נבלה וטרפה

שמות פרק כא (כח) וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: הרי ברור שלא יֵאָכֵל? שהרי הוא חייב שחיטה לפני מותו? אם כך: מדוע מדגיש זאת כותב התורה הרי זה כאילו מיותר?  שמות פרק כא (לג) וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר:(לד) בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ:(לה) וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן: ומה יעשו במת? אחרי שיחצו אותו, הרי הוא אסור באכילה?  ומדוע "ומכרו את..החי" הרי גם את המת צריכים למכור? לגר או לנכרי?  או שאולי מה שבא ללמד הכתוב: שאין צורך בשחיטה כלל?                                                       

שמות פרק כב (ל) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ: מדוע המילה "בַּשָּׂדֶה" האם אין "טְרֵפָה" אשר אינה בשדה? האם המילה "בַּשָּׂדֶה" מיותרת? טריפה אמורה להיות אסורה בכל מצב? או שלא?

ויקרא פרק יא

(א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם:(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:

(ד) אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:(ה) וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:(ו) וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:(ז) וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם:(ח) מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:

רש"י מבשרם לא תאכלו - אין לי אלא אלו שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין אמרת קל וחומר ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו' (כל הענין בת"כ): מבשרם - על בשרם באזהרה ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים: אם נבלה, היא רק הבשר? מדוע כתב לפני כן מבשרם? או שאת בשרם לא צריך היה לכתוב? או את נבלתם? אחת מהמילים הרי מיותרת?  ובנבלתם לא תגעו - יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא)כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין קל וחומר מעתה ומה טומאת המת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים טומאת נבלה קלה לא כ"ש ומה ת"ל לא תגעו ברגל (ר"ה יז) זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל: ומדוע כתוב "דברו אל בני ישראל" אם האזהרה רק לכוהנים?

רמב"ן ובנבלתם לא תגעו אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה, אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם, כלומר לא תגעו בהם בלתי אם תטמאו והענין, לומר שיחשוב כל נוגע בהם שהוא טמא, ויזהר מן המקדש ומן הקדשים: "לא תגעו" זה לא איסור נגיעה?      ושמא המדרש שאמרו רבותינו (תורת כהנים פרק ד ט) ובנבלתם לא תגעו, ברגל, כלומר שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים להיות טהורים, כי טמאים הם ולא תעלו בהם לרגל, אבל אין הנגיעה נמנעת בלאו, שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקין את הארבעים ומה שאמרו (ר"ה טז:)חייב אדם לטהר עצמו ברגל, מצוה מדברי סופרים, ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה, זולתי מצות העלייה או שיהא ובנבלתם לא תגעו ברגל אסמכתא, כשאר אסמכתות הרבה ששנויות שם בת"כ:       ועוד שנוי שם (פרק ד י) אחרים אומרים יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים, תלמוד לומר ולאלה תטמאו (פסוק כד), יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא, תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד, הוי אומר רשות וזה עיקר הדין מן התורה: אם הזהיר רק את הכוהנים על נגיעה בנבלה אז מה זה בפס' הבא המילה נפש מתכוונת לכוהנים? בויקרא פרק ה (ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם: הרי כוהנים אסורים באכילת נבלה, "כל נבלה"? בויקרא פרק כב (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהוָֹה: (ח) נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי יְהוָֹה: ביחזקאל פרק מד (לא) כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לא יאכלו הכהנים: אם כך, מדוע בפסוק הבא, הנוגע והאוכל נבלה טמא עד הערב? אם הכוונה לישראל שאסור בנגיעה בנבלת בהמה כשרה, הרי מקל וחומר בנגיעה בנבלת בהמה טמאה שאינה כשרה, גם אסור, ויקרא פרק יא (לט) וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(מ) וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: ויקרא פרק יז (טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר: ובפסוק הבא אם תנור וכיריים נטמאים? הרי מקל וחומר גם אדם נטמא? ויקרא פרק יא (לה) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם:

ויקרא פרק ז

(כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:

ספר ויקרא פרק יז (יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:  איך צד? הרי אם ירה בה חץ ומתה הפכה להיות נבלה? ואם לא מתה הרי פצע אותה? ואם פצע אותה בריאתה הרי אינה כשרה לאכילה לפי דברי "חכמים"?

ספר ויקרא פרק כב 

(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהוָֹה:     (ח) נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי יְהוָֹה:  מדוע איסור מיוחד לכהן שאסור באכילת נבלה וטריפה? הרי כל יהודי אסור בזה? האם יש איסור לכהן "לא לגנוב" בנפרד? האם יש איסור שחל על כל עם ישראל שנכתב בנפרד גם לכוהנים?

ספר ויקרא פרק יז

(טו)וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּרוְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִםוְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:(טז) וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ ונשא עונו:  ישראל שאכל נבלה וטריפה טמא עד הערב. אם כך: האם אכילת "נְבֵלָה וּטְרֵפָה" מותרת? ואם כך: מה הפס' הבא בדברים פרק יד(כא) לֹא-תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: אז מותר או אסור? בויקרא פרק יז(טו) אין איסור, וכאן יש איסור? והרי הפס' בדברים סותר את הנאמר בויקרא פרק יז פס' (טו)? ולכן: ההסבר הוא מאוד פשוט, מותר לך למכור, לכן: אין צורך שתאכל מלכתחילה, אבל אם אכל, טמא עד ערב, או אולי מפני שהחוק שהיה קיים במדבר, אינו חל עליכם כאשר אתם בארץ? ואל תשכח שכדי להיות קדוש אתה צריך להימנע מלהיטמא? וכאשר אתה אוכל נבלה אתה טמא עד הערב?

ספר דברים פרק טו

(יט) כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ:(כ) לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אַתָּה וּבֵיתֶךָ:(כא) וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:(כב) בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: לפי פרוש "חכמים" מום בבהמה, עושה אותה נבלה? או טריפה? אם כך: איך כאן מתירה לנו תורה? "תאכלנו"?  האם כותב התורה לא יודע הלכה?ספר יחזקאל פרק ד (יד) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל:  יחזקאל היה כהן והוא אסור בנבלה וטריפה?       ומה עניין  בשר פיגול? הרי לפי "חכמים" בשר פיגול רק מקורבן זבח במקדש? ויחזקאל הנביא היה בבבל ואין לו שום קשר למקדש?

ספר יחזקאל פרק מד (טו) וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:(טז) הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי:(יז) וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה:(יח) פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע:(יט) וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם:(כ) וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם:(כא) וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:(כב) וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ:(כג) וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם:(כד) וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְִשְׁפָּט במשפטי ושְׁפְּטֻהו ואת תורתי ואת חקתי בכל מועדי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ:(כה) וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ:(כו) וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ:(כז) וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:(כח) וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם:(כט) הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה:(ל) וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ:(לא) כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לא יאכלו הכהנים: מדוע חוזר יחזקאל על אזהרה זו?  עם ישראל לא יודע זאת? הם לא קוראים תורה כל שבת? ומדוע האזהרה לכוהנים? הרי כל ישראל אסורים באכילת נבלה? או שאולי אין איסור לכול ישראל? אלא רק לכוהנים?

רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות פרק ג  הלכה (א) נבילת העוף הטהור, מטמא מן התורה, מפי השמועה למדו שזה שנאמר "וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה, באזרח ובגר - וכיבס בגדיו ורחץ במים" (ויקרא יז, טו) - אינו מדבר אלא בנבילת העוף הטהור בלבד, שהוא אסור משום נבילה וטריפה:  איך הלכה זו מסתדרת עם הנאמר ביחזקאל שהכוונה רק לנבלת העוף?
הלכה (ב) וכיצד היא טומאתה, אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ולא כשהיא בתוך הפה, אלא בתוך בית הבליעה, שנאמר "וכל נפש אשר תאכל" (ויקרא יז, טו), אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש. וזה שנאמר "תאכל" - לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה, שהוא כזית. והרי נאמר בה "וכיבס בגדיו" (שם) - מלמד שהמיטמא בה מטמא בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו, כמו שביארנו:
הלכה (ז) כזית מנבילת הבהמה, שתחבו בכוש והכניס לתוך מעי האישה מלמטה, או שהכניסו לתוך בליעתו של חברו, במקום שנבילת העוף מטמאה - הרי זה טמא משום נושא, לא משום נוגע, כמו שביארנו בתחילת הספר: מהיכן באה סטייה זו של "חכמים"?
הלכה (ח) הכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה, ובלעו - אף על פי שלא נגע בגרונו, הרי זה טמא; כרכו בסיב, ובלעו - הרי זה טהור:
רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות פרק ג 
הלכה (יג) האוכל מנבילת העוף הטהור, מן העצמות הרכין, או מן הגידין, ומן השלל של ביצים, ומן הדם, ומבשר מן החי ממנו - טהור; אבל האוכל מן האשכול של ביצים, ומן הקורקבן, ומן בני המעיים, או שהמחה את החלב באור וגמאו - הרי זה טמא, כאוכל מבשרה, שהשותה בכלל אוכל. המחהו בחמה וגמאו - טהור, שהרי הסריחו: מותר לאכול דם של נבלת עוף? וחלב בהמה שנימוח בשמש מותר? האם הרמב"ם המציא תורה חדשה?  ויקרא פרק ג (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: ויקרא פרק ז (כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה: ויקרא פרק ז(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: ויקרא פרק יז (י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
הלכה (יד) נבילת העוף הטהור שנפסדה מלאכול הכלב, טהורה; וכן אם יבשה כחרס, ואינה יכולה להישרות בפושרין מעת לעת ותחזור לכמות שהייתה - הרי זו טהורה. והאוכל נצל של נבילת העוף הטהור, הרי זה טהור:כלב לא אוכל? אדם כן? וטהור?
הלכה (טו) עוף טהור שנטרף, ונשחט שחיטה כשרה - שחיטתו מטהרתו, ואפילו נשחט בעזרה; ואם נמלק, ונמצא טריפה- אין מליקתו מטהרתו:  אז מה על כל ההכשרים שיש היום בד"ץ, ושארית, ובלע"ז, וכל האחרים בעופות,
שמות פרק יב (ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: רש"י את הבשר- ולא גידים ועצמות(מכילתא פסחים פג):  מהו גיד?
ויקרא פרק כב
(ח) נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יאכַל לְטָמְאָה-בָהּ אֲנִי יְהוָֹה: רש"י נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, לענין הטומאה הזהיר כאן שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה אסור לאכול בקדשים וצ"ל וטרפה מי שיש במינו טרפה יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה: אסור לכהן לאכול כל נבלה, וטריפה, שלא כמו ישראל, שאם אכל ישראל טמא עד הערב,  ויקרא פרק יז פס' (טו) מה עניין כאן עוף? בית בליעה? ומה פרוש אין טריפה בעוף? עוף לא נטרף?
ויקרא פרק ז (כג)דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר כָּל-חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ: (כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל-מְלָאכָה וְאָכל לֹא תֹאכְלֻהוּ:(כה) כִּי כָּל-אכֵל חֵלֶב מִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָֹה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ: הרי אם אסור לאכול נבלה וטרפה ברור שגם החלב אסור? ואיסור אכילת חלב הוא איסור בפני עצמו? ויקרא פרק ג (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדרתֵיכֶם בְּכל מוֹשְׁבתֵיכֶם כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: אם כך: מדוע בא פסוק זה ומתיר חלב נבלה וטריפה למלאכה?   אולי מפני שאין איסור אכילת נבלה וטריפה ואיסור החלב מפני שאתה צריך להקריבו ומנבלה וטריפה אינך יכול להקריבו לכן כדי שלא תחשוב שחלב זה מותר לאכילה בא ציווי זה
ויקרא פרק יז 
(טו) וְכָל-נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב וְטָהֵר:
דברים פרק יד
(כא) לֹא-תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:  אז מותר או אסור? בויקרא אין איסור וכאן יש איסור?  אולי מפני שהחוק שהיה קיים במדבר אינו חל עליכם כאשר אתם בארץ,  ואל תשכח שכדי להיות קדוש אתה צריך להימנע מלהיטמא וכאשר אתה אוכל נבלה אתה טמא עד הערב,
ספר יחזקאל פרק מד
(לא) כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לא יאכלו הכהנים: הרי זה ציווי לכל ישראל למה יחזקאל מדגיש "הכוהנים"? הציווי הוא לא לכל ישראל אין איסור אכילת נבלה וטרפה לישראל אם רצונך להיות קדוש אל תטמא את עצמך, הכוהנים מתוקף תפקידם חייבים להיות קדושים לכן אסורים באכילת נבלה וטרפה שמטמא עד הערב,
ויקרא פרק ז 
(כח) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמר:(כט) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר הַמַּקְרִיב אֶת-זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהוָה יָבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ לַיהוָֹה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו:(ל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָֹה אֶת-הַחֵלֶב עַל-הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹה:(לא) וְהִקְטִיר הַכּהֵן אֶת-הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרן וּלְבָנָיו:(לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:(לג) הַמַּקְרִיב אֶת-דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת-הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:(לד) כִּי אֶת-חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אתָם לְאַהֲרן הַכּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק-עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מה עניין "יביא" "תביאינה" "יביאנו" הרי קרבן עושים רק באהל מועד או שלא? בויקרא פרק יז (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל-פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָֹה אוֹתָם: מה פרוש "על פני השדה" אנשים הקריבו לבד או שכל צלייה על האש נקראת זבח ולכן מצווה משה להביא רק את החלב והחזה אל אהל מועד את החלב שורפים קרבן ואת החזה לכהן
ויקרא פרק יז (ז) וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זּאת לָהֶם לְדרתָם:(ח) וַאֲלֵהֶם תּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר אֲשֶׁר-יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר-יַעֲלֶה עלָה אוֹ-זָבַח:(ט) וְאֶל-פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אתוֹ לַיהוָֹה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:(י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יאכַל כָּל-דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאכֶלֶת אֶת-הַדָּם וְהִכְרַתִּי אתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:(יא) כִּי-נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשׁתֵיכֶם כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:
מה פרוש לא יזבחו עוד לשעירים? מה זה שעיר? מה פרוש שעיר לעזאזל? וממתי גר מעלה עולה? מה העלו עולה וזבח ולא באהל מועד?  הרעיון מאחרי ציווי זה שאם אתה עושה על האש וזוכר שיש חלקים שאתה צריך להביא לאהל מועד לעולם תזכור את האלוהים בכל מעשיך בכל דבר אתה מצווה לזכרו וכאשר אינך מבצע פעולות יש סיכוי סביר שתישכח כי מה שאינך משתמש בו לא תזכור וזה כמו הציווי "ושננתם" אם תחזור על אותה פעולה היא תהפוך לטבע אצלך ואם לא תחזור על אותה פעולה תשכח
במדבר פרק יח
(יב) כּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַיהוָֹה לְךָ נְתַתִּים:       (יז) אַךְ בְּכוֹר-שׁוֹר אוֹ-בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ-בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קדֶשׁ הֵם אֶת-דָּמָם תִּזְרק עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָֹה: 
שמואל א פרק ב 
(טו) גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת-הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכּהֵן וְלֹא-יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם-חָי: מה פרוש בא הנער הכהן לאיש הזבח? הכהן הוא הזבח? או שלא?    הכהן מקריב רק את הדם והחלב על המזבח ואת חלקו החזה מקבל לאכול והאיש הזבח הוא זה שבא לעשות צלי באוהל מועד או כמו שקוראים לזה היום  היו "עושים על האש" או "ברביקיו"
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה (ו) טריפה האמורה בתורה - זו שטרפה אותה חית היער, כגון ארי ונמר וכיוצא בהן; וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס, כגון נץ וכיוצא בו, ואין אתה יכול לומר, שטרפה אותה והמיתה אותה - שאם מתה, הרי היא נבילה; ומה לי מתה מחמת עצמה, או הכה בסיף והמיתה, או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר אלא בשנטרפה, ולא מתה:   ואם צד בחץ או בכידון או ירה כדור מה דינה? אחד במתה ואחד בגוססת ואחד בנשארת בחיים?
הלכה (ז) ואם הטריפה שלא מתה אסורה, יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באוזנו, ורדף והצילו מפיו, יהיה אסור, שהרי נטרף - תלמוד לומר "ובשר בשדה טריפה. . . לכלב, תשליכון אותו" (שמות כב, ל), עד שעשה אותה בשר הראוי לכלב:  מה זה בשר הראוי לכלב?
הלכה (ח) הא למדת שהטריפה האמורה בתורה - היא שטרפה אותו חית היער ושברה אותה, ונטה למות, ועדיין לא מתה; אף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות - הרי זו אסורה משום טריפה, הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה:  ספר ויקרא פרק ה (ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:
בראשית פרק לא
(לט) טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: רש"י טרפה - על ידי ארי או זאב:
מהסיפור הבא אפשר להבין מה היא כוונת כותב התנ"ך במילה נבלה,
ספר מלכים א פרק יג
(א) וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְהֹוָה אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר:(ב) וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר יְהֹוָה וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ:(ג) וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו:(ד) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֹֻהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו:(ה) וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר יְהֹוָה:(ו) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל נָא אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וַתָּשָׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה:(ז) וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסֳעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת:(ח) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ אִם תִּתֶּן לִי אֶת חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:(ט) כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר יְהֹוָה לֵאמֹר לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ:(י) וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְלֹא שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל בֵּית אֵל:(יא) וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶֹה אֲשֶׁר עָשָׂה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית אֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם:(יב) וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ וַיִּרְאוּ בָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה:(יג) וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו חִבְשׁוּ לִי הַחֲמוֹר וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר וַיִּרְכַּב עָלָיו:(יד) וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּאתָ מִיהוּדָה וַיֹּאמֶר אָנִי:(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם:(טז) וַיֹּאמֶר לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:(יז) כִּי דָבָר אֵלַי בִּדְבַר יְהֹוָה לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם לֹא תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתָּ בָּהּ:(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר יְהֹוָה לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם כִּחֵשׁ לוֹ:(יט) וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם:(כ) וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר יְהֹוָה אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ:(כא) וַיִּקְרָא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי יְהֹוָה וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:(כב) וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל תֵּשְׁתְּ מָיִם לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ:(כג) וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ:(כד) וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עִמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה:(כה) וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ:(כו) וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי יְהֹוָה וַיִּתְּנֵהוּ יְהֹוָה לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ:(כז) וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר וַיַּחֲבשׁוּ:(כח) וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר:(כט) וַיִּשָֹּא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ:(ל) וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו הוֹי אָחִי:(לא) וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי:(לב) כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְהֹוָה עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן: (לג) אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת:
כל מת הוא נבלה, כאשר עבר עליו זמן מסוים, מרגע מותו, 
אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק כב (ל) וטעם זכירת ובשר בשדה טרפה - אחר וביום השמיני שהבכור אסור לך לאוכלו. וכל מי שאיננו בכור מותר לך, חוץ אם הוא טרפה. וטעם ואנשי קדש - בעבור שיש בני אדם שאוכלים כל נבלה וטרפה. וטעם לכלב תשליכון אותו - אין ראוי לאכלו כי אם הכלב. והבשר שנטרף יש בו כדמות סם המזיק, על כן התיר לתת הנבלה לגר או למכרה לנכרי, ולא הטרפה: 

ד ף  ש ב ו ע י בר אילן  מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות   פרשת ויקרא , תשע"ג  ע"ש הלנה ופאול שולמן

מספר1009   

פרפראות לשון בפרשה   "נְבֵלָה = חיה שנָפלָה"  ניסן נצר^*

"אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ" (ה:ב).

נבֵלה במקרא היא פגר, גופה של בעל חיים (כמו בפסוק לעיל) אושל אדם, כגון "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דב' כא:כג), ואילו הפועל נָבַלחל בעיקר על הצומח, כגון "וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה" (יש' לד:ד) או בהשאלה, כמו בפתיחת הפסוק.

כידוע, עשויות האותיות ב-פ להתחלף זוֹ בזוֹ (בהיות שתיהן מאותיות השפָתיים בומ"פ), כגון בפעלים נשב/נשף או שאב/שאף, ולפיכך ניתן לראות בשורש נב"ל שורש-אח לנפ"ל, ומכאן לפרש את רוב שימושיו מעניין נפילה. ליתר דיוק: כשם שנפילה של אדם עשויה לייצג את מותו, כשאינו עומד עוד על רגליו, כגון נפל חלל (בִּנְפֹל חָלָל, יח' ל:ד) או נפל בחרב (לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, במד' יד:ג; "אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים", שמו"ב, א:כז), כך נפילתו של פרח מזקיפותו או נפילת עלה מעץ מציינות את סופם. מכאן שנְּבֵלָה קרויה כך משום שהיא גוף שאינו עומד עוד על רגליו, אלא נבַל ונפַל.

במקרה זה חל השורש נב"ל גם על האדם, ועוד מצאנו בעצת יתרו למשה : "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ" (שמ' יח:יח). רוצה לומר "תיפול מהרגליים".1

ברוח זו מפרש ר' יונה אבן-ג'נאח, מגדולי המדקדקים העבריים בימי הביניים, את הפסוק על שמשון: "וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ" (שופ' יד:ח) – רוצים בו הגוייה הנופלת הנובלת" (כמתאשר מן ההמשך). כלומר לא מַפָּלָה מופשטת, תבוסה, כפי שאנו מכירים גם כיום. ואוסיף אני את סמיכות השורשים בפסוק "וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (יר' ט:כא).

בימינו נתייחד השורש נב"ל לצומח ונפ"ל לאדם, והנְּבֵלָה נתייחדה לחיה לעומת גופה לאדם. בלשון המשנה יוחדה נְבֵלָה לבהמה שנשחטה שלא כדין, ואילו בסלנג היום הוא כינוי בוטה לאדם רע, מושחת וכיו"ב (בהשראת יידיש).2

על שניים שהם אחד : כֶּבֶשׂ/כֶּשֶׂב ודומיהם

"וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ" (ד:לב); "אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב" (ג:ז). שני התכנים שווים, אך מילה אחת לובשת שני פנים, שאין ביניהם אלא היפוך הסדר של שתי האותיות האחרונות. תופעה זו קרויה שיכּוּל אותיות, והיא מסייעת לא מעט בפרשנות המקרא.

ידועה במקרא המילה שִׂמלה, המציינת בגד בסתם, כגון "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ" (דב' ח: ד), ואילו היום נתייחדה לבגד של נשים. לידה מהלכת במקרא גם שַׂלמָה, כגון: "שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ" (נחמ' ט:כא) או "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תה' קד:ב).

המילה זְוָעָה ישנה רק אחת במקרא: "וְהָיָה רַק זְוָעָה הָבִין שְׁמוּעָה" (יש' כח:יט), ולצדה שש פעמים זַעֲוָה, כגון: "וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ" (דב' כח:כה). בירמיהו יש פעמיים חילופי קרי וכתיב בין שתי הצורות (ראו טו:ד; כט:יח).

בֶּהָלָה נשנית ארבע פעמים במקרא, כגון "לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה" (יש' סה:כג), ואילו בַּלָּהָה מצויה תשע פעמים, כגון "לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה" (יש' יז:יד). כיום בַּלָּהָה נתפסת כקיצונית מבהלה, כגון בביטוי חֲלום בַּלָּהוֹת.

לעומת "שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ו:ה) אנו מוצאים "תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר" (תה' עט:יא), ושתיהן נדירות למדיי.

       מי שלשונו מגומגמת קרוי נִלעַג לָשון (יש' לג:יט), ואילו לשונו עצמה קרויה מחד "לַעֲגֵי שָׂפָה" (שםכח:יא) ומאידך "לְשוֹן עִלְּגִים" (שם לב:ד). כלומר השורשים לעג/עלג משמשים במקביל.

השורש חפ"ז מציין בהילות ופזיזות, וממנו חִפָּזוֹן (כגון שמ' יב:יא), ולידו נמצא מאותו העניין "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" (בר' מט:ד). כך מצאנו במקרא גם את הזוג אלמוגים (מל"א י:יא) ואלגומים (דבהי"ב ט:י).

המילה עוולה המקבילה לעָוֶל(=רֶשע) שכיחה במקרא, וממנה הצירוף בְּנֵי עַולָה (רשעים) (כגון שמו"ב ג:לד). פעם אחת יש כנגדו צורה משׂוכֶּלת: "מִלְחָמָה עַל בְּנֵי עַלְוָה" (הוש' י:ט), ובעזרת עֶקרון השׂיכּול היא נפתרת.

דוגמה נוספת היא תלונתו של דוד לקב"ה "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ" (תה' לא:כג). פועל בודד זה עשוי להתפרש יפה כ'נגזרתי מנגד עיניך' (ויש שפירשוהו כמו נגרשתי).

מעניין כי לעתים דווקא הצורה הבודדת או הנדירה במקרא היא שנקלטה בלשון ימינו, כמו זוועה או בֶּהָלָה, הנדירות לעומת בַּלָּהָה וזַעֲוָה. ברוב הצמדים שרדה רק צורה אחת, ואילו שַׂלמה, כֶּשֶׂב, פח"ז, אלגום, עַלווה,3 נגרַז נעלמו מן השימוש.