על העבודה ו"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"
משנה מסכת אבות פרק ב משנה ב [ב] רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם: מה כוונת המשנה מלאכה? משנה מסכת שבת פרק ז משנה ב [ב] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר הדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע ב' חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:
עשרת הדברות בשמות כ
(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
שמות לד (כא) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
שמות לה (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָֹה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: זה לא "תֵּעָשֶׂה" כי אם "תַּעָשֶׂה" והדוגמא בשמות כה (לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
עשרת הדברות בדברים ה
(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:(יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: האם המילה "תַּעֲבֹד", אינה בלשון ציווי? על כל מילה, פסיק, אות, הקפידו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" כביכול, וכאן שלוש פעמים ציווי לעבודה, ואין צורך לקיים? ובהנחה שיבוא מישהו ויטען שכוונת התורה ל"עבודת ה'", איך יסתדר שביום שבת צריך לשבות מכל מלאכה? אם כך: האם בשבת צריך לשבות מעבודת השם? שהרי היא עבודה כביכול,
האם "וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" אינו ציווי לעשיית מלאכה? ולמלאכה יש הגדרה במשנה.
תהילים קד (יד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:--- (כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב:(כד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶֹיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִֹיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: האם כותב תהילים אינו יודע שעבודה = "עבודת ה'"? הרי הוא קורא לעבודת האדמה/כפיים, עבודה? ו"עבודת ה'" אינה כלולה ב-39 אבות מלאכה!
מסכת אבות פרק ו משנה (ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא: מה פירוש "כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה"? איך מסתדר הדור החדש של הרבנים ה"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" עם משנה זו? ועם כל התושב"ע בהמשך? האם מיליונים בבנק, מגורים בדירות פאר, והחזקת רכבים במיליוני שקלים, נחשבים כ"חיי צער" או "פת במלח"?
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א גמ'. תנינא להא דת"ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; וי"א: אף להשיטו במים; רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות. האם את הגמרא הזו אין חובה לקיים?
שמות כא (לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה: רש"י חמשה בקר וגו' - אמר ר' יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם ה' שה שנשאו על כתפו משלם ד' הואיל ונתבזה בו. אר"מ(אמר רב מאיר) בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שּׁוֹר שבטלו ממלאכתו ה'(5), שֶׂה שלא בטלו ממלאכתו ד'(4): הרי מה שרוצה לומר רב מאיר: מפני שעל גניבת השור, לא השקיע הגנב עבודה קשה, מפני שהשור הלך על רגליו, ולכן: הגנב משלם כפול 5 על שור, ועל גניבת שה השקיע הגנב, מפני שסחב אותו על כתפיו, ולכן: הגנב משלם רק כפול 4 על גניבת שה, אם כך: האם לא היה צריך ללמוד מכאן קל וחומר לגבי עבודה בכלל, הרי אם לגנב "גדולה כוחה של מלאכה"/עבודה? מה גדולת כוחה של מלאכה לאדם ישר?
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה (יב) גדולי חכמי ישראל, היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים, ומהן סומין; ואף על פי כן היו עוסקים בתורה, ביום ובלילה. והן מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו: אם כך מדוע רק היום כש"הדור הולך ופוחת", כמה שאתה יותר בטלן, ככה אתה יותר גדול/חכם/צדיק?
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה (טז) לעולם ידחוק אדם עצמו, ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לברייות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור; וכן ציוו חכמים ואמרו, עשה שבתך כחול, ואל תצטרך לברייות. ואפילו היה חכם ומכובד, והעני - יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת; ולא יצטרך לברייות, מוטב לפשט עורות הנבילות בשוק, ולא יאמר לעם, חכם אני וגדול אני וכוהן אני, פרנסוני; ובכך ציוו חכמים:
הלכה (יז) גדולי החכמים - היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהן כשנתנו להן: מעניין שבמשך הדורות הפכו ה"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" מבעלי עיסוק, לבטלנים החיים על חשבון משלם המיסים, לקחת כסף מהקופה הציבורית אינו נחשב כ"ואל ישליך אדם עצמו על הציבור"? והאם להחתים על הוראת קבע אינו נחשב כ"ואל יצטרך לבריות"? או כ"מתפרנס מן הצדקה"?
הלכה (יח) כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל - אינו מת מן הזקנה, עד שיצטרך לברייות; והרי הוא בכלל "ארור הגבר, אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז, ה). וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל - הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו; ואין לו בצערו, אלא עוונות וחטאות: מה פירוש "כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל"? מי שצריך = זקן, חולה, או בעל ייסורין? האם כל לומדי התורה היום חולים זקנים ובעלי ייסורין?
הלכה (יט) וכל מי שצרך ליטול, וציער עצמו ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור - אינו מת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו; ועליו ועל כל כיוצא בו נאמר "ברוך הגבר, אשר יבטח בה'" (ירמיהו יז, ז): מה פירוש "שלא יטריח על הציבור"?
שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפה
תשובה: פעמים שהחטא גורם, למנוע ממנו הטוב, וצריך לכפרה. ואחד מדרכי הכפרה, הוא שנוי מקום. לפיכך אמרו: צריך לגלות ממקומו, וללכת אל מקום אחר, אולי החטא הוא שגרם, וגלותו תכפר עליו.
פרקי אבות א
משנה (י) שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם, שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת: פירוש ברטנורא אהוב את המלאכה - אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה, שהבטלה מביאה לידי שעמום [כתובות נ"ט ע"ב]: ושנא את הרבנות - ולא תאמר אדם גדול אני, וגנאי לי לעסוק במלאכה, דאמר ליה רב לרב כהנא [פסחים קי"ג], פשוט נבלתא בשוקא וטול אגרא, ולא תימא כהנא אנא, גברא רבה אנא, וסניא בי מלתא. פירוש אחר, ושנא את הרבנות, התרחק מלנהוג שררה על הצבור, שהרבנות מקברת את בעליה:
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לב
רבן גמליאל אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תלמוד שאין עמו מלאכה סוף הבטלה לעורר עון: מהו תלמוד, ומהי מלאכה?
רמב"ם הלכות דעות פרק ה
הלכה (כב) דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה, שנאמר "מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו. . אשר בנה בית. . . אשר אירש אישה" (ראה דברים כ, ה -ז). אבל הטיפשין, מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה; וכן הוא אומר בקללות, "אישה תארש. . . בית תבנה. . . כרם תיטע" (דברים כח, ל), כלומר יהיו מעשיך הפוכין, כדי שלא תצליח דרכיך. ובברכה מה הוא אומר, "ויהי דויד לכל דרכיו, משכיל; וה', עימו" (שמואל א יח, יד): הלכה (כג) ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו, ויטריח על הבריות. ולא ימכור שדה, ויקנה בית; ולא ימכור בית, ויקנה מיטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו; אבל מוכר הוא מיטלטלין, וקונה שדה. כללו של דבר, ישים מגמתו להצליח נכסיו - לא להתנאות מעט לפי שעה או ליהנות מעט, ויפסיד הרבה: מה פירוש "בעלי דעה"? ועל איזה "מלאכה המפרנסת אותו" מדובר? הישיבה כל היום בכולל, ולקבל מהקופה הציבורית, או מתרומות של נדבנים, למה נחשב? הטיפשין? בסוף ימיהם מבקשים אומנות, ומתפרנסים מן הצדקה? הרמב"ם קורא טיפשים לרוב החרדים של היום? וכדי שלא יאמר הליצן ש"עבודת ה'" היא המלאכה שהוא עוסק בה, מדוע מלאכת "עבודת השם" אינה מופיעה ב39 אבות מלאכה?
סדר פרקי אבות פרק א משנה (ב) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים: אם התורה = העבודה, אם כך: איך על שלושה דברים? ולדברי האומר שהעבודה המדוברת כאן היא "עבודת ה'", אם כך: מה היא "הַתּוֹרָה"?
פרק א משנה (י) שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהַב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:
פרק ב משנה (ב) רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מַשְׁכַּחַת עָוֹן וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעוֹסְקִים עִם הַצִּבּוּר יִהְיוּ עוֹסְקִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּם וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד וְאַתֶּם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם: על איזה מלאכה מדובר כאן?
פרק ג משנה (כא) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה, אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה, אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה, אִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת, אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין קֶמַח: הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָֹיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז), וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשֹוֹת פֶּרִי: מה עניין קמח אצל תורה? ומה עניין מעשים אצל חוכמה? האם משנה זו באה לומר שבלי פרנסה שתקיים את עצמך אין תורה? ולשבת כל היום בבית המדרש "מרבה חוכמה" אולי, אבל, מעשי האדם חשובים יותר?
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג
הלכה (ט) כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה, בעולם הזה:
הלכה (י) אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, אל תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קורדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות; וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה. וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הברייות:
הלכה (יא) מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח, ב), אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, שכולו טוב: כולם יודעים לומר מי הוא הרמב"ם, ולצטט הלכות אשר מתאימות לצרכיהם, ופתאום קם דור אשר ההלכה הזו אינה נוגעת אליו,
דברים יד (כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: רמב"ן ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה: אז כן קבצנות או לא קבצנות? ואיך תעשר אם אתה הקבצן?
משנה מסכת קידושין פרק ד משנה (יד) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה, וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אֶחָת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. כֹּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים, לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה (וְקַלָּה), וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת, וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְצַעַר, וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְצַעַר, אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי מַעֲשַֹי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי. אַבָּא גֻרְיָן אִשׁ צַדְיָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גֻרְיָא, לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ, חַמָּר, גַּמָּל, סַפָּר, סַפָּן, רוֹעֶה, וְחֶנְוָנִי, שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִסְטִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, הַחַמָּרִים, רֻבָּן רְשָׁעִים, וְהַגַּמָּלִין, רֻבָּן כְּשֵׁרִים. הַסַּפָּנִין, רֻבָּן חֲסִידִים. טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים, לְגֵיהִנָּם. וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים, שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְֹכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנִיּוֹת אֵינָן כֵּן. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה או לִידֵי יִסּוּרִין וְאֵינ יָכוֹל לַעֲסוֹק בִּמְלַאכְתּוֹ, הֲרֵי הוּא מֵת בְּרָעָב. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא מְשַׁמְּרַתּוּ מִכָּל רַע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר, (ישעיה מ) וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ. בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר, (תהלים צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵֹיבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (בראשית כד) וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מָצִינו ּשֶׁעָשָֹה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתי חוקתי ותורתי:
שמות טז (לב) וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: רש"י למשמרת - לגניזה: לדורותיכם - בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס הוציא להם צנצנת המן אמר להם אתם ראו דבר ה' שמעו לא נא' אלא ראו בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו: והשתדלות מה איתה? מדוע עבד רש"י בתור יינן, ולא עסק רק בתורה?
תהילים לז (ג) בְּטַח בַּיהֹוָה וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה:
רש"י בטח בה' - ואל תאמר אם לא אגזול ואגנוב או אתן לעני צדקה במה אתפרנס. ועשה טוב - ואז תשכון ארץ לאורך ימים. ורעה אמונה - תאכל ותתפרנס משכר האמונה שהאמנת בהקדוש ברוך הוא לסמוך עליו ולעשות טוב:
מצודות דוד בטח בה' - לזאת אל תתערב עמהם אלא בטח בה' ועשה הטוב ואז תשכון בארץ לאורך ימים. ורעה אמונה - תהיה רועה וניזון מאמונה שהאמנת בה' ולא עשית כמעשה הרשעים לגזול ולעשוק:
קהלת ט (ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: רש"י ראה חיים עם אשה אשר אהבת - ראה והבן ללמוד אומנות להתפרנס ממנו עם ת"ת אשר בידך. כי הוא חלקך בחיים - אם עשית כן יהיה חלקך זה חיים בעה"ז להתפרנס מן האומנות ובעה"ב שיגיעת שניהם משכחת עון:
קהלת י (יט) לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל: רש"י והכסף יענה את הכל - אם אין כסף אין סעודה לפיכך לא יתעצל אדם מן המלאכה כדי שיהא לו מה להוציא:
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב ללמדו אומנות. מנלן? אמר חזקיה, דאמר קרא: +קהלת ט+ ראה חיים עם אשה אשר אהבת, אם אשה ממש היא - כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פב עמוד ב תניא, רבי אומר: אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה; אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם, ואוי לו מי שאומנותו בורסקי; אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, ואוי לו למי שבניו נקיבות. ר"מ אומר: לעולם ילמד אדם לבנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו, שאין עניות מן האומנות ואין עשירות מן האומנות אלא למי שהעושר שלו, שנאמר: +חגי ב+ לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות. האם יש טעות בגמרא זו, או שהמנהיגים של הדור הזה על הפנים?
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פב עמוד ב תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: +ירמיהו ה+ עונותיכם הטו. בטח הגמרא לא התכוונה לכל גדולי "חכמי" ישראל שהיו עניים, הכוונה כאן רק לפושעים? ובטח שאין הגמרא מתכוונת לדור החרדים של היום?
תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב /הי"א לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים כו' תני לא ילמד אדם את בנו חמר וגמל וספן קדר קרר רועה חנווני מפני שאומנותן אומנות ליסטין פיס' אבא אוריין איש ציידן אומ' משום אבא שאול כו' רוב חמרים רשעים רוב גמלין כשירין רוב ספנים חסידים אם כך: כן ללמד את הבן גמלין וספנים או לא?
רוב ממזירין פקחין רוב עבדים נאים רוב בני אבות בויישני' רוב בנים דומין לאחי האם כשר שברופאי' לגיהנם הכשר שבטבחין שותף עמלק אם הכשר שברופאים לגיהנם מה יהיה על הרמב"ם, לגיהינום או לגן עדן? ואם הטבח שותף לעמלק, האם מותר לקנות ממנו או אסור? תני רבי שמעון בן יוחי הכשר שבגוים הרוג הטוב שבנחשים רצץ את מוחו הכשירה שבנשים בעלת כשפים אשרי מי שעושה רצון המקום רבי מאיר אומ' מ"מ אדם מתפרנס אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה פיס' ר' מאיר או' לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות נקייה כו'
מה יעשה אדם ישתדל וילמד את בנו אומנות קטנה ויתפלל ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים אלא הכל לפי זכות האדם ר"ש בן אלעזר משום רבי מאיר ראית מימך ארי סבל ארי קייץ שועל חנווני זאב מוכר קדירות והן מתפרנסין בלא צער ולמה נבראו לשמשיני ואני נבראתי לשמש את קוני והרי הדברים קל וחומר ומה אם אילו שנבראו לשמשיני כך הן מתפרנסין בלא צער אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאהא מתפרנס בלא צער ומי גרם לי להיו'ת מתפרנס בצער הוי או'מר חטאיי על שהירעתי מעשיי קיפחתי פרנסתי, אם כך: איך מסבירה גמרא זו את כל "ה"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" "ה"צדיקים" העניים?
