חלב ובשר הרעיון הומניטארי,    ====== הומניטארי = אנושי =======

מצוות "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" היא מצווה הומניטרית, ולא מצווה של איסור חלב ובשר פשוטה, אחרת מה טעם לכתוב שלוש פעמים את אותו פסוק? מדוע שלוש פעמים מופיעה המילה "אִמּוֹ" הרי אין חלב לאב? מדוע שלוש פעמים מופיע "לֹא תְבַשֵּׁל", מדוע בישול? הרי אם זו אזהרה לאכילת חלב ובשר, המילים "אִמּוֹ" ו"לֹא תְבַשֵּׁל" מיותרות? אם האיסור הוא פשוט של לא לאכול חלב ובשר ביחד, מדוע לא נכתב לא תאכל חלב ובשר? והיו נחסכות כל ההתלבטויות?

מדוע בכל שלושת הפס' מדגישים את הבישול? אולי האיסור על בישול ביחד, ולא על אכילה? בפרק זה בעבודה זו ננסה להבין מדוע כוונת התורה היא הומניטארית, ולא איסור שרירותי, של אי אכילת בשר עם חלב,

שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף א כתוב בתורה: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא) ג' פעמים; אחד לאיסור בישול, ואחד (א) לאיסור אכילה, ואחד (ב) לאיסור הנאה. והוציא אכילה בלשון בישול, לומר א שאינו אסור מן התורה אלא (ג) דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין. ב (כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה, מותר (ד) בהנאה). (טור וארוך כלל ל'). מה פירוש איסור הנאה? איך בדיוק מסתדרת ההלכה שכל בשר שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה? עם ההלכה ששלושת הפעמים שנכתב בתורה "לֹא תְבַשֵּׁל" כוונתם כל אחד לאיסור אחר? הרי איסור הנאה הוא אחד מהם? הרי כל הבשר וחלב שיש היום הוא רק בחזקת "גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" ואינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים? אם כך: מה הוא האיסור הנאה? האם הכוונה היא: שאם אני נהנה לבשל עוף בחלב מותר לי? אבל אסור לי לאכול אותו לאחר הבישול? סתם לתענוג מותר לי לבשל בשר כבש בחלב פרה, אבל אסור לי לאכול את זה?

שמות כג (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: רש"י לא תבשל גדי - אף עגל וכבש בכלל גדי שאין גדי אלא לשון ולד רך ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי והוצרך לפ'רש אחריו עזים כגון (בראשית לח) אנכי אשלח גדי עזים את גדי העזים (שם כז) שני גדיי עזים ללמדך שכ"מ(שכל מה) שנא'מר גדי סתם אף עגל וכבש במשמע ובג' מקומות נכתב בתורה א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול (פסחים כז חולין קטו): אם גדי = כל ולד רך? אם כך: מדוע לא נאמר בשום מקום בתנ"ך גדי פרה? או גדי כבש? איך מסתדר הסבר זה עם הקרבנות הרי מדוע מפריד הכותב בין בקר לצאן, בין כבשים לעיזים? ויקרא א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:(ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ו) וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:(ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ:(ח) וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהֹוָה:(י) וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:(יא) וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:(יב) וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:(יג) וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה: ויקרא ג (א) וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:(ב) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:(ג) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהֹוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:(ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:(ה) וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:(ו) וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:(ז) אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:(ח) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:(ט) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהֹוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:(י) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:(יא) וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהֹוָה:(יב) וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה:(יג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:(יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהֹוָהאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:(טו) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:(טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיהֹוָה:(יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: האם כותב התנ"ך אינו יודע שכל "גְּדִי" שנאמר, משמעו בקר כבשים ועיזים? הרי מדוע ההפרדה בקרבנות? אם הוא אותו קרבן(עולה שלמים), ואותה עבודה נעשית על כל אחד מהם? מדוע היה צריך את ההפרדה למינים? הרי היה יכול לכתוב כמו ב"גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" ציווי אחד, והיה חוסך המון דפים בספר התנ"ך? ובימים ההם גם הרבה סיד/דיו, אבנים או קלף?

האם לא ידע ישעיהו הנביא שכאשר אומרים "גְּדִי" מתכוונים לכל בני הצאן והבקר? ישעיה יא (ו) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:(ז) וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן: לכן: אני לא מבין מדוע לפי "חכמים" חוסכת תורה? ועל פניו לא נראה שחסכה? מדוע מקמץ האלוהים בכתובים? ומשאיר את רוב רובה של התורה ב"רמזים" מוסתרים ב"תושב"ע"? כאשר אנו מבינים שאם יש ידיעת אחרית כראשית באלוהים, הרי ידע שמצב זה יגיע? אם כך: מדוע לא לכתוב מראש הכול? מדוע להשאיר לדורות הבאים את ההתחבטויות בשאלות אשר צצו? איך מסתדרות ההלכה ופרשנות "חכמים" בחלק הבא? רמב"ם הלכות תמורה פרק ד הלכה (טו) ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, שמואל ב כב (לא) הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהֹוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ: רש"י אמרת ה' צרופה - ברורה מבטיח ועושה: מצודת ציון צרופה - מל'שון צרוף וזקוק: רד"ק האל תמים דרכו - שמשלם לכל איש כמעשהו והשיב לי כצדקתי ולאויבי כרשעתם ואמרתו צרופה שאין בכל משפטיו סיג אלא הכל ברור ונקי עשויי'ם ביוש'ר ובאמונה צרופים ומזוקקי'ם מכל סיג: אם ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, והכול ברור/ה, נקי, צרוף, וזקוק(מלשון מזוקק)? מדוע אנו צריכים פרשנים/פירושים? האם אלוהים ירד רק לסוף מחשבתם/דעתם של פרשנים ו"חכמים"? ולא לסוף מחשבתו/דעתו של כל אדם?

