לימוד תורה בכסף?

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה עמוד ב תנו רבנן: עני ועשיר רשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?  אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. לומדים תורה בכסף? ומדוע יש שומר בכניסה לבית המדרש? ואם כדי לשמור על הלומדים? איך זה מסתדר עם ההלכה? שהרי אלה הנמצאים בתוך בית המדרש "אין צריכין שמירה, שתורתן שמירתם."?

רמב"ם הלכות שכנים פרק ו (ו) כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתקון הדרכים והרחובות אפילו מן החכמים, ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ:

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק א משנה יב [יב] אמרו, שאהרן, עליו השלום, כשהיה מרגיש או כשהיו מספרים לו על אדם שתוכו רע, ושבידו עבירה, היה מקדים לו שלום, ומתחבר עמו, ומרבה לספר עמו. והיה ההוא מתבייש, ואומר: אוי לו, אילו ידע אהרן צפוניו ומה שיעשה, לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן לדבר עמי, ואמנם אני אצלו בדמות איש מעלה. הרי אני מצדיק את מחשבתו. ויחזור בתשובה, וישוב להיות מתלמידיו, ומן הנהנים ממנו עצה ותושיה. אמר ה' בתארו אותו בזו המדה הנכבדה: +מלאכי ב ו+ "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון". ואל זה הדבר המפורסם עליו התכוון הלל.

ואמר עוד: כאשר יתפשט שם האדם ויתגדל - היכון להיפסקו. והיה אומר עוד: מי שאינו מוסיף בלימוד - ימיתהו ה', אבל מי שלא למד כל עיקר - הרי הוא ראוי ליהרג. ומי שמשתמש בכתר - יאבד, רצונו לומר: מי שיקח לו התורה לפרנסה, וזו היא כוונתו בזה המאמר, כמו שיתבאר בזו המסכתא. ונאמר בו על דרך הסימן: תלמיד גברא אחרינא, כלומר שאין מותר לו להשתמש בתלמיד חכמים אלא אם כן הוא תלמידו.

איך מסתדרת הגמרא הבאה עם הסיפור על עוניו של הלל הזקן בגמרא למעלה?

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב עמוד א +קהלת יב+ כי הלך האדם אל בית עלמו אמר רבי יצחק: מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו. 

מסכת סנהדרין דף צב/א ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים     

ואמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו וא"ר אלעזר כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה יסורין באין עליו שנאמר לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו ואין מזור אלא יסורין שנאמר וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו מי שיש לו דעה יתעשר? ומי שאין לו דעה? עני? אם כך אין לתת צדקה לעניים? שאסור לרחם עליהם?  ומכאן שכל תלמידי חכמים שאינם עשירים אין להם דעה?

ואמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת  והיכן זה גלות? כל אלה שכבר בגלות כמו כל הצדיקים מטעם עצמם אלה החיים ואלה המתים מה אתם?

איך מסתדר לימוד "תורה" בשכר עם הנאמר בפס' ובפירוש הבא?

משלי כג (כג) אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה: מצודת דוד אמת קנה - למוד תורה בשכר אם לא מצאת ללמוד בחנם ועכ"ז אל תמכור ללמדה לאחרים בשכר כ"א למוד בחנם: חכמה וגו' - את אלה לא תלמוד בשכר כי המה תורה שבע"פ ואסור לקחת עליהם שכר אבל לקרוא מקרא יוכל לקבל שכר כן ארז"ל:

איך מסתדרת המשנה הבאה? שהרי אם "אין קמח אין תורה"?

משנה מסכת אבות פרק ג משנה יז [יז] רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח,

מדרש זוטא - רות (בובר) פרשה א ויהי בימי שפוט השופטים. ויהי ויהי שני פעמים, אחד לרעבון של תורה, ואחד לרעבון ללחם, ללמדך שכל דור ודור שאין תורה מצויה בו, רעבון מצוי בו.

משנה מסכת אבות פרק ד משנה ה [ו] רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:

רמב"ם על משנה מסכת אבות פרק ד משנה ה

[ו] כבר רציתי(חשבתי) לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר(מפני שהוא ברור), וליוֹדְעִי(ויודע אני) גם כן שדברי בו לא יאותו(ימצאו חן) לרוב הגדולים בתורה, ואולי (אף)לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים(ולא אשים לב) למי שקדם, ולא למי שנמצא.

דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו(והתעוורו) בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום - אני אבארם – והטילו(וקבעו) להם חוקים(זכויות) על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התורניים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחויב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון(קיבוץ נדבות) לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גלויות ולא לדיינין ולא למרבצי תורה ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר האנשים, אלא נמצא קהילותיהם כולן יש בהם עני בתכלית, ועשיר רב הממון בתכלית, וחלילה לי מה' שאומר שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, אלא זה העני אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ומרגליות, אבל הוא לא היה עושה כן, אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה, בין ברווח בין בדוחק, ובז למה שבידי בני אדם, הואיל(כיון) והתורה מנעתו מזה. וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות, ומעלתו - עד כי תלמידיו הם אשר הושוו למשה ויהושע, וקטן תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ולא יסופק לבר דעת שאילו היה מסכים לקבל מבני דורו, לא היו מניחים אותו לחטוב עצים. וחנינה בן דוסא, אשר קול קורא עליו: "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא ביקש מבני אדם.

פרקי אבות פרק א משנה ו יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר (יג), וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

ר"ע מברטנורה: עֲשֵׂה לְךָ רַב. רַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת לְךָ רַב, עֲשֵׂה אוֹתוֹ רַב עָלֶיךָ וְלֹא תִּלְמֹד בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, עֲשֵׂה לְךָ רַב, שֶׁיְּקַבֵּל לוֹ רַב אֶחָד שֶׁיִּלְמֹד מִמֶּנּוּ תָּמִיד, וְלֹא יִלְמֹד הַיּוֹם מֵאֶחָד וּלְמָחָר מִן הָאַחֵר. וְאַף עַל גַּב דִּבְמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה [דַּף י"ט] אָמְרוּ הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה, כְּבָר פֵּרְשׁוּ וְאָמְרוּ הָנֵי מִלֵּי בִּסְבָרָא, שֶׁטּוֹב לוֹ לִשְׁמֹעַ סְבָרַת הָרַבִּים, אֲבָל לְעִנְיַן גְּמָרָא, מֵחַד רַב מְעַלֵּי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִפְגֹּם לִשָׁנֵיהּ: וּקְנֵה לְךָ חָבֵר. וַאֲפִלּוּ אַתָּה צָרִיךְ לִקְנוֹתוֹ בְּדָמִים יְקָרִים וּלְפַזֵּר עָלָיו מָמוֹן כְּדֵי שֶׁתִּקְנֶה אַהֲבָתוֹ (יד). אֲבָל בְּרַב לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר קְנֵה לְךָ רַב, שֶׁהָרַב צָרִיךְ לְלַמֵּד בְּחִנָּם: וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. כְּשֶׁהַדָּבָר בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֵין לוֹ הֶכְרֵעַ לְכָאן וּלְכָאן, כְּגוֹן אָדָם שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִמַּעֲשָׂיו אִם צַדִּיק אִם רָשָׁע וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לִזְכוּת וְאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, מִדַּת חֲסִידוּת הִיא לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת. אֲבָל אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּרָשָׁע, מֻתָּר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ [שַׁבָּת צז.], מִכְּלָל שֶׁהַחוֹשֵׁד בִּרְשָׁעִים אֵינוֹ לוֹקֶה: