חֵלֶב מותר או אסור?

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה (ה) בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, אף על פי שאינו מפריס פרסה, ולא מעלה גרה, אלא כמין סוס או חמור לכל דבר - הרי זה מותר באכילה. במה דברים אמורים, בשילדה לפניו; אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו, ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה - אף על פי שהוא יונק ממנה, הרי זה ספק ואסור באכילה, שמא מן הטמאה נולד, ונכרך אחר הטהורה: הלכה (ו) בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה, אף על פי שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, והרי הוא כמין שור לכל דבר, או כמין שה - הרי זה אסור באכילה, שהגדל מן הטמא, טמא; והגדל מן הטהור, טהור. לפיכך דג טמא שנמצא במעי דג טהור, אסור, ודג טהור הנמצא במעי דג טמא, מותר - לפי שאינו גידוליו, אלא בלעו: הלכה (ז) בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות - אסורה באכילה; וזו היא השסועה שנאמרה בתורה, שנאמר "את זה לא תאכלו ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה השסועה" (דברים יד, ז), כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות. וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף, אף על פי שהוא עוף טהור - הרי זה אסור באכילה, לא הותר מן הנמצא בבהמה, אלא מה שיש לו פרסה: הלכה (ח) אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה, שלושה מיני בהמה, והן שור שה ועז; ושבעה מיני חיה, אייל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. הן ומיניהן, כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור. וכל העשרה מינין ומיניהן, מעלי גרה ומפריסי פרסה; לפיכך מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגליים: הלכה (ט) אף על פי שכולן מותרין באכילה, צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה, שהחיה - חלבה מותר, ודמה טעון כיסוי; והבהמה הטהורה - חלבה בכרת, ואין דמה טעון כיסוי. וסימני חיה, מפי השמועה הן: ויקרא ג (טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיהוָֹה:(יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ:

הלכה (י) כל מין שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, ויש לו קרניים מפוצלות כגון האייל - הרי זה חיה טהורה בודאי; וכל שאין קרניו מפוצלות, אם היו קרניו כרוכות כקרני השור, וחדוקות כקרני העז, ויהיה החדק מובלע בהן, והדורות כקרני הצבי - הרי זו חיה טהורה, עד שיהיו בקרניים שלושה סימנין אלו - כרוכות, חדוקות, והדורות: הלכה (יא) במה דברים אמורים, במין שאינו מכירו; אבל שבעה מיני חיה האמורין בתורה, אם היה מכיר אותן - אפילו לא מצא לו קרניים - הרי זה אוכל חלבו, וחייב לכסות דמו: הלכה (יב) שור הבר, מין בהמה הוא; והקרש, אף על פי שאין לו אלא קרן אחת, הרי הוא חיה. וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה - חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו. כלאיים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי - חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו; ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל: איך מתיר הרמב"ם בהלכה חֵלֶב חיה טהורה? מאיזה תורה הוא לומד?

דברים יב (כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכֲלֶנּוּ: רש"י אך כאשר יאכל את הצבי וגו' - אינך מוזהר לאכלן בטהרה אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף חולין חלבן מותר ת"ל אך: איך מתיר רש"י חֵלֶב צבי ואייל? מה על הציווי בפס' הבאים? בויקרא ג (טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיהוָֹה:(יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: אם כך: איך מותר? איך רש"י והרמב"ם מסתדרים עם פס'? (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: האם "כָּל חֵלֶב" אינו כולל "חֵלֶב" של כל חי? הרי אם לפי רש"י "צבי ואיל חלבן מותר" ולפי הרמב"ם "שהחיה - חלבה מותר", האם מותר גם דמם? איך מסתדרת ההלכה של הרמב"ם עם הפס' הבאים? בויקרא ז (כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: הרי צבי ואיל הם מן הבהמות המותרות להקרבה? האם האיסור הוא רק על "כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהֹוָה"? ומי שאינו מוקרב מותר לאכול את חלבו? איך מסתדרים רש"י והרמב"ם עם פירוש רש"י לפס' הבאים? ויקרא יא (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם:(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: רש"י זאת החיה - (ת"כ. חולין כט) מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו: את זה תאכלו וגו' - אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם. וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף. וכן בשרצים וזה לכם הטמא: זאת החיה מכל הבהמה - (חולין עא) מלמד שהבהמה בכלל חיה: דברים יד (ג) לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה:(ד) זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים: רש"י איל וצבי ויחמור - למדנו שהחיה בכלל בהמה ולמדנו שהבהמה וחיה טמאה מרובה מן הטהורה שבכל מקום פרט את המועט:  הרי אם "החיה בכלל בהמה", ו"הבהמה בכלל חיה", הרי כתוב "כָּל... חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה"?

ויקרא ז פרשת צו (כב) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ: אם כך: בחֵלֶב של אֵלֶּה הכשרים, יכול להשתמש אבל לא לאכול, ורק במצב שהם נבלה או טרפה? אם מותר לפי הרמב"ם, מדוע מדגישה תורה נבלה וטריפה? (כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָֹה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ: האם כל חֵלֶב בהמה אשר ניתן להקריבה אסור? (כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:

שולחן ערוך יורה דעה סימן סא סעיף ד הקיבה צריך ליתנה לכהן עם כל חלבה פנימי וחיצון, אלא אם כן נהגו הכהנים להניח החלב לבעלים. מדוע יש להניח לבעלים? הרי חֵלֶב אסור לאכילה ואסור בשימוש? רק של נבלה וטריפה מותר בשימוש לא באכילה? אם כך: מה יעשו עם החֵלֶב שקיבלו מהכוהנים? איך זה מסתדר עם הנאמר בויקרא ג (טז)... כָּל חֵלֶב לַיהוָֹה:?

פרשת ויקרא ג (ג) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהֹוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:(ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:--- (ט) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהֹוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:(י) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:(יא) וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:(יב) וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:(יג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:(יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהֹוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:(טו) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:(טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיהֹוָה:(יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: פרשת ויקרא ד (ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהֹוָה לְחַטָּאת:--- (ח) וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:(ט) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:--- (יג) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ:--- (יט) וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:--- (כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:--- (כו) וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ:--- (לא) וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ: 

ויקרא ז פרשת צו (כב) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָֹה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ: כל חֵלֶב בהמה אשר ניתן להקריבה אסור.

ויקרא ז פרשת צו (כח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כט) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהֹוָה יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו:(ל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהֹוָה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה:(לא) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:(לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:(לג) הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה: מהיכן למד השולחן ערוך שאם רוצה הכהן מחזיר את החֵלֶב לבעלים? ואיך זה מסתדר עם הנאמר בויקרא ג (טז)... כָּל חֵלֶב לַיהוָֹה:?

שולחן ערוך יורה דעה סימן סד  סעיף א א חלב שור וכבש ועז, אסור, ב ושל (א) שאר מינים, מותר. כוי, חלבו אסור. סעיף ד איזהו חלב, כל שהוא ז תותב, ח קרום ונקלף ושלא יהא בשר חופה אותו.

שולחן ערוך יורה דעה סימן פ סעיף א חיה טהורה, חלבה מותר ודמה אסור וטעון כיסוי. וחכמים נתנו סימנים, מפי השמועה, בקרנותיה א אם הם מפוצלות (פירוש שהרבה פיצולין יוצאין מהם), ב (א) ודאי חיה טהורה היא. ואם אינם מפוצלות, צריך שיהיו בהם שלשה סימנים כרוכות והדורות וחרוקות (פירוש כרוכות עשויות גלדים כבצלים. הדורות, עגולות ולא רחבות. חרוקות, שיש בהם חריצים סביבותם תכופים ומובלעים זה בזה) והוא דמיבלעו חירקיהו. ואם חסר אחד מאלו השלשה סימנים, חלבה אסור.

ויקרא ז פרשת צו (כב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: הרי אם מותר להשתמש בחֵלֶב חיה, לפי הרמב"ם, מה עניין אשר יקריב? או נבלה וטרפה? הרי גם מקל וחומר שכמו בדם יש איסור כללי לכל בהמה, גם האיסור בחֵלֶב הוא לכל בהמה?

רמב"ן (כה) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה - לא יתכן שיהיה פירושו מן הבהמה שהיא עצמה קרבן, ולהוציא את החולין, כי הכתוב כבר אסר בסדר ויקרא (לעיל ג יז) סתם כל חלב ואין שם תנאי ושיור, וגם כאן אסר תחלה כל חלב שור וכשב ועז, ואסר חלב הנבלה והטרפה באסור החלב, ואינן קרבנות לשם:  ועוד שאמר שם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, ולא ימצא בכל עניני הקרבנות "בכל מושבותיכם". ובמתנות כהונה אמר (במדבר יח ח) "לחק עולם" פעמים רבות, ולא הזכיר "בכל מושבותיכם", מפני שאין הקרבנות חקת עולם בכל מושבותינו, רק במשכן ובמקום אשר יבחר ה':  והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה אשר יקריב ממנה", מן המין הקרב, כי כן נאמר בערכין (להלן כז ט) ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, ופירושו בהמה שמקריבין ממינה קרבן לה'. וכך ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' (שם פסוק יא), יאמר בפירוש מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממינה. ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו" "ואשר לא יקריבו", ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב", כי פירושו אשר יקריב אדם ממנה. וכן אמר (להלן יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, המין הנאכל, לא שהיא עצמה תאכל: ולפי שאסר כל חלב מן הבהמה אשר יביא הקרבן ממינה, לא מן המין שלא יתקרב, ושמא יעלה על הדעת לומר כי הנבלה והטרפה יחשבו כמין שלא יתקרב ממנו, הוצרך להזכיר שיהא אסור, וזהו שנאמר ואכול לא תאכלוהו, שיהיו בכרת כשאר כל חלב, כי כל המין הקרב יאסור ואפילו הנבלות והטרפות ממנו: ואמר יעשה לכל מלאכה, לומר שאין בו טומאת נבלות, כי יאמר בנבלות ובנבלתם לא תגעו (שם פסוק ח), ובחלב שלהן יאמר שיגעו בו ויעשו ממנו כל מלאכה. ואם היה אסור החלב בקרבנות בלבד, למה הוצרך לומר בו "כל חלב לא תאכלו" שם בפרשת ויקרא, וכבר צוה שיעלה על המזבח לריח ניחוח, ואיך נאכל אשה ה', ולמה לא הזהיר גם ביותרת הכבד ובשתי הכליות מן הקרבנות. ועוד, למה הוצרך להזכיר שור וכשב ועז, כי בידוע שלא יביא קרבן אלא מהן. וממה שאמר הכתוב בפסולי המוקדשין (דברים טו כג) רק את דמו לא תאכל, ולא הזכיר החלב, יגיעני המקום למקומו ואפרשנו:

רשב"ם (כה) מן הבהמה אשר יקריב - ממין אותה הבהמה, קרבן לי"י, ואפילו חולין: (כו) בכל מושבותיכם - אע"פ שוודאי הן חולין בגבולין:

רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות פרק ג הלכה (יג) האוכל מנבילת העוף הטהור, מן העצמות הרכין, או מן הגידין, ומן השלל של ביצים, ומן הדם, ומבשר מן החי ממנו - טהור; אבל האוכל מן האשכול של ביצים, ומן הקורקבן, ומן בני המעיים, או שהמחה את החלב באור וגמאו - הרי זה טמא, כאוכל מבשרה, שהשותה בכלל אוכל. המחהו בחמה וגמאו - טהור, שהרי הסריחו: מותר לאכול דם של נבלת עוף? וחֵלֶב של עוף שנימוח בשמש מותר? הרי אם נמחה באש אסור, מדוע שיהיה מותר זה שנימוח בשמש? האם רמב"ם המציא תורה חדשה? איך זה מסתדר להרמב"ם עם הפס' הבאים? ויקרא ג (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: ויקרא ז (כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהֹוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: ויקרא יז (י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

ויקרא יא פרשת שמיני (ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:(יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:(יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: רש"י כל אשר אין לו וגו' - (ת"כ) מה ת"ל שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה השירן במים מנין תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים הא אם היו לו במים אע"פ שהשירן בעלייתו מותר: איזה דקדוק במילים, מפני שכתוב "בַּמָּיִם", רק במים יש לו סנפירים? הוצאת מהמים נשרו הסנפירים? והוא מותר? ושכתוב "כָּל חֵלֶב" אין התייחסות? וזה לא חשוב?

רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה (כט) פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ - פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר "אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו, יח), שמה אתם חייבין, ובחוצה לה פטורין; ואם יצאו לסוריה, חייבין מדבריהם: איזה דקדוק במילים, המילה "שָׁמָּה" הכוונה רק לא"י? אבל שכתוב "כָּל חֵלֶב" אין התייחסות?