עשרת הדיברות בדיבור אחד?  

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כז עמוד א והתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע!

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש פרשה ד +שמות כ' את כל [הדברים. מלמד שאמר עשרת הדברות] בדבור אחר מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן, שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. אם כן מה ת"ל אנכי ה' אלהיך - לא יהיה לך, אלא מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד וחזר ופרטן דיבור דיבור בפני עצמו. שומע אני אף שאר כל הדברות שבתורה נאמרו כולם בדיבור אחד, ת"ל האלה, הדברים האלה נאמרו בדיבור אחד, ושאר כל הדברות שבתורה, דיבור דיבור בפני עצמו.

רד"ק תהלים סב (יב) יש מפרשים: אחת דבר אלהים זו התורה, ושתים - שתי פעמים שמענו אותה מפי הגבורה ומפי משה. ורז"ל פירשו (שבועות כ, ב): אחת דבר אלהים - זכור ושמור שנאמרו בדיבור אחד ושמענו שני דיבורים:

כתשובה לשטות שאמרו ש"שמור וזכור" שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו, ובשמיעה אחת נשמעו, הרי יש עוד הבדלים בין שני הכתובים של עשרת הדברות אשר בשמות כ ובדברים ה, אם כך: איך נאמרו? האם גם בדיבור אחד, בתיבה אחת, ובשמיעה אחת?

שמות כ (ב) אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

דברים ה (ו) אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

 

(ג) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

(ז) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

 

(ד) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: כאן יש "ו"

(ח) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: כאן חסר "ו"

 

(ה) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי:

(ט) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי:

 

(ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: כאן "י"

(י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו: כאן "ו"

 

(ז) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:

(יא) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:

 

(ח) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:

(יב) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:  האם גם זה בדיבור אחד?

 

(ט) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:

(יג) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:

 

(י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

(יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:   האם גם זה נאמר בדיבור אחד? 

מדוע ישנן שתי סיבות שונות בפס' הבאים בשמות ובדברים לשמירת השבת? ואיך נאמרו שתי הסיבות, האם גם בדיבור, בתיבה, ובשמיעה, אחת?

(יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָֹה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:   מדוע הסיבה בשמות שונה מהסיבה בדברים?

(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: שני פס' שונים לגמרי אחד מהשני? בשאר הפס' עוד היו מילים דומות,   האם גם זה בדיבור אחד?  

 

(יב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

(טז) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וכאן גם נאמרו בדיבור אחד?

 

(יג) לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:      עד שקר? ועד שוא? גם בדיבור אחד?

(יז) לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא:    לא? או ולא? גם בדיבור אחד?

 

(יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: ומה עם תחמד ותתאוה?

(יח) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: ומה עם שדהו?  איך נאמר?  וחסר "ו" בעשרת הדברות של דברים  ב"שורו"? אם כך: איך זה נאמר?

את איזה חלק לא הבין האבן עזרא? הרי הוא מקשה על זה שנאמרו בדיבור אחד?

אבן עזרא שמות פרשת יתרו (א) וידבר אלהים יש שאלות קשות בפרשה הזאת. אמרו רבים, כי השנים הדברים לבדם אמר השם. ועדותם, שכתוב בדבור ראשון, אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), ובשניה, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא (שמות כ ה), ובשלישי כתוב את השם ה' אלהיך (שמות כ ז), גם את אשר ישא את שמו לשוא (שם), ולא אמר שמי, וברביעי כי ששת ימים עשה ה' וגו' על כן ברך ה' (שמות כ יא), ובחמישי אמר אשר ה' אלהיך נותן לך (שמות כ יב). ויש לשאול, איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים, כי הוא המצוה, והנה איננו מצות עשה, ולא מצות לא תעשה. ושאלות קשות מאלה. והנה אנחנו קראנו זו הפרשה, שהיא פרשת וישמע יתרו, ראשונה, ופרשת ואתחנן שניה. והנה ראינו, כי מתחלת אנכי ועד סוף, את אשר ישא את שמו לשוא (שמות כ ז), אין שנוי בין שתי הפרשיות. ומתחלת זכור עד סוף עשרת הדברים, שנוי בכל מקום. בראשונה זכור (שמות כ ח), ובשנית שמור (דבר' ה, יב), גם שם באחרונה תוספת כאשר צוך ה' אלהיך (שם שם, טז). בראשונה ובהמתך (שמות כ י), ובשניה תוספת ושורך וחמורך (דבר' ה, יד). והקשה מכל אלה, כי בראשונה כתוב טעם שבת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואמר עוד, על כן ברך ה' את יום השבת (שמות כ יא). ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית, רק טעם אחר, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ואמר באחרונה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (דבר' ה, טו). בראשונה כתוב שכר כבוד אב ואם, שהוא למען יאריכון ימיך (שמות כ יב), וכן בשני, רק הוסיף ולמען ייטב לך (דבר' ה, טז), גם הוסיף בכבוד אב ואם, כאשר צוך ה' אלהיך (שם). בראשונה כתוב לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה (שמות כ יג), בשניה כתוב לא תרצח, ולא תנאף, ולא תגנוב, ולא תענה (דבר' ה' יז). בראשונה כתוב עד שקר (שמות כ יג), ובשנית עד שוא (דבר' ה, יז). בראשונה כתוב לא תחמוד בית רעך, לא תחמד אשת רעך (שמות כ יד), ובשנית ולא תחמד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך (דבר' ה, יח). בראשונה אין כתוב שדהו, ובשנית כתוב שדהו (שם). בראשונה עבדו ואמתו קודם שורו וחמורו, ובשנית שורו וחמורו לפני עבדו ואמתו. בראשונה כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, ובשנית את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דבר' ה, יט). וכאשר חפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה, מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וזה הדבור קשה מכל הקושיות שהוא לנו כאשר אפרש. וחלילה חלילה, שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתינו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם, ואיננו כן, כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות. ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפ' הזאת. ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס. והנה נודה, כי גם כאן יש לשאול, למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור, וגם כן בשנית, והנה מה נעשה באותם הפסוקים, אם נאמרו בבת אחת, כמו זכור ושמור, ולמה לא הזכירו זה חז"ל, כי יותר יש לתמוה, איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה, כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת. ואיך יאמר השם, כאשר צוך ה' אלהיך (דבר' ה, טז). ועוד, מתי צוה לפני זה המעמד על כבוד אב והנה אין כתוב בראשונה למען ייטב לך. אם כן אמר זה ולא אמר זה, ואיך יאמר לא תנאף בוי"ו, וגם לא תחמד בית רעך (שמות כ יד), ובשנית ולא תחמד אשת רעך (דבר' ה, טז). ועוד, איך יאמר עבדו ואמתו ואחר כן שורו וחמורו, ויאמר בבת אחת הפך הדבר. ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים. והקשה מכל מה שהזכרתי, כי כל פלא שנעשה על יד משה יש למקצתו דמיון, והמשכיל יבין. והנה זה הדבר הפלא ופלא, שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת, והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם. הנה איך הבינו ישראל דבור השם, כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה, ואפילו מלה אחת כמו זכור, אם לא ישמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש לא יבין מה דבר המדבר. והנה ידענו, כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן, כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם, רק העין ראתה מרחוק, והאויר מביא הקול אל האזן, והליכתו לאט ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע. והאותיות שהאדם מדבר בם, דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות, ולא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם, והנה כל אות הזי"ן נכנס באזן קודם כ"ף וי"ו רי"ש. והנה, אם נאמר פלא היה, שנאמר זכור ושמור בבת אחת, איך תשמע האזן. ואם נאמר, גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת, שלא כמנהגה לשמוע שתי אותיות, למה לא הזכירו זה חכמים ז"ל, שהוא כבד מן הדבור בבת אחת. ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור, והכתוב בשנייה ולא בראשונה, גם איך נתקן לא תחמד בית רעך, עם ואל תחמד אשת רעך, גם ההפוכים. ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש. והשם הוא עדי, ויודע סודי, כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות, הייתי מחריש, ולפני שאפרש אתקן דברי חז"ל. אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לשון הקדש פעם יבארו דבורם באר היטיב, ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המלות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן, והנה אתן לך דמיונות. אמר השם לקין ארור אתה מן האדמה, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ (ברא' ד, יא - יב). וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה (שם שם, יד). ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות. והנה אמר אליעזר הגמאיני נא (שם כד, יז). והוא אמר: ואומר אליה השקיני נא (שם שם, מה). אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור (שמות יב, כט), וכתוב: בכור השפחה אשר אחר הריחים (שמות יא, ה). ומשה הזכיר התפלה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפלה הנזכרת בפ' כי תשא למי שאין לו לב להבין. והכלל, כל דבר שנוי, כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים תמצא מלות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. אמר השם ותכלת וארגמן (שמות כה, ד), ומשה אמר תכלת וארגמן (שמות כח, ו). אמר השם: אבני שהם (שמות כה, ז), ומשה אמר: ואבני שהם (שמות לה, ט). וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה, אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע, ולמה נכתב, ולמה נוסף, כי זה וזה נכון, והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם, א"כ למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו, כמו מלת לעולם, למה נכתב מלא, או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר, ואלו היו מבקשים טעם לאחד מהם, או שמנהג היה לכתוב הכל על דרך אחד הייתי מחריש. והנה אתן לך משל, אמר לי אחד כתוב לרעי, וזה כתוב, אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי"ו, אהבך ג"כ בלא וי"ו, לעולם חסר. ובא ראובן ושאלני, למה כתבת חסרים. ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים. אולי יבוא לוי ויודיעני, איך אכתוב. ולא ארצה להאריך, רק המשכיל יבין. ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות. דע, כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך. וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית, את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דבר' ה, יט), ואין הפסק ביניהם. ועוד, כאשר נכתבו כולם באצבע אלהים כן אמרם השם כלם. והעדות, שהביאו, שהכתוב בדבור השלישי, והרביעי, והחמישי, אינו על דרך המדבר. יש להשיב, אחרי שקבלת זה השם להיות לך אלהים, ע"כ אמר: לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ ז), גם כי ששת ימים עשה ה' (שמות כ יא). ועוד, כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה. כתוב לא ילין חלב חגי (שמות כג, יח), ואחריו כתוב תביא בית ה' אלהיך (שם, יט) ורבים כאלה. והאומרים, כי דבור אנכי אינו מעשרת הדברים, בזה נחלקו. י"א לא יהיה לך, הוא הדבור הראשון, והשני, לא תעשה לך פסל. וזה אינו נכון, כי מענין אחד הוא זה וזה, בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב, בין במעשה. והנה בדבור זכור אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי והכל מצוה אחת. ואחרים אמרו, כי לא תחמד בית רעך דבור תשיעי, והדבור עשירי לא תחמד אשת רעך. וראייתם כי השם אמר פעמים לא תחמד, כי החמוד הוא על שני דברים, האחד יוצא למעשה כמו גזל, וכמוהו ואל יחמד איש את ארצך (שמות לד, כד) שאם זה החמוד בלב היה א"י רעה, ולא תחמד השני הוא בלב, על כן הוצרך משה לפרש לא תתאוה. גם זה דברי הבל, כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו, והנה לא הזכיר האחרים עמו. והנה אתן לך מדברי משה ראיה שאלה לא דברו נכונה. הנה השם אמר לא תחמד בית רעך, ומשה אמר לא תחמד אשת רעך (דבר' ה, יח). ולפי דעתם שלא תחמד השני הכתוב בפרשה הזאת הוא בלב, והראשון גזלת הבית. והנה משה הפך הדבר, כי אמר עם ולא תתאוה בית רעך, ואמר עם לא תחמד שהוא הגזל אשת רעך. והנה נשחת טעמם, והאמת כי דבור אנכי הוא הראשון כאשר אפרשנו במקומו. ועתה אדבר על זכור ושמור. דע, כי הטעמים הם שמורים לא המלות. והנה יצחק אבינו אמר לעשו, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (ברא' כז, ד), ורבקה אמרה ליעקב, ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי (שם שם, ז), כמו בטרם אמות. א"כ מה טעם להוסיף לפני ה'. התשובה, היא ידעה כי יצחק נביא לה'. והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב לפני ה', והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה. וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא בלוח האחד, ושמור בלוח השני, ועשרת הדברים הכתובים בפ' ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך. ודע, כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללת השמירה. וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה. והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם כי ששת ימים עשה ה', כי בתחלה אמר כאשר צוך ה' אלהיך, כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור (שמות כ ח) עד ויקדשהו (שמות כ י). ובעבור שהשם צוה שישבות העבד והאמה, ולא פי' השם למה זה, פי' משה טעמו ואמר, זה שצוך השם שישבות העבד, בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים, ויפדך השם. ודע כי השמונה דברים כולם מצות לא תעשה, ודבור כבד הוא מצות עשה. ומשקול הדעת שנטע השם בלב האדם, חייב כל אדם להטיב למי שייטיב לו. והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו, והם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו, חייב לכבדם כל ימיו, כי הם היו לו הסבה להיותו חי על פני האדמה, על כן שכרו למען יאריכון ימיך. ובעבור כי השם נפח בו נשמה על ידי האבות שתקנו הגוף, צוה שיכבד אבותיו, כי מי שיכבדם הוא מכבד את השם. והנה משה פירש ואמר כבד את אביך ואת אמך, ואמר, כאשר צוך ה' אלהיך (דבר' ה, טז), כי השכר הוא על מצות עשה, והעונש על מצות לא תעשה, כאשר אפרש בפ' לא תאכלנו (שם יב, כה). והנה אמר משה שאתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך. וזה החיוב הוא בשקול הדעת, גם בעבור שצוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב, והוא למען ייטב לך, בעבור ששמעת בקול השם. והנה דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה. וכבר אמרתי, כי אבני שהם ואבני שהם שוה הוא, ג"כ לא תנאף ולא תנאף ושוא ושקר בני אב אחד הם, גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו. והשם אמר לא תחמד בית רעך, כי אנשי השכל יקנו בית, ואחר כן אשה, ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו, וככה הם סדורים בפרשה הזאת. ומשה סדרם על דרך אחרת, כי הבחורים הם חומדים אשה תחלה ואחר כך בית, וכנגד הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם ואח"כ עבד ואמה וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם. ובעבור, כי בדברי משה דברי השם מעורבין, על כן כתוב: את הדברים (דבר' ה, יט) ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה. דבור הראשון אנכי. דע, כי כל המצוות הם על שני דרכים, והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים. ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע, והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה, והדרך השנית מצות הנעלמות, ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה חלילה, שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם, בין שנגלה לנו הסוד, בין שלא נגלה. ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת. אינו נכון שנאמין בו, כי הוא כמשמעו, רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו. אם היא על דרך משל, ואם לא מצאנו זה כתוב נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו, אולי נוכל לתקן אותה, ואם לא יכלנו נניחה כאשר היא, ונודה שלא ידענו מה היה, כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דבר' י, טז), וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי. וידענו דעת ברורה, כי כל המצות שאינם חייבים משקול הדעת, סוד אחד יש לכל אחד מהן, ואם נעלם ממנו. והעד על זה, כי כתוב במקצתם למה צוו, כמו השבת שהוא זכר למעשה בראשית, וחג המצות - למען תזכור (דבר' טז, ג), ואהבתם את הגר כי גרים הייתם (שם י, יט), והכלאים פן תקדש (שם כב, ט), ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם (שם יז, טז), וכן לא ירבה לו נשים, והזכיר למה: ולא יסור לבבו (שם שם, יז). ולא שהיא מצוה בפני עצמה, כאשר הוא כתוב בהלכות שמעון בן קיירא. וטעם וקרא בו (שם שם, יט) לבלתי רום לבבו מאחיו (שם שם, כ). ופרשת הקהל: למען ילמדו (שם לא, יב). ורבות מצות ככה. אם כן יוכל המשכיל, שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצוות. וכל המצות על ג' דרכים (נ"א דברים), האחת מצות הלב, והב' מצות הלשון, והג' מצות עשה. ומצות הלב על שני דרכים, מצות עשה ומצות לא תעשה. והנה מצות עשה ואהבת את ה' אלהיך (דבר' יא, א) ולדבקה בו, וליראה את השם הנכבד (שם כח, נח), ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). ומצות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תקום ולא תטור (שם שם יז, יח). גם מצות הלשון עשה ולא תעשה. עשה כמו ק"ש וברכת המזון, וברכת כהנים, גם וידוי מעשר ורבים ככה. ומצות לא תעשה, לא תענה ברעך (שמות כ טז), אלהים לא תקלל (שמות כב, כז), לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד), ומצות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים, ואין צורך להזכירם. ומצות הלב הם העקרים הנכבדים על כולם. ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב, רק בדברי עו"ג, ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא כנגד כולם, והלא יראו כתוב שש הנה שנא השם (משלי ו, טז) ושם כתוב לב חורש מחשבות און (שם שם, יח), וכתיב הטיבות כי היה עם לבבך (דה"ב ו, ח), הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תה' קכה, ד), והיה לבבכם שלם (מ"א ח, סא), אני ה' חוקר לב (ירמי' יז, י), וה' יראה ללבב (ש"א טז, ז). והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו, והוא קרוב ממצות הלב. וטעם זה הדבור שיאמין, ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו. שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך וזאת היתה תשובתי אליו. דע, כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם, שהם מאמינים בשם הנכבד. כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם, שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבוא אפיקורס לערער, כי אין אלהים, ישימו ידם לפיהם, כי לא ידעו להשיב. ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה השם במתכות ובצמחים ובחיות, ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות, ולמה היה על זאת המתכונת, ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים, שהם מעשה השם בעולם האמצעי שהוא עומד, וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה, וכמה יקדר השמש ממנה, גם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם, וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך (שמות לג, יג), והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הא', אנכי ה' אלהיך. וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא, כי כבר פירשתי בפ' ואלה שמות, כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שינוי, ואין זולתו שוכן עד, ולא כמוהו יושב קדם סלה (תה' נה, כ), ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם, ובכח שני העולמים העליונים. והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה', כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה, וישראל לבדם מודים בזה, וחכמי האומות אינם מכחישים, כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ. רק הם אומרים, כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים, עד שהוציאם משה להיות להם לאלהים. וככה אמר משה או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי (דבר' ד, לד). והטעם כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי, כי השם ברא העולם האמצעי, והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו כי כן חלק להם השם והנה היתה במערכת ישראל כפי ככבי מזלם להיות עוד עובדים. והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל, שלא היה בממשלת העולם האמצעי והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה, ובעבור זה אמרו קדמונינו אין מזל לישראל (נדרים לב, א; שבת קנו, א). ועוד אבאר זה בדרך משלים בפ' כי תשא. והנה בעבור האות, שעשה השם במצרים, אמר משה אתה הראת לדעת (דברים ד, לה). שהכל ראו זה, חכמים ושאינן חכמים, גדולים וקטנים, גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם, על כן אחריו, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (שם שם, לו). ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה, שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות, כי השם הוא לבדו, על כן אמר וידעת היום והשיבות אל לבבך (שם שם, לט). ואמר דוד ואתה שלמה בני, דע את אלהי אביך ועבדהו (דה"א כח, ט). והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל אנכי ה', והוסיף אשר הוצאתיך, שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלהיך, כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פי' זה בפרשת כי ישאלך בנך (דבר' ו, כ), כי טעם השאלה, למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם, והלוא בורא אחד לכולנו. והנה הזכיר שלש תשובות. הא', עבדים היינו לפרעה (שם שם, כא), והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנו חייבין לשמור כל מה שיצונו, אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו. והב', כי אלה המצות אינם לצרכו, כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותנו (שם שם, כד). והשלישית, וצדקה תהיה לנו (שם שם, כה), שנהיה צדיקים לנחול העולם הבא. ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם עשרה, והם ראשים כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר, והוא עומד. והט' דברים כולם מקרים, וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו, כי הוא כמדות, האחד בחשבון עשרה, כי ממנו יצא כל חשבון, וכל חשבון ימצא בו, כי הוא היסוד. והנה זה הדבור הראשון שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה, רק בעבור כבוד השם לבדו, כאדם נותן צדקה לעני לא יתננו בעבור כבוד הגבאי, ולא בעבור שישבחוהו בני אדם, כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם, שנתן לו הון, ועדף ממונו, מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם. וככה העושה עבירה בסתר, בעבור שלא יודע למלך, או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם. והחושב זה הוא משוגע, כי כן כתוב, אם יוצר עין הלא יביט (תה' צד, ט). והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי, כי השם יודע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מהמלך, שימות מחר, שלא יענישוהו, ולא יפחד ממלך האמת, שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא. והגאון רב סעדיה חבר אזהרות, וכלל כל המצות באלה עשרת הדברים ומצאו השם הנכבד בחמשה דברים הראשונים. וכבר פירשתי, כי הדבור הראשון הוא היסוד, ועליו כל בניני המצות, ואחריו כתוב לא יהיה לך. ופשע מי שאינו מאמין בשם, גדול מפשע עובד ע"ג, כי יש רבים שהם מאמינים בשם, והם מזבחים ומקטרים לע"ג, כמו המקטירים למלכת השמים, שהם חושבין כי ייטיבו להם, כאשר אמרו: ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל (ירמי' מד, יח), וכתוב: את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים (מ"ב יז, לג). וככה נעמן בהשתחויתי בית רמון (שם ה, יח). והנה אלה מודים בשם, רק משתפים עמו אחר, על כן בדבור זה כתוב השם הנכבד. ובדבור השלישי גם הוא כתוב, כי פשע הנשבע לשקר פחות מע"ג, רק הוא בוזה השם בגלוי, אולי עשה זה בעבור כעס או צורך, כי בלבו מאמין בשם, ואינו משתף אחר עמו. ובדבור הרביעי כתוב השם ששבת ביום השביעי, והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא. ובדבור החמישי כתוב השם, כי האבות משתפים עמו ביצירתו, ואם לא יכבדם, כאילו אינו מכבד השם. וחמישה דברים הנותרים הם כנגד האדם. והראשון הוא הקשה, שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף, ואשר אחריו אינם בגוף, ואשר אחריו לא תגנוב בממון. ואחר כן בלשון. ואחר כן חמוד בלב:

(ב) לא יהיה לך דבר הכתוב אלהים כנגד מחשבת עובדימו, כמו ויקח חנניה הנביא (ירמי' כח, י), והאנשים רדפו אחריהם (יהושע ב, ז). וככה דבר שמואל למה הרגזתני (ש"א כח, טו) כי הכתוב דבר כפי מחשבת שאול, ואין זה מקומו לפרש אותו. וטעם על פני. כמו וימת הרן על פני תרח אביו (ברא' יא, כח), שהיה נמצא אתו וראה אותו. וככה ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם (במד' ג, ד). והנה הטעם אחר שאני אלהיך, ואני נמצא תמיד בכל מקום, ואני רואה מה תעשה אין ראוי שתשתף עמי אלהים אחרים. ואמר אחד מחכמי לב אל תכעיס אדונך והוא רואה אותך. והנה זאת המצוה, שהיא לא יהיה לך, היא בלב גם בפה, כי אין בתורה מצות לא תעשה בלב כי אם זו, כי אדם אומר לפני עדים, כי הוא הולך לרצוח או לנאוף, לא יהרג בעבור דבורו, אם לא עשה מעשה. והאומר: נלכה ונעבדה אלהים אחרים צוה הכתוב כי הרג תהרגנו (דבר' יג, י), ובמעשה, לא תעשה לך פסל וכל תמונה - עץ או אבן, ולא תעשה בשום אומנות תמונה שהיא בשמים, ואמר ממעל שהם למעלה על הארץ מכל צד, ואין תמונות בשמים, רק שמונה וארבעים צורות. וחכמי הצורות עושים דברים אשר לא כן, ומעשיהם קרובים לעבודת גלולים:

(ג) ואשר בארץ מתחת שהוא מתחת השמים, התמונות רבות כאשר הם מפורשות בפ' ואתחנן, גם כן במים, ואמר הכתוב מתחת לארץ, כי הים והארץ כדור אחד:

(ד) לא תשתחוה להם כאשר עושים בעלי הצורות החושבים כי יוכלו להוריד כח העליונים למטה לצורך האחד. ולא תעבדם לזבוח ולהקטיר להם בכלל לא יהיה לך, גם כן אזהרת ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך (שמות כג, יג), ובספר יהושע: ולא תשביעו (יהושע כג, ז). וטעם אל קנא. כי דין הוא אחר שהשם בראך והוא מחיה אותך, איך תתן כבודו לאחר, אשר לא ייטיב ולא ירע. וטעם אל הוא להודיעך שהוא תקיף ויוכל להנקם ממך בכל רגע ולא תוכל להנצל ממנו. הזכיר ירמיהו, כי האכל הבסר תקהינה שניו (ירמי' לא, כט), ובס' יחזקאל מפורש, כי השם הנכבד נשבע כי בן לא ישא בעון האב (יחז' יח, כ), אם כן מה טעם פוקד עון אבות על בנים? והתשובה, כי יחזקאל פירש אם היה האב רשע ולא הלך הבן בדרכיו, לא ישא עון אביו, כי פקידת העון היא קשורה על שונאיו, כמו שזכרתי. וטעם פקידה כמו זכירה, כמו וה' פקד את שרה (ברא' כא, א), שהוא כמו ויזכור ה', כי השם יאריך לרשע, אולי ישוב מחטאו שחטא ויוליד בן שהוא טוב ממנו. והנה אם הלך בדרכי אביו, גם הדור השלישי, גם הדור הרביעי, השם לא יאריך אפו לרביעי, אם היו כך עד ארבע דורות שונאי השם כולם, כי בו יאבד זכר כולם, כי השם יזכור מה שעשה האב, ומה שעשה הבן, ובן הבן, ע"כ לא יאריך לרביעי. ובני הבנים נקראים בנים. על כן אחז דרך קצרה, כי ממלת שלשים ורבעים יבין האדם זה:

(ה) כתוב ועשה חסד לאלפים וכתוב: לאלף דור (דבר' ז, ט). ובני אדם יחשבו, כי זו שאלה, ואיננה, כי כן כתוב, אם תשמור מצותי ישמור לך השם הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך, שהם הג' אבות. וזה הוא שומר הברית והחסד לאהביו, ולשמרי מצותיו לאלף דור (שם), ובפרשה זו אמר דבר אחר ועשה חסד לאלפים. והטעם, אין קץ והוא לעולם ועד. וזה הדבר יתפרש לשני ענינים. האחד, שהשם יעשה חסד לאוהביו, שתעמודנה נשמתם לעולם לאלף אלפי דורות. והשני, כי השם יעשה טוב לבניהם, שהם כמו תם עד אין קץ. וככה אמר דוד, וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים (תה' קג', יז). והנה אין ספק, כי חסד השם הוא לנצח על יריאיו, ובעבור שהזכיר לבני בנים, על דרך וצדקתו עומדת לעד (שם קיא, ג), הוצרך לפרש אם היו הבנים טובים, על כן אמר אחר כן לשומרי בריתו. ובפרשת כי תשא אפרש לך איך תכנס מדת פוקד עון אבות במדת רחמים. ומלת לאהבי הם החסידים, ולשומרי מצותיו הם הצדיקים:

(ו) לא תשא את שם ה' אלהיך שם הוא כמו זכר, והוא מושך להיות סימן לנקרא. רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה. רק השם הוא נשוא בפה, וכן מצאנו שאמר דוד ובל אשא את שמותם על שפתי (תה' טז, ד). והנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת, כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאילו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות. ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. א"כ למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא. והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה, ושם היה פנחס הכהן, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה. וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף. וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו, והוא לא שמע השבועה. וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו, שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט, טו). וכאשר נהרגו בית הדמים, אז ויעתר ה' לארץ (ש"ב כא, יג - יד). ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך בה' (מ"א ב, מב). והכלל, לא מצאנו בעשרת הדברים, שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בע"ג ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילתו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו:

(ז) זכור טעם לקדשו, הוא הכתוב ששת ימים תעבוד (שמות כ ט). וככה פי' ויקדשהו (שמות כ יא), שהשם שבת בו מכל מלאכתו. וטעם, להיות דבק עם ברך ה', כאשר הוא כתוב בפ' ויכלו, כי השם קדש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב ברך ה', וכבר פירשתי זה במזמור ליום השבת. ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם למען ישמעו ולמען ילמדו וגו' ושמרו (דבר' לא, יב). והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב, כי שמחתני ה' בפעלך (תה' צב, ה), כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח, יג). ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מ"ב ד, כג). וכבר הזכרתי, כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית, רק איננו מכחש השם הנכבד. והנה אין ספק כי מלת אתה כוללת כל מי שהוא בן מצוה על כן טעם בנך ובתך הקטנים שביתתן עליך, ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו. וככה ועבדך ואמתך שהוא ברשותך, אתה חייב, שתשמרהו ולא תניחהו שיעבוד לאחר. ואם לאו, אתה עובר על מצות לא תעשה, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דבר' ה, יד). כאשר פירש משה אדוננו על הדרך שהזכרתי. ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך, שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים, על כן נכתב בשנייה הגר. וככה בעריות, ועל זה התנאי ידור שישמור העריות. וככה באכילת הדם. וראינו בירמיהו שהחמיר במצות שבת, ואמר מפורש אף על פי שנגזרה גזרה על ירושלים שתחרב, אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו, לא יגלו ממקומם, ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד (ירמיה יז, כא - כז):

(יא) כבד את אביך כבר הזכרתי, כי בחמשה דברים הראשונים זכר השם, ושם עם כולם ה' אלהיך. ומלת יאריכון, פועל יוצא, כי הן יהיו סבה. והעד ולמען תאריכו ימים (דברי' יא, ט), והארכת ימים (שם כב, ז). בעבור המצוה שתעשה נמצאת אתה מאריך ימיך. ואמר על האדמה, כי כאשר ישמרו ישראל זאת המצוה לא יגלו ממנה, וכתוב אב ואם הקלו בך (יחז' כב, ז). והנה במצות כבוד אב, שלא יעשה ההפוך. שיהיה מקלל או מקלה, וחייב מיתה על המקלל, כי השומעים ישמעו הקללה מפיו, ולא חייב כן על המקלה, כי המקלה יוכל לעשות גם כן בסתר, ע"כ צוה הכתוב שיהיה במלת ארור, ככל הכתובים שהם בסתר:

(יב) לא תרצח בידך או בלשונך, להעיד עליו שקר להמיתו, או להיותך רכיל, או לתת עצה רעה בזדון שתדע שיהרג, או שנגלה לך סוד שתוכל להצילו מן המות אם תגלהו לו, ואם לא גלית אתה כמו רוצח. לא תנאף רבים חשבו כי אין ניאוף כי אם עם אשת איש, בעבור שמצאו אשר ינאף את אשת רעהו (ויקרא כ, י), כי מה טעם לומר זה אחר שאמר אשר ינאף את אשת איש (שם). ואין פי' כאשר חשבו. והנה למעלה כתוב אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קלל דמיו בו (שם שם, ט). והטעם, כי עבירה גדולה עשה שקלל אבותיו שהולידוהו. וככה אשר ינאף את אשת רעהו, והוא חייב לאהוב לרעהו כמוהו. ומלת נאוף כמו זנות. והנה כתוב ותנאף את האבן ואת העץ (ירמי' ג, ט'), ואין ראוי לפרסם התועבה הזאת. אמר רב סעדיה הגאון, כי הזנות על מעלות רבות, ואשר הוא במעלה הקלה משכב הבתולה והאלמנה, ואשר למעלה ממנה משכב האיש עם אשתו כשהיא נדה, כי לאחר ימים מעטים תהיה מותרת לו. ולמעלה מזאת אשת איש, כי יתכן שימות בעלה ותהיה מותרת לו. ולמעלה ממנה כנענית, שאיננה על תורת ישראל, אם לא נתן לה זרע, כי יתכן שתתגייר וישאנה לאשה, רק אם נתן לה זרע עובד הוא ע"ג בעצמה. ולמעלה ממנה משכב זכור, שאין לו זמן היתר לעולם. ולמעלה ממנה מה שהוא חוץ מהמין, כמו אם ישכב האדם עם הבהמה. והגאון ידע איך החלוק. כי על כל העריות כרת בפרשת אחרי מות, והניח מזה החלוק האם והאחות והבת. לא תגנוב משמע גנבה קחת ממון בסתר. ויש גנב שהוא בן מות, כמו גונב נפש מישראל, בין שהוא נער קטן או נלעג לשון. והגנבה בממון, בין בפניו בין שלא בפניו, או שרמהו בחשבון, או במדה, או במשקל. וזאת המלה גם היא כוללת מי שיגנוב לב אחר כאשר עשה אבשלום. לא תענה שנים רבות חפשתי בלבי טעם זאת המלה לאמר עד שקר, ולא אמר עדות שקר. ולפי דעתי עתה כי הוא מדבר עם עד שקר, כאילו כתוב לא תענה אם אתה עד שקר. ומשמע זאת המלה כטעם לא תכחשו ולא תשקרו (ויקרא יט, יא). ומצאנו מלת ענות בבי"ת כמו, שקר ענה באחיו (דבר' יט, יח), ובלא בי"ת, כמו ישמע אל ויענם (תה' נה, כ). והטעם יענה בם, וכמוהו וכאשר לא נגענוך (ברא' כו, כט) לא נגענו בך. ויש עד שקר שהוא בן מות, והוא שכתוב עליו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו (דבר' יט, יט):

(יג) לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו. והנה נשלם פי' עשרת הדברים. אמר אחד מחכמי הדור, ידענו כי תשעה גלגלים הם כנגד תשעה מספרים, שהם עיקרי כל מספר, וככה אלה התשעה דברים. והנה הדבור הראשון שאיננו ממספר התשעה, שהוא כנגד כבוד השם הנכבד המדבר, כאשר הוא האחד במספר העשרה. והנה הדבור השני, שהוא לא יהיה לך, הוא כנגד גלגל העליון, שהוא מוליך כל הגלגלים הפך תנועתו ממזרח למערב בעשרים וארבע שעות. ואמר כנגדו אלהים אחרים, להודיע כי בכח השם ירוצון הגלגלים. ורבים חשבוהו שהוא הבורא בעבור שאיננו גוף. והדבור השלישי, שהוא לא תשא, כנגד גלגל המזלות, ששם כל צבא השמים חוץ מהמשרתים השבעה. והנה הגוף הנכבד מקיף כל הגופות וצורתם, שהם שמונה וארבעים. ונראה כח השם לעין. ויש מקומות בגלגל הזה, שיש שם כוכבים רבים, ומקומות אין כוכב בהם, ואין יכולת באדם לדעת זה הסוד. ורבים מחסרי חכמה חשבו, כי לשוא נבראו אלה הצורות על זאת המתכונת. והדבור הרביעי, דבור השבת, כנגד גלגל שבתי, כי חכמי הנסיון אומרים, כי לכל אחד מהמשרתים יש יום ידוע בשבוע, שבו יראה כחו, והוא בעל השעה הראשונה ביום, וכן מי שהוא בעל השעה הראשונה בלילה. ואומרים כי שבתי ומאדים הם כוכבים מזיקים, ומי שיחל מלאכה, או ללכת בדרך באחד משניהם יבוא לידי נזק, על כן אמרו קדמונינו ז"ל שניתן רשות לחבל בלילי רביעיות ובלילי שבתות. והנה לא תמצא בכל ימי השבוע לילה ויום זה אחר זה שימשלו אלה שני המזיקים בהם רק ביום הזה, על כן אין ראוי להתעסק בו בדברי העולם רק ביראת השם לבדו. והדבור החמישי, שהוא כבד, כנגד גלגל צדק, שהוא יורה על שלום וצדק וחסד, ולשלם שכר, ולכבד מי שהוא חייב. והדבור הששי, לא תרצח, כנגד גלגל מאדים, שהוא יורה על שפיכות דמים ועל החבורות. ויש מחלוקת בין חכמי המזלות, אם נוגה הוא למעלה מהשמש, או למטה ממנה. וחכמי הודו הביאו ראיות כי נוגה הוא למעלה. והנה הדבור השביעי, שהוא לא תנאף, כנגד גלגל נוגה, שתולדתה להורות על כל משכב וזנות. והדבור השמיני, לא תגנוב, כנגד גלגל השמש, שהוא יורה על אונס, ולהסיר כל כח משרת שיתחבר עמה שלא יראה אור בעבורה. והנה דבור התשיעי, שהוא לא תענה, כנגד גלגל כוכב חמה, שהוא יורה על הלשון והנה הדבור העשירי, שהוא לא תחמוד, כנגד גלגל הלבנה, שהוא השפל מכל הגלגלים, והיא תורה על החמדה: