסתר ד (טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:(יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר: האם מרדכי "איש הסנהדרין"(לפי פירוש רש"י) אינו יודע גמרא? איך מסתדרים הפס' הבאים? אסתר ט (לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר: כל עם-ישראל הולך אחרי מאמרה/הצעתה של אסתר? וכבר כמה אלפי שנים עם ישראל עושה את הצעת אסתר? האם כל עם-ישראל עמי ארצות?

מי זה רב נחמן, שמרשה לעצמו לקרוא למנוח עם-הארץ? הרי מנוח הוא אביו של שופט ישראל, מנוח דיבר עם מלאך האלוהים, את איזה חלק בהבנת הנקרא פספס רב נחמן? הרי לפי הפס' הבאים מעיד כותב התנ"ך שהאלוהים שומע למנוח, שופטים יג (ח) וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל יְהֹוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד:(ט) וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ:

דברים ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:(ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ:(ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:(ה) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:(ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:(ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. אם הכול מסיני ומהאלוהים, האם האלוהים אינו יודע שמנוח עם הארץ? מדוע שהאלוהים יתאמץ בשביל עם הארץ? ומה יהיה על המשנה הבאה? מסכת אבות פרק ב משנה [ד] הוא(רבן גמליאל בנו של יהודה הנשיא) היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. האם האלוהים עושה רצונו של עם-הארץ? איך מסתדרת המשנה וההלכה הבאות עם זה שמנוח עם-הארץ? האם רק אלוהים לא הבין את ה"תושב"ע" שהוא כביכול "נתן/מסר"?

מסכת פסחים דף מט/ב אמר רבי אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אמרו לו תלמידיו ר' אמור לשוחטו אמר להן זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה:

אמר רבי אלעזר עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס על חיי חבירו לא כל שכן

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן עם הארץ מותר לקורעו כדג אמר רבי שמואל בר יצחק ומגבו:

תניא אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם: איך מסתדרת המשנה הזו שמותר לשחוט או לקרוע מגבו את עם-הארץ עם ההלכה ברמב"ם? רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י הלכה (א) עם הארץ - אף על פי שישראל הוא, וישנו בתורה ומצוות, הרי הוא בחזקת טמא, ובגדיו מדרס לטהרות. ואם נגעו בגדיו באוכלין ומשקין, הרי הן טמאין; ואם נגע בכלי חרס מאווירו, טימאהו. ושורפין את התרומה על מגען, אף על פי שטומאתן בספק. ואינן נאמנין על הטהרות, לפי שאינן בקיאין בדקדוקי טומאות וטהרות; ולעולם הוא בחזקת טמא, ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חברות. ומה הן דברי חברות - שיקבל עליו שייזהר בטומאות שלא ייטמא בהן, ובטהרות שלא יטמא אותן, וייזהר בנטילת ידיים, ובטהרת הידיים; ושלא ייקח מעם הארץ לח, ולא יתארח אצל עם הארץ, ולא יארחו אצלו בכסותו: הרי רמב"ם אומר: ש"עם-הארץ... ישראל הוא" אם כך: האם מותר לשחוט או לקרוע יהודי "מגבו"?

האם רק האלוהים אינו מבין את המשנה ואת ההלכה בהרמב"ם? הרי האלוהים נענה לבקשת עם-הארץ, ויותר מכך, נולד למנוח עם-הארץ, בן שופט-ישראל?

ידידי יעקב בן-שושן שאל אותי שאלה יפה: מדוע מבקש מנוח מאלוהים לשלוח שוב את המלאך כדי שיאמר מה יהיה משפט הנער, הרי כבר נאמר לאשתו? ותשובתי: מנוח אינו רוצה לפספס אף פרט, ואף פסיק מציווי האלוהים, מנוח רוצה לבצע במדויק, לכן: חושש מנוח אולי אשתו שכחה לומר לו משהו, ולכן: עדיף שישמע באוזניו, ויבין מה צריך לעשות לנער, מאשר לשמוע "מפי השמועה", מנוח למד בבית הספר או בגן, את המשחק "טלפון שבור", מה שהעבירו לך בשמועה, ולא ממקור ראשון שמעת, לעולם יכול להיות מסולף, 

על זה שחשש מנוח שימות מפני שראה מלאך אלוהים, האם לא פספס רב נחמן את המשנה מסכת אבות פרק ב משנה (ד) ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, האם רב נחמן היה בסיטואציה כזו, שמלאך האלוהים מדבר עימו?

איך מסתדר רב נחמן עם הסיפורים הבאים בתנ"ך? הרי גם שם נמצאים באותה סיטואציה, פגישה עם מלאך אלוהים, ויש את אותו חשש שימותו עקב פגישה זו? 

בראשית כח (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (יג) וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: יעקב רק חלם, אפילו לא ראה דמות אמיתית, והוא ירא? מדוע?

שמות כ (יד) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:(יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: האם כל עם-ישראל שיצא ממצרים היו עמי ארצות? אם כך: איך תסתדר הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: גמרא זו כנראה נכונה, מפני שרק חמור "ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר" יכול היה לכתוב שטות כזו, שמנוח אבי שמשון עם-הארץ,

מה פירוש הפס' הבאים? דברים ד (לב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ:{לג} הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי:?

דברים ה (יט) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם:(כ) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי:(כא) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ:(כב) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי:(כג) קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: הרי גם עם-ישראל מבקש ממשה שהוא ישמע את דברי האלוהים ויעביר להם את הנאמר מפני שעם-ישראל חושש לחייו? הרי עד עכשיו דיבר האלוהים ומסר להם את דבריו מדוע שימותו בהמשך? דברים יח (טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת:(יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:

שופטים יג (כב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ:(כג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהֹוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת: "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" מצאו במנוח פסול על אשר לא הבין שלא ימות משום שראה את מלאך האלוהים, הרי גם גדעון נמצא באותה סיטואציה ו"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לא אמרו שעם-הארץ היה גדעון? שופטים ו (כב) וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהֹוָה כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים: (כג) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת: הרי רק האלוהים, היודע מחשבות אדם, יכול לענות תשובה כזו,

ובפס' הבאים בדניאל, על מה מודיע המלאך לדניאל, אל תירא? דניאל י (טז) וְהִנֵּה כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם נֹגֵעַ עַל שְׂפָתָי וָאֶפְתַּח פִּי וָאֲדַבְּרָה וָאֹמְרָה אֶל הָעֹמֵד לְנֶגְדִּי אֲדֹנִי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ:(יז) וְהֵיךְ יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה לְדַבֵּר עִם אֲדֹנִי זֶה וַאֲנִי מֵעַתָּה לֹא יַעֲמָד בִּי כֹחַ וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי:(יח) וַיֹּסֶף וַיִּגַּע בִּי כְּמַרְאֵה אָדָם וַיְחַזְּקֵנִי:(יט) וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא אִישׁ חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ חֲזַק וַחֲזָק וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי וָאֹמְרָה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי: ממה אל תירא? מה ראה המלאך שהחליט לחזק את דניאל, ולומר לו ששלום לו?

"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" ראו במנוח "עם-הארץ", מפני שאמר "וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ" אם כך: נשאלת השאלה, מדוע מנוח חושב את המחשבה הזו? הרי הם מדברים שראו אלוהים, אם כך: אולי אומר זאת מנוח מפני שיודע מנוח את הפס' הבאים? שמות לג (יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:(כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: לכן: כולם כאשר רואים מלאך אלוהים חוששים לחייהם, על אברהם פירש הכתר יונתן בראשית טו (א) אחר הדברים האלה משנאספו המלכים ונפלו לפני אברם ויהרגו ארבעה המלכים והחזיר תשע מחנות חשב אברם בלִבו ואמר וי עתה לי שמא קיבלתי שכר מצוותי בעולם הזה ואין לי חלק בעולם הבא, או שמא ילכו אחיהם וקרוביהם של אלה נהרגו ויצטרפו בלִגיונות ויבואו עלי או שמא בזמן ההוא נמצא עִמי שכר זכויות קלות ונפלו לפני ובזמן שני לא מצא עִמי שכרי ויתחלל בי שם שמים ובכך היה דברו של יי עם אברם במחזה לאמור לא תירא שאף על גב גִבוריהם מצטרפים בלִגיונות ויבואו עליך מאמרי מגן לך ואף על גב שהם נופלים לפניך בעולם הזה שכר מעשיך הטוב שמור ומותקן לפני לעולם הבא הרבה מאד: לכן: גם אצל מנוח אפשר לקחת את שאלתו לאותו כיוון, החשש "ראינו אלוהים", עם כל מה שנאמר לנו וראינו, בזבזנו את כל זכויותינו?

רש"י ישעיהו ו (ה) כי נדמיתי - הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה ודוגמתו מצינו במנוח מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים יג): רש"י משווה בין ישעיהו הנביא, למנוח, בעניין השאלה, האם ראינו משהו שלא היינו צריכים לראות, ואולי חצינו קו אשר הוא "אל חזור",

רלב"ג שופטים ו (כא) והנה היה האות הזה שכאשר שלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות עלתה האש מן הצור וזה דומה למופת שנתן אליהו בהר הכרמל, והנה פעולות זה הנביא דומות מצד לפעולות אליהו וזה ממה שיחזק מאמר האומר פנחס זה אליהו, וכאשר ראה גדעון כי מלאך ה' הוא פחד מן המות לחשבו כי כבר ראה בעיניו המציאות הרוחני וכבר היה מפורסם שכאשר יקרה זה ימשך אחריו המות ויראה זה ממאמר גדעון ומאמר מנוח ומאמר יעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי הורה שזה הענין נפלא שתנצל נפש הרואה המציאות הרוחני ואמר בתורה ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים הורה על זה שהיו ראויים שישלח ידו בהם מפני ראותם האלהים: הרלב"ג בכלל קובע שהיה ידוע שלראות מראה אלוהי שאחריו בא המוות,

איך דברים אלה שכל פרשן ופרשן מחווה את דעתו בצורה אחרת, ובצורה השוללת את דעתו של פרשן אחר מתקבלים ע"י אנשים כאמת-מוחלטת? ואין כוונתי שיש בעיה אם קיבלת דעתו של אחד מהם? הבעיה מתעוררת כאשר אתה אומר ששניהם אומרים "דברי אלוהים חיים", וזאת כאשר שניהם אומרים דבר והיפוכו, זה כמו לומר על יד שמאל שהיא גם יד ימין,

איך מסתדר רעיון ההבל הזה של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שמנוח "עם-הארץ" עם הפירוש הבא? הושע א (א) דְּבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: רד"ק ואמרו רבותינו ז"ל כל ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא, שמו ולא שם אביו בידוע שהוא נביא ולא בן נביא, שמו ושם עירו בידוע שהוא נביא מאותו העיר, שמו ולא שם עירו בידוע שהוא נביא מירושלם, אמרו מי שנזכר אביו ואבי אביו הוא לגדולת אבותיו שהיו גדולים ממי שנזכר אביהם לבד, ואמרו כי בארי הוא בארם אשר הגלה תגלת פלאס' והיה נשיא לראובני: 

-------------------------------------------------------הרמב"ם על מנוח

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק מב כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שוה, כמו שקדם, ודע זה והבינהו מאד, ואין הפרש בין שיכתוב תחלה שהוא ראה המלאך, או יהיה הנראה מן המאמר תחלה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך, אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר ראה ודבר היה מלאך תדע ותתאמת שמתחלת הענין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה, וזה שבמראה הנבואה או בחלום של נבואה פעמים יראה הנביא השם ידבר עמו כמו שנבאר (בפרק מ"ה מזה החלק), ופעמים יראה המלאך ידבר עמו, ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר, ופעמים יראה איש שידבר עמו ואח"כ יתבאר לו שזה המדבר מלאך, ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר, אחר זה ידע שהוא מלאך, ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים וגדול מגדוליהם והוא רבי חייא הגדול, בלשון התורה, וירא אליו ד' באלוני ממרא וגו', כי כאשר הקדים כלל והוא שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא, ואמר שתחלה ראה שלשה אנשים ורץ ואמר מאמר אליהם, ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שמאמר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, שהוא ג"כ ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם אמר, והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות, וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי, וירא אליו ה' וגו', אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו', וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה. וכן ענין בלעם כלו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין דבור מלאך השם לו, וכן אמר במראה יהושע, וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו, שהוא במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין שהוא שר צבא השם. אמנם אמרו ויעל מלאך ה' מן הגלגל, ויהי בדבר מלאך ה' את הדברים האלה אל כל בני ישראל, החכמים כבר אמרו שמלאך השם שנאמר הנה הוא פינחס, ואמרו זה פינחס שבזמן שהשכינה שורה עליו דומה למלאך ה', הנה כבר בארנו ששם מלאך משותף ושהנביא גם כן יקרא מלאך, כמו שכתוב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ואמרו ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה', ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים, ומאמר דניאל גם כן, והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף נוגע אלי בעת מנחת ערב, כל זה במראה הנבואה, לא יעלה בדעתך שיש ראיית מלאך או שמע דברי מלאך, אלא במראה הנבואה או בחלום של נבואה כמו שהושרש, במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שנשאר מזה שלא אזכרהו, וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה, וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך, תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, כי זה הדבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם, הוא כדמות בת קול אשר זכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שתוף השם, והוא העקר הדוחה רוב הספקות אשר בתורה, והתבונן אמרו וימצאה מלאך ה' על עין המים, כמו שאמר ביוסף וימצאהו איש והנה תועה בשדה, ולשון המדרשות כלם שהוא מלאך:

האם כותב התנ"ך לא מבין שאין כאן מלאך, בסיפור מנוח ואשתו, ורק בת קול מדברת עם מנוח ואשתו? הרי לא מנוח או אשתו כתבו את התנ"ך? אם כך: מדוע כותב התנ"ך מספר לנו על מלאך, אם כוונתו לבת קול? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. האם הרמב"ם בעצם אינו מקבל לפי פירשו, שהגמרא הזו נכונה? הרי אם זה ניתן מהאלוהים, הרי שאלוהים אינו יודע שזה אינו מלאך, אלא בת קול?

שופטים יג (א) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה:(ב) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה:(ג) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן:(ד) וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא:(ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:(ו) וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי:(ז) וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ:(ח) וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל יְהֹוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד:(ט) וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ:(י) וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי:(יא) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי:(יב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ:(יג) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:(יד) מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר:(טו) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְהֹוָה נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים:(טז) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהֹוָה תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה הוּא:(יז) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְהֹוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא <דבריך> דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ:(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהֹוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי:(יט) וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַיהֹוָה וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים:(כ) וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ יְהֹוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה:(כא) וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהֹוָה לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה הוּא:(כב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ:(כג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהֹוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת:(כד) וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהֹוָה:(כה) וַתָּחֶל רוּחַ יְהֹוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל: איך מסתדר להרמב"ם הרעיון שלו שזו בת קול ולא מלאך ממש עם הכתוב? בהנחה שנכונה השקפת הרמב"ם, ובת-קול דיברה עם מנוח ואשתו, מה עניין בפס' (ג) "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל הָאִשָּׁה" ובפס' (כא) "וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהֹוָה לְהֵרָאֹה"? הרי מה עניין ראיה אצל בת קול? "וַיֵּרָא" היה צריך להיות מנוקד "וַיֵרָאֶ/ה" הרי הכוונה כאן שהמלאך נראה אל האשה, אם כך: מה עניין "וַיֵּרָא" אצל בת קול? הרי לא מנוח ואשתו כתבו את הסיפור הזה, אם כך: הרי לא נראה אליה מלאך לפי הרמב"ם, מפני שבת-קול דיברה עימה, אם כך: מדוע כותב התנ"ך מספר לנו שהיא ראתה מלאך? מדוע מתארת האישה את הבת-קול כ"דמות"? הרי אשת מנוח מתארת את "הָאִישׁ"? מדוע לא מספר לנו כותב-התנ"ך כמו בפס' הבאים שהדיבור היה מן השמים? בראשית כא (יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם: בראשית כב (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

ומה עניין בפס' (ו) "וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים" בהנחה שאשת מנוח אולי מדמיינת שראתה איש, והוא נראה לה כך וכך, וזה בסדר זה הדמיון שלה, אבל מדוע כותב התנ"ך מספר על הדמיון של אשת מנוח כעל אמת-מוחלטת?

מה עניין בפס' (ט') "וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים"? הרי זו בת-קול אינה צריכה לצאת משום מקום, או לבוא לשום מקום, היא אמורה לדבר משמיים? ומה עניין בפס' (ט- יא), מדוע האישה צריכה לרוץ אל מנוח ולהביאו אל המקום ששם נמצא "המלאך" שהוא בת-קול לפי רמב"ם? הרי אם זו בת-קול מדוע אינה מדברת עימם במקום שנמצא כבר מנוח ואשתו ביחד? מדוע הם צריכים ללכת אל המלאך = הבת-קול כביכול, לפי דברי הרמב"ם?

האם כותב התנ"ך הוזה כמנוח ואשתו? הרי לאורך כל הסיפור הוא מספר על "מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים" הנראה כ"אִישׁ"? ובהנחה שהזו מנוח ואשתו, הרי מדוע הם מנסים להאכיל משהו שראו בחלום/בדמיון? ואם הם ניסו להאכיל את אותו "אִישׁ" שראו בדמיון או בחלום? מדוע נסחף כותב התנ"ך אחריהם ומספר לנו על דמיון או חלום כמשהו מוחשי?

איך מסתדרת פרשנות הרמב"ם שבת-קול דיברה עם מנוח ואשתו, עם הפירוש הבא של הרלב"ג (טז) הנה זה המלאך שדבר אל מנוח ואל אשתו היה נביא בהכרח כי אין מדרך הנבואה שתהיה יחד לשנים בזה האופן הנזכר בזה המקום והנה אחשוב שזה הנביא היה פנחס והנה לא רצה לאכול מגדי העזים כמו שלא רצה לאכול מהבשר והמצות שהביא אל פניו גדעון כדי לישב יותר בלב מנוח ואשתו כי הוא מלאך ה' כדי שיהיו נזהרים מכל מה שאמר להם: הרי הרלב"ג טוען שהמלאך הוא פינחס הכהן נכדו של אהרון? האם לא קיבלו הרלב"ג והרמב"ם את אותה "מסורת" "תושב"ע", אם זו בת קול או נביא, שהוא מלאך ממש? רלב"ג שופטים ו (יח) אל נא תמוש מזה עד בואי אליך - זה גם כן לעד שזה הענין היה בהקיץ כמו הענין שנראה במלאך ה' במנוח ואשתו כמו שאנחנו עתידים לבאר שם בגזרת האל, והנה גדעון שאל אות שיכיר ממנו שהוא בא במלאכות ה' כדי שיוכל לסמוך על דבריו: רלב"ג שופטים ו (כא) והנה היה האות הזה שכאשר שלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות עלתה האש מן הצור וזה דומה למופת שנתן אליהו בהר הכרמל, והנה פעולות זה הנביא דומות מצד לפעולות אליהו וזה ממה שיחזק מאמר האומר פנחס זה אליהו, וכאשר ראה גדעון כי מלאך ה' הוא פחד מן המות לחשבו כי כבר ראה בעיניו המציאות הרוחני וכבר היה מפורסם שכאשר יקרה זה ימשך אחריו המות ויראה זה ממאמר גדעון ומאמר מנוח ומאמר יעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי הורה שזה הענין נפלא שתנצל נפש הרואה המציאות הרוחני ואמר בתורה ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים הורה על זה שהיו ראויים שישלח ידו בהם מפני ראותם האלהים:

רשב"ם שמות ד (כה) ותכרות וגו' - הועילה לו למשה המצוה להצילו כמו קרבן כעין שעשו גדעון ומנוח כשנראה להם המלאך: האם גם הרשב"ם לא הבין שאין מלאך, כי אם בת-קול? הרי הוא משווה בין גדעון למנוח? או שאולי גם גדעון לא ראה מלאך לפי השקפת הרמב"ם?

רמב"ן בראשית יח (טו) ותכחש שרה לאמר - אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר השם לנביא, וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלהים. והנראה בעיני כי המלאכים האלה הנראים כאנשים באו אל אברהם, והוא בחכמתו הכיר בהם, ובשר אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן, ושרה שומעת, ולא ידעה כי מלאכי עליון הם, כענין באשת מנוח (שופטים יג ו). ואולי לא ראתה אותם כלל: האם גם שרה שלפי הרמב"ן מתוארת כ"אני תמה בנביאה הצדקת", לא ראתה כמו אשת מנוח, מלאך? האם הרמב"ן קיבל "תורה" "מסורת" אחרת מהרמב"ם?

רד"ק שופטים יג (יט) ויעל על הצור - מבנין הפעיל ומה שהעלה מנוח עולה על הצור לה' בשעת איסור הבמות שכל זמן שהיה אהל מועד בשילה נאסרו הבמות ארז"ל הוראת שעה היתה כי הנה המלאך אמר לו ואם תעלה עולה לה' תעלנה: ומפליא לעשות - המלאך היה מפליא לעשות בהוצאת האש מן הצור ואכול הגדי והמנחה וכשהאש גדל והעלה להב עלה מלאך ה' כלומר נסתלק מעליהם בלהב:

רד"ק שופטים יג (כא) ולא יסף עוד - שלא נראה להם פעם אחרת עוד וטעם אז ידע מנוח דבק עם ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ולא עם ולא יסף או יהיה פי' ולא יסף כלו' כשראה שנסתלק מעיניו ידע כי מלאך ה' היה ויש לפרשו דבק עם ולא יסף ויהי פי' ולא יסף להראה על המראה ההיא בעצמה כלומר עלה בלהב המזבח ולא נראה להם עוד אז ידע כי מלאך הוא שהלך מעיניהם ולא ראוהו עוד במרא' ההיא:להראה - בחולם וכן להראה בשילה כמו שבא בשלמי' הנתון תנתן: מדוע הרד"ק מדבר על המלאך כזכר "נסתלק"? הרי אם זו בת-קול היה צריך לומר נסתלקה? (ואני לא נכנס לזה שהרד"ק מגדיר אותו כ"מלאך ה'")

על "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אלו, אמרו הנביאים,

ירמיהו ד (כב) כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ:

ואיך מסתדרת הגמרא הבאה? שהרי אם "אֱוִיל עַמִּי".."בָּנִים סְכָלִים".."וְלֹא נְבוֹנִים".."חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע".."וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ"? והגרוע מכול "אוֹתִי לֹא יָדָעוּ"? תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: אם כך: לפי משוואה זו ש"הדור הולך ופוחת", הרי שהדורות הראשונים לנו, לא היו מלאכים, אלא אנשים, ואם הם אנשים, אנו חמורים, ואפילו לא כחמורם של חנינא בן דוסא ופנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים, עכשיו אפשר להבין מאין ומי, יוצרה של ה"מסורת" וה"תושב"ע", ישעיהו ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:(כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ: האם כוונתו של הנביא ישעיהו היא: הכול הפוך כתוב רע אומרים טוב, כתוב שחור אומרים לבן, וכן הלאה והפוך? לכן הידד לעם שאלה "חכמיו" והידד ל"חכמים" שהשוטים הם תלמידיהם, והנה בהמשך דברי נביאים על העם הזה ועל "חכמיו",

ישעיהו כט (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהֹוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ <הַסֵּפֶר> סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

ירמיהו ח (ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים:(ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהֹוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:

הושע ט (ז) בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה:(ח) צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם אֱלֹהָי נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו:

ישעיה כט (יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: אלוהים ציווה, באו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" ואמרו: לא זאת הכוונה האלוהית? וכל הטיפשים יאללה אחריהם? הרי טענתו של הנביא שהעם עושה מה שאנשים/בני אדם מצווים אותו, והניחו את מצוות האלוהים, אם כך איך הפך המושג "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" למושג המוביל ביהדות הדתית החרדית, והדתית אלק לאומית?

איך הרשו לעצמם "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לדבר סרה במנוח אביו של שמשון שופט ישראל, ולקרוא למנוח עם-הארץ? מכאן אפשר להבין את ההלכה הבאה ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה (טו) כל משפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה; ואף על פי כן, אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכול ועז פנים ביותר - חוששין להן, וראוי להתרחק מהן, שאלו מיני פסלנות הן: הלכה (טז) וכן כל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים, ואומר עליהן שהן ממזרים - חוששין לו, שמא ממזר הוא; ואם אמר עליהן שהן עבדים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל, במומו הוא פוסל:

גם פירוש רש"י מקבל פתאום חיים משל עצמו, קהלת ז (ז) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה: רש"י כי העושק יהולל חכם - כשהכסיל מקנתר את החכם מערבב דעתו וגם הוא נכשל דתן ואבירם קנתרו את משה לומר (שמות ה) ירא ה' עליכם וישפוט וגומר וערבבוהו ואבדו את לבו וגרמו  לו שהקפיד כנגד הקב"ה ואמר (שמות ה) והצל לא הצלת את עמך ונענש בדבר שהשיבו עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים. לב מתנה - לב חכמה שהיא מתנה לאדם שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה. עושק - לשון ריב וקנתורין יש פנים אחרים אך מפרידין המקראות זו מזו וכי האמור בראש המקרא מוכיח שמחובר למקרא שלפניו: תרגום חופשי שלי לפירוש רש"י כשהכסיל=רב נחמן מקנתר את החכם=מנוח אביו של שמשון שופט ישראל, מנוח שמדבר עם מלאך-אלוהים, מערבב=האלוהים  דעתו=של רב נחמן וגם הוא נכשל=רב נחמן,

לאחר שקראנו פרק זה, הרי בבחירת האלוהים להביא ממנוח עם-ארץ, את שופט ישראל שמשון נשאלת השאלה, האם אלוהים טעה בבחירת שמשון בן מנוח כשופט ישראל? הרי "רשע גורם גנאי לאביו ולשבטו" אם כך: אלוהים בחר עם-הארץ, שיהיה אביו של שופט ישראל?

ויקרא כד (י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: רש"י  שלמית - דהות פטפטה שלם עלך שלם עלך שלם עליכון מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל: בת דברי - דברנית היתה מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה: למטה דן - מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו כיוצא בו (שמות לא) אהליאב בן אחיסמך למטה דן שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו:

במדבר כז (א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: רש"י למשפחת מנשה בן יוסף - למה נאמר והלא כבר נאמר בן מנשה אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ שנא' (בראשית נ) והעליתם את עצמותי וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר תנה לנו אחוזה. וללמדך שהיו כולם צדיקים שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק. ואם יחסו לגנאי כגון (מ"ב כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו: איך מסתדר הפירוש כאן עם מנוח, ש"עם הארץ היה"? הרי אם מייחסים אבות, צדיק בן צדיק, הרי שעם-הארץ צריך להיות בן עם-הארץ? אם כך: האם האלוהים טעה בבחירה של מנוח כאביו של שופט ישראל?