הי"ב/ הלכה י"ב רבי נהוריי אומ' מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שכל אומנות אינו עומדת לו לאדם אלא בימי נערות בזמן שכוחו עליו אבל אם בא לידי חולי או נכנס לידי זקנה או למידה של יסורין ואינו יכול לעשות מלאכה הרי הוא מת ברעב אבל התורה אינה כן אלא מכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו בנערותו מהו אומר וקויי יי' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייעפו ילכו ולא ייגעו ובזקנותו מה הוא אומר עוד ינובון בשיבה דשינים ורעננים יהיו וכן אתה מוצא באבינו אברהם ששימר את התורה עד שלא באת לעולם שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי אף גידלו ובירכו בנערותו ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו בנערותו מהו אומ' ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב ובזקנותו מהו אומר ואברהם זקן בא בימים ויי' ברך את אברהם בכל ר' חזקיה ר' כהן בשם רב אסור לדור בעיר שאין בה לא רופא ולא מרחץ ולא בית דין מכין וחובשין א"ר יוסי בי ר' בון אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק ר' חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא הדרן עלך עשרה יוחסין וכולא מסכתא דקידושין וכולא סידרא דנשים
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנו סעיף א אח"כ (א) ילך [א] לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה * סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו ע"ד קונו; ומ"מ לא יעשה א מלאכתו (ב) עיקר, אלא [ב] עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים (ג) בידו; וישא ויתן (ד) באמונה; ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה, שבכ"מ שהזכרת השם מצויה, מיתה מצויה; ויזהר מלישבע, אפי' באמת, שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם; ויזהר מלהשתתף עם הכותים, שמא ב יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג). הגה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע"א, ואע"ג דמזכירין הע"ז, מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד"א, ולא מצינו שיש בזה משום: ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מוזהרין על השתוף (ר"ן ספ"ק דע"ז ור' ירוחם ני"ז ח"ה ותוס' ריש פ"ק דבכורות); ולשאת ולתת עמהם בלא שותפות, לכ"ע שרי בלא יום חגיהם (הגהות מיימוני פ"ק מהלכות ע"ז) (ועיין בי"ד מהלכות ע"א סי' קמ"ו).
שולחן ערוך יורה דעה סימן רנה סעיף א לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה ויגלגל עצמו בצער, שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמים: עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפי'לו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות.
סעיף ב כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה ומרמה העם ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול, כגון א זקן או חולה או בעל יסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים. וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו ודוחק את השעה וחי חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור, אינו מת עד שיפרנס אחרים, ועליו הכתוב אומר: ברוך הגבר אשר יבטח בה' (ירמיה יז, ז).
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קי עמוד (א) אלא, אי אבוה דאמיה מיוסף - אמה דאמיה מיתרו, אי אבוה דאמיה מיתרו - אמה דאמיה מיוסף. דיקא נמי, דכתיב: מבנות פוטיאל, תרתי, שמע מינה. אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר: +שמות ו'+ ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, ממשמע שנאמר בת עמינדב, איני יודע שאחות נחשון היא? מה תלמוד לומר אחות נחשון? מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא: רוב בנים דומין לאחי האם. +שופטים י"ח+ ויסורו (שמה ויאמר) +מסורת הש"ס: [שם ויאמרו לו]+ מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה - אמרו לו: לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: +שמות ג'+ אל תקרב הלום? לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: +שמות ד'+ מה זה בידך? לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: +דברים ה'+ ואתה פה עמוד עמדי? תעשה כהן לע"ז! אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז(לעבודה זרה) ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לע"ז ממש; ולא היא, אלא ע"ז - עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא.
אוצר המדרשים (אייזנשטיין) רבינו הקדוש עמוד 513 פרק השמונה. - (א') שמונה נסיכי אדם אלו הן: ישי שאול שמואל עמוס צפניה חזקיה אליהו ומשיח (סוכה נ"ב:). (ב') ח' שמות יש לו למשיח: פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום (סנהדרין צ"ד). (ג') שמונה דברים נבחר מות מחיים: ימות אדם ואל ישכח תורתו, ימות אדם ואל ימותו בניו בחייו, ימות אדם ואל יגלה ממקומו, ימות אדם ואל יצטרך לבריות, ימות אדם ואל יעני, ימות אדם ואל יהרג, ימות אדם ואל יבא על ידו תקלות, ימות אדם ואל ילבין פני חבירו ברבים. מוטב שיפול אדם לתוך כבשן האש ואל יפול ביד בשר ודם שנאמר נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו (ש"ב =שמואל ב'= כ"ד).
על חכמים ועבודה (מספר האגדה ומהותה שכתב אברהם קורמן)
בתלמוד מוזכרים המקצועות שהתנאים והאמוראים עסקו חטיבת עצים נפחות סנדלרות עשיית מחטים חקלאות תעשיה כמו שיכר יין בלימוד התורה או בדיינות עסקו שלא על מנת לקבל פרס (האגדה ומהותה עמ 48)
ספר האמונות והדעות מאמר י (סעדיה גאון)
האחד עשר שער החכמה. מתלמידי החכמים מי שאמר, כי אין ראוי לאדם להתעסק בעולם הזה בדבר חוץ מן בקשת החכמה; ואמרו כי בה יגיע אל ידיעת מה שיש בארץ מהטבעים והמזגים, ואל ידיעת הבורא ממה שבשמים מהכוכבים והגלגלים, ויש לה ערבות ותענוג לנפש, כמו שאמר (משלי ב' י') ודעת לנפשך ינעם, ורפואה שתרפא אותה מהסכלות, כמו שאמר (שם ג' ח') רפאות תהי לשרך, וכאלו היא הנאתו כמזון, כמו שאמר (שם) ושקוי לעצמותיך, ועינו בה כבדולח וכפנינים על המלכים, כמ"ש (משלי א' ט') כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך; ומי שאיננו מכוין אליה ולא מבינה, כאלו איננו מבני אדם, וכמו שאמר (תהלים כ"ח ה') כי לא יבינו אל פעלות יי' ואל מעשה ידיו. ומצאתי כל מה שאמרו אמת, אבל מקום הטעות בו, הוא מה שאמרו שלא יתעסקו בדבר זולתה; ואם לא יתעסקו עמה במזון ובמחסה ובמסתור תבטל, כי אין עמידה זולתם; ואם ישליך את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים, היה נבזה ואין סומכין עליו ולא מקבלים דבריו, וכמ"ש (קהלת ט' ט"ז) וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים; ואם יספיק לו המזון העב היבש, וינהיג עצמו בו ויעבה טבעו ויכער, תבטל זכות החכמה ודקותה, וכמ"ש (משלי כ"ה י"א) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו. הלא תראה בני ישראל במדבר, זנם הבורא במזון דק רוצה לומר המן, כדי שילמדו החכמה, כמו שאמר (שמות ט"ז ד') ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא; וראה עוד בני לוי שהיה חלקם אחד משלש עשרה מן התבואה, מפני שהם שבט משלש עשר שבטים, ושם להם המעשר, כדי שישימו מזונם דק. ואלו היו מסכימים בני אדם על מה שאומרים אלה, בטלה חכמת היצירה בהכרת הזרע ובעזיבת הנשואין, ואלו היו מתעסקין בחכמת היצירה לבדה, בטלה חכמת התורה. ולא נטע בלבם אהבת העולם אלא להיות עזר לזאת וינעמו יחד, וכמו שאמר (משלי כ"ב כ"א) להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.
השנים עשר שער העבודה. ימצאו אנשים רבים שאומרים, כי הטוב במה שיתעסק בו האדם בעולם הזה, עבודת אלהיו בלבד; והוא שיצום ביום, ויקום בלילה לשבח ולהודות, ויניח כל עסקי העולם כלם, כי אלהיו ימלא לו ספוקו ממזון ורפואה ושאר צרכיו. והנה אנחנו מוצאים בעבודה תענוג גדול, כמו שאמר (תהלים קמ"ז א') כי נעים נאוה תהלה, וששון ושמחה, כמו שאמר (שם ק' ב') עבדו את יי' בשמחה, ומצפון אצל הבורא לעת הגמול, כמו שאמר (מלאכי ג' י"ז) וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. אלה (ירחמך האלהים) כל מה שספרו בעבודת בוראנו אמת וברור, וכל המדות לא יגיעוהו, כמ"ש (תהלים קמ"ה ג') גדול יי' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר; אך מקום טעותם הוא ההתבודדות בה לבדה, ואמרם כי לא יתעסק האדם בזולתה. ואם לא יתעסק במזון לא יתקיים הגוף, ואם לא יתעסק בפריה, לא תהיה העבודה כל עיקר. כי אם היו מסכימים על זה אנשי דור מן הדורות כלם, וימותו אחר כן, היתה העבודה מתה עמהם; אבל העבודה לאבות ולבנים ולבני בנים, כמ"ש (דברים ו' ב') למען תירא את יי' אלהיך לשמור את כל חקותיו ומצותיו אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך. ואחר כן נגלה להם מה שנעלם מהם, כי העבודה היא בכל המצות השכליות והשמעיות, כמ"ש (שם י' י"ב) ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך לשמור את מצות יי'. ואי זה דבר יקיים המתבודד ממצות המדות והשקלים, כמ"ש (ויקרא י"ט ל"ו) מאזני צדק אבני צדק וגו'? ואי זה דבר יקיים ממצות הדינין באמת ובמשפט, כאמרו לא תטה משפט לא תכיר פנים (דברים ט"ז י"ט)? ואי זה דבר יקיים באסור והתר כאכילת הבשר והדומה לזה, כאמרו (ויקרא י"א ב') זאת החיה אשר תאכלו? ואי זה דבר יקיים ממצות טומאה וטהרה, כאמרו (שם מ"ז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ועוד להורות ביום הטמא וביום הטהור (שם י"ד נ"ו)? וכן בענין הזריעה והמעשר והצדקות והדומה להם. ואם תאמר ילמד כל זה ויורה בו לאנשים אחרים ויעשוהו; אם כן הם הם העובדים לא הוא, כי בהם נשלמה עבודת הבורא לא בו. אבל מה שזכרו מהבטחון על הבורא בתקון הגוף ותקון המזון, הוא כמו שאמרו, אך נשאר להם דבר; והוא ששמו ית' שם לכל דבר סבה ומנהג צריך שיבוקש מהפנים ההם. ואם הם אומרים אמת שהבטחון כולל, יבטחו עליו בשער העבודה גם כן, שיגיעם אל גמולו בלא עבודה; ואם לא יכשר זה, מפני ששם העבודה סבה לגמול, לא יהיה אפשר מבלי הקנין והנשואין וההשגחות, אשר שמם סבה לתקון בני אדם. אלא שפעמים עושה הבורא קצת מאלה על דרך האות והמופת בלא עסק אדם; אבל ישימהו מנהג שישנה הטבע אשר הטביע?
קרדום לחפור בהם?
משנה מסכת אבות פרק ד משנה ה [ו] רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. בי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:
רמב"ם על משנה מסכת אבות פרק ד משנה ה
[ו] כבר רציתי(חשבתי) לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר(מפני שהוא ברור), וליוֹדְעִי(ויודע אני) גם כן שדברי בו לא יאותו(ימצאו חן) לרוב הגדולים בתורה, ואולי (אף)לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים(ולא אשים לב) למי שקדם, ולא למי שנמצא.
דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו(והתעוורו) בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום - אני אבארם – והטילו(וקבעו) להם חוקים(זכויות) על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התורניים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחויב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון(קיבוץ נדבות) לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גלויות ולא לדיינין ולא למרבצי תורה ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר האנשים, אלא נמצא קהילותיהם כולן יש בהם עני בתכלית, ועשיר רב הממון בתכלית, וחלילה לי מה' שאומר שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, אלא זה העני אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ומרגליות, אבל הוא לא היה עושה כן, אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה, בין ברווח בין בדוחק, ובז למה שבידי בני אדם, הואיל(כיון) והתורה מנעתו מזה. וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות, ומעלתו - עד כי תלמידיו הם אשר הושוו למשה ויהושע, וקטן תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ולא יסופק לבר דעת שאילו היה מסכים לקבל מבני דורו, לא היו מניחים אותו לחטוב עצים. וחנינה בן דוסא, אשר קול קורא עליו: "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא ביקש מבני אדם. וקרנא דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה משקה שדות, וכשהיו באים בעלי הדין, היה אומר: או שתתנו לי מי שישקה במקומי כשאני מתעסק עמכם, או שתתנו לי שעור מה שאבטל מעבודתי, ואדון לכם. ולא היו ישראל בני דורם של אלו וזולתם לא אכזרים ולא שאינם גומלי חסדים, ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מצבם דחוק שיגנה אנשי דורו שאינם מרחיבים(מטיבים) לו, חלילה להם, אלא הם בעצמם היו חסידים, מאמינים באמת לעצמה(לשם האמת), מאמינים בה' ובתורת משה, אשר בה הזכיה(ישיג) בעולם הבא, ולא יתירו לעצמם זה, ויסברו שהוא חלול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים בהן, ותתבזה אצלם, ויהיה עושה זה "דבר ה' בזה" +במדבר טו, לא+.
ואמנם טעות אלו המתגברים(המכחישים) כנגד(את) האמת והלשונות המפורשים(הברורים), בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כורחם - הן במעשיות אשר מצאו בתלמוד (על) אנשים בעלי מומים בגופותיהם, או זקנים באו(באים) בימים עד שלא יוכלו לעשות מלאכה, שאין תחבולה להם אלא לקחת, ואם לא - מה יעשו, הימותו? זה לא ציוותו התורה. ואתה תמצא המעשה אשר הביאו בו ראיה באומרו: +משלי טו, לא+ "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" - בבעל מום, לא יוכל לעשות מלאכה. אבל עם היכולת, לא המציאה התורה בזה דרך.
רב יוסף, עליו השלום, היה נושא עצים, ואומר: "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה", רצונו לומר, שבעת יגיעת איבריו - יכובד משכבם - במשא העץ הכבד, היה מתחמם גופו בלא ספק, והיה משבח זה ושמח בו, והיה לבו טוב במתנת בחלקו, בגלל מה שהיה אצלו ממעלת ההסתפקות.
וכבר שמעתים, הניפתים, נתלים באומרם: "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי". וזה אינו דומה לזה כלל, ואמנם זה אצלי סילוף ממי שמביא ראיה ממנו, הואיל והוא מבואר ואין בו מקום לטעות. כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים, חלילה לה' מזה, ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון שיארחו איש אחד, והוא בדרך, נוסע, וילון אצלו ויאכל אצלו בלילה ההוא או ביום, וילך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס בבית איש, ולא אוכל ממזונו. ובכגון זה אמרו החכמים, שתלמיד חכמים, אם רצה להדמות לזה, עד שלא יכנס אצל איש - יש לו לעשות כן, וכמו כן אם רצה להתארח אצל איש בהכרח נסיעה או כיוצא בה - יש לו לעשות כן. לפי שכבר הזהירו מן האכילה ללא הכרח, ואמרו: "כל תלמיד חכמים המרבה סעודותיו בכל מקום" וכו', ואמרו: "כל סעודה שאינה שלמצוה אסור לתלמיד חכמים להנות ממנה".
ולמה אאריך בזה הענין, אני אזכור המעשה אשר התבאר בתלמוד, והמתעקש יעשה כרצונו: היה איש שהיה לו כרם, והיו באים בו גנבים, וכל אשר היה פוקדו בכל יום, היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים, ולא היה לו ספק שאיש מן הגנבים שמהו מטרה. והיה מצטער מזה תמיד כל ימי הענבים, עד שבצר ממנו מה שבצר, ושטחו עד אשר יבש, ואסף הצמוקים. ומדרך בני אדם, שכאשר יאספו הפירות המיובשים, יפלו גרגרים מן התאנים והצמוקים, ומותר לאוכלם, מפני שהם הפקר, וכבר הניחום בעליהם למיעוטם. ובא ר' טרפון במקרה יום אחד לזה הכרם, וישב, והיה מלקט מן הצמוקים הנופלים ואוכלם. ובא בעל הכרם, וחשב שזה הוא אשר היה גונב ממנו כל השנה, ולא היה מכירו, אבל שמע שמו. ומיהר אליו ותפשו, והתגבר עליו, ושמהו בשק, ורץ עמו על גבו להשליכו בנהר. וכאשר ראה ר' טרפון עצמו אובד, צעק: "אוי לו לטרפון שזה הורגו". וכאשר שמע זה בעל הכרם, הניחו וברח, ליודעו כי חטא חטא גדול. והיה ר' טרפון בשארית ימיו מאותו היום דואב ומיליל על מה שארע לו, בהצילו נפשו בכבוד התורה, והוא היה בעל ממון, והיה יכול לומר לו: הניחני, ואני אשלם לך כך וכך דינרים, וישלם לו, ולא יודיעהו שהוא טרפון, ויציל נפשו בממונו, לא בתורה. אמרו: "כל ימיו שלאותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה שלתורה, שכל המשתמש בכתרה שלתורה נעקר מן העולם". ואמרו בזה: "משום דר' טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפיוסיה בדמים".
ופתח רבנו הקדוש, עליו השלום, אוצרות חיטה בשנת רעבון, ואמר: כל מי שרוצה לקחת פרנסתו יבוא ויקח פרנסתו, ובתנאי שיהיה תלמיד חכמים. ובא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו, והוא אינו מכירו, ואמר לו: פרנסני, ואמר לו: באיזו גדר אתה מבחינת הלימוד? ואמר לו: פרנסני ככלב וכעורב, רצונו לומר: אפילו אין לי חכמה, וכמו שיפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא פרנסני, שאין עם הארץ פחות מהם. ונתן לו. שוב התחרט אחר כך על שפיתהו בדבריו, ואמר: "אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי". ואמרו לו אותם אשר הודיעם מה שארע: אולי יונתן בן עמרם תלמידך הוא, אשר אינו רוצה להנות בכבוד תורה, כל שאפשר לו זה, ואפילו בתחבולה? וחקר ומצא הדבר כן. ושני אלה המעשים ישתיקו כל חולק בזה הענין.
ואמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממון לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר, ותתפס להם ראשית השוק דוקא. אלו חוקים שקבע ה' להם, כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבאה בו הקבלה. כי שתי הפעולות האלה יש שיעשו אותן הסוחרים קצתם עם קצתם על דרך הכבוד, ואפילו לא היתה שם חכמה, ולכל הפחות יהיה תלמיד חכמים כמו עם ארץ מכובד. וכן פטרה התורה את כל תלמידי החכמים מחובות השלטון כולן, מן המיסים, והאכסניות, ומיסי הנפש, והם אשר יקראו כסף גולגלתא, יפרעום בעבורם הקהל, ובנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה תלמיד החכמים בעל ממון רב לא יחוייב בדבר מזה. וכבר הורה בזה רבנא יוסף הלוי זצ"ל לאיש באנדלוס, שהיו לו גנות וכרמים שהיה מחוייב עבורם אלף דינרים, והורה לפוטרו מהמס, להיותו תלמיד חכמים, אף על פי שהיה משלם המס ההוא אפילו העני שביהודים. וזה דין תורה, כמו שפטרה התורה הכהנים ממחצית השקל, כמו שבארנו במקומו, ומה שדומה לזה.
טור יורה דעה סימן רמו
אמרו חכמים ולא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו ואמרו הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה דדברי תורה נמשלו למים שנא' הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים אין מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלין מאיליהם והן מתקבצין אל מקום אשבורן כך דברי תורה אין נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוה מתענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק כתורה וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה ה"ז חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעה"ז אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לאכול מהם ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה מלסטם את חבריות. מעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובה זוכה לכל כבוד וטובה בעוה"ז ובעוה"ב שנא' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך בעה"ב שכולו טוב אין דברי תורה מתקיימין במי שמתרפה עצמו עליהם ולא באלו שלומדין תורה מתוך עדון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהל החכמה וכך אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה וגו' ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמתי שלמדתי באף עמדה לי אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתלמודו בצינעא מחכים שנא' ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת לימודו תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שירצה לזכות בכתר של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן אלא בדברי חכמה ות"ת אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי וכל בית שאין ד"ת נשמעין בו בלילה אש אוכלתו כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על ד"ת כל עיקר וכן כל שאפשר לו לעסוק בד"ת ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו ה"ז בכלל בוזה דבר ה' אמרו חכמים כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וענין זה מפורש בתורה הרי הוא אומר (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך ואומר (שם ח') למען ענותך לנסותך ולהטיבך באחריתך:
ספר חובות הלבבות שער ה - שער יחוד המעשה פרק ה
ונאמר, כי החכמה, כשמנהיגים אותה על דרכה, תהיה רפואה לכל מדוה וכשנוטים בה מנתיבתה, תהיה מדוה כולל, שאין לו רפואה ולא ארוכה, ועל כן נמשלה התורה באש, כמ"ש: הלא כה דברי כאש וגו', מפני שמאירה העינים באורה, כמו שאמר: מצות ה' ברה מאירת עינים, ואמר: נר לרגלי דברך וגו'. ושורפת ביקודה מי שנוטה מנתיבתה, כמו שנאמר: כי באש ה' נשפט, ואמר: ימטר על רשעים פחים, ואמר: ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת וגו'. על כן הזהר, שלא תטה אשורך מדרך האבות ונתיב הראשונים אל הבדיאות, ותסמך על שכלך ותתיחד בעצתך ותתבודד בסברתך, ואל תחשד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובותיך. ואל תסתר עצתם במה שהורו אותך, כי אין עצה שתעלה בדעתך, שלא קדמוך לדעתה, ועמדו על כל מה שמביאה אליו מטוב ורע. ואפשר שקדם לדעתך אופן יושר המחשבה ההיא בתחלתה ונעלם ממך אופן ההפסד, אשר יהיה ממנה באחריתה, ואתה במעוט ישובך תראה ישרה ולא תראה טעותה ואופני הפסדה. ואמר החכם: אל תסג גבול עולם, ואמר: שמע בני מוסר אביך, ואמר במי שמשנה מחקי אבותיו: דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ דור אביו יקלל, ואמר: עין תלעג לאב. אך אם תראה לקבל על עצמך מתוספת הרשות במצוות מה שתוכל אחר שתמלא חובותיך מן המצוות, לאהבת חסד, אחר שיהיה מסכים בם שכלך ורחוק מתאותך, יהיה טוב, ואתה מקבל עליו שכר ואינך יוצא בו מדעת הראשונים, כי כבר אמרו: ועשו סיג לתורה, ואמרו: מפני מה חרבה ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין, ואמרו: אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר: ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת הא למדת שאין אלהי אמת אלא בתורה ובגמילות חסדים. ואמר אחד מן החסידים: מי שאין לו תוספת, אין לו חובה, ואין התוספת מתקבלת עד שתפרע החובה. וכבר התירו לנו וחייבו אותנו להתנהג בתוספת המצוות, כמו שאמרו: מוסיפין מחול על הקודש, והתוספת בצום ובתפלה ובצדקה, ועזב הרבוי ממותר המזון המותרים לנו, והזהירו על השבועה בשם אפילו על האמת, ומהרבות הדברים, אפילו אם יהיו נמלטים מן הכזב, ומזכרון עניני בני אדם, אפילו אם הם נמלטים מן הגנות, ומהפליג בשבח אדם, ואם הוא ראוי לכך, ושלא יספר בגנות המקצרים וימאסם, ואם הם ראוים לכך, והרבה מן הדומה לזה.
אדם "דתי/חרדי" והשאלה: איך אתפרנס? "פרנסה מאין"?
שמות טז (לב) וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: רש"י למשמרת - לגניזה: לדורותיכם - בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן אמר להם: אתם ראו דבר ה', שמעו לא נא'מר אלא ראו בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו: תהילים לז (ג) בְּטַח בַּיהֹוָה וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה: רש"י בטח בה' - ואל תאמר אם לא אגזול ואגנוב או אתן לעני צדקה במה אתפרנס?. ועשה טוב - ואז תשכון ארץ לאורך ימים. ורעה אמונה - תאכל ותתפרנס משכר האמונה שהאמנת בהקדוש ברוך הוא לסמוך עליו ולעשות טוב:
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק א משנה יב [יב] אמרו, שאהרן, עליו השלום, כשהיה מרגיש או כשהיו מספרים לו על אדם שתוכו רע, ושבידו עבירה, היה מקדים לו שלום, ומתחבר עמו, ומרבה לספר עמו. והיה ההוא מתבייש, ואומר: אוי לו, אילו ידע אהרן צפוניו ומה שיעשה, לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי, כל שכן לדבר עמי, ואמנם אני אצלו בדמות איש מעלה. הרי אני מצדיק את מחשבתו. ויחזור בתשובה, וישוב להיות מתלמידיו, ומן הנהנים ממנו עצה ותושיה. אמר ה' בתארו אותו בזו המדה הנכבדה: +מלאכי ב ו+ "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון". ואל זה הדבר המפורסם עליו התכוון הלל.
ואמר עוד: כאשר יתפשט שם האדם ויתגדל - היכון להיפסקו. והיה אומר עוד: מי שאינו מוסיף בלימוד - ימיתהו ה', אבל מי שלא למד כל עיקר - הרי הוא ראוי ליהרג. ומי שמשתמש בכתר - יאבד, רצונו לומר: מי שיקח לו התורה לפרנסה, וזו היא כוונתו בזה המאמר, כמו שיתבאר בזו המסכתא. ונאמר בו על דרך הסימן: תלמיד גברא אחרינא, כלומר שאין מותר לו להשתמש בתלמיד חכמים אלא אם כן הוא תלמידו.