אם רצה האלוהים שכל עם-ישראל ילך בדרכיו? הרי שנכשל האלוהים? שכן רוב העם הזה, לפי הדתיים/חרדים, אינם בדרך האלוהים? אם כך: זה כישלון של האלוהים? אפילו יותר מאשר כישלון שלנו(בני-האדם/עם-ישראל)? מפני שכאשר רוב הכיתה נכשלת בלימודים, יש בעיה עם המורה, המורה אמור להיות לא טוב, זה לא שתלמיד אחד או שניים נכשלו, זה רוב הכיתה נכשלה, וכל זה בהנחה שהדתיים/חרדים צודקים? הרי הספר שניתן לנו אינו עונה לכל השאלות, ואין אנו יכולים ללמוד אותו לבדנו, ולמה דבר זה דומה: למורה בכיתה א' שהביא ספר לימוד של כיתה יב' וביקש מהכיתה למחר לתת תשובות לעמודים הראשונים, האם מורה שיש לו ידיעת אחרית כראשית, לא היה מכין את החומר בצורה יותר טובה? הרי היה מקפיד שלא נצטרך אחרי שלימד את החומר, איזה פרשן לדבריו? הרי מורה שיש לו ידיעת הסוף אמור לדעת שרוב התלמידים ייכשלו? האם המורה עם ידיעת הסוף לא רצה הצלחה? או שהוא חיפש כישלון?

מדוע חשוב לכותב התנ"ך להדגיש טלה, או שהגדי מהעיזים? מה זה הוסיף ללימוד התורה? אם לפי פירוש רש"י גדי - כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש"? מדוע ההפרדה בין המינים בפס' הבאים? אם כולם נחשבים באותה משמעות?

ישעיה סה (כה) זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר יְהֹוָה:

בראשית יב (טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים: מדוע הפרדה?

בראשית לב (ה) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: בסיפור יעקב ועשו מדוע ההפרדה?

בראשית כז (ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: מדוע אל הצאן? הרי בהמשך נאמר גדי עיזים, הצאן מיותר? מדוע חשוב שזה גדי עיזים? את מי מעניין מה אכל אם גדי עיזים או גדי כבשים או גדי פרה כדברי רש"י שכל גדי משמעו כולם? מה הוסיף לנו כותב התורה בידיעה שרבקה מבקשת שיביא גדי עיזים? מה יש ללמוד מכך לגבי הנהגת דרך שזה בעצם רעיון התורה עצמה? גם בהמשך הפס' את מי מעניין איזה אתנן משלם יהודה בן יעקב לתמר שכביכול התחפשה לזונה? מדוע חשוב שזה גדי עיזים ולא גדי כבשים או גדי פרה כפרשנות רש"י שלכולם אותה משמעות? איזה תוספת לימוד תורה נלמד מזה ששולם גדי עיזים לזונה, ולא שולם לה גדי כבשים, או גדי פרה? או שאולי רוצה כותב התורה לומר לנו יש חשיבות לגדי? ורק אם הוא מהעיזים הוא גדי? אם הוא מהכבשים הוא טלה, ואם הוא מהבקר/פרות הוא עגל/ה?

שמות יב (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:(ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:(ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ: האם שה אינו נחשב מצאן כללי? הרי מדוע מפריד הכתוב כאן שיש אפשרות לקחת גם מעיזים וגם מכבשים? האם שה אינו נחשב כגדי?

בראשית ל (לב) אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי: האם צאן אינו כולל כבשים ועיזים? מדוע צריך כותב התנ"ך להפריד בניהם?

בראשית ל (לט) וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים: האם צאן הוא שם כללי לכבשים ועיזים?

בראשית לח (יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ: ברור שזה ולד של צאן, הרי נאמר שזה גדי עיזים, אם כך: מדוע מדגיש כותב התנ"ך מן צאן בהמשך? הרי זה מיותר כביכול?

(כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ:

שופטים ו (יט) וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָֹם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָֹם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ:

שופטים יג (טו) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְהֹוָה נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶֹה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים:--- (יט) וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַיהֹוָה וּמַפְלִא לַעֲשֹוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים:

שמואל א ז (ט) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהֻ {וַיַּעֲלֵהוּ} עוֹלָה כָּלִיל לַיהֹוָה וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל יְהֹוָה בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ יְהֹוָה:

שמות לד (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: רש"י ראשית בכורי אדמתך - משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח) ארץ חטה ושעורה וגפן וגו' ודבש הוא קטז דבש תמרים: לא תבשל גדי - אזהרה לבשר בחלב קיז ושלשה פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה ואחד להנאה ואחד לאיסור בישול (חולין קטו): גדי - כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות גדי עזים קיח למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע: בחלב אמו - פרט לעוף שאין לו חלב שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים: תורה לא אסרה? ו"חכמים" אסרו? האם אלוהים לא חשב עד הסוף? היודע אחרית כראשית, לא ראה את כל התמונה כולה מלכתחילה? הרי האיסורים האלה הם לא איסורים שאמורים להתחדש תוך כדי ההיסטוריה, אם כך: מדוע לא לאסור אותם בתורה? מדוע להשאיר אותם לפרשנות של "חכמים"?

ויקרא ז (כב) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָֹה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:

ויקרא כב (כו) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה:--- (כח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:

דברים יב (כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכֲלֶנּוּ:(כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:(כד) לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:

דברים יד (כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: רמב"ן וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים, או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי, והוא דרך הבישול, והנה בכולם אכזריות וכתב רש"י לא תבשל גדי בחלב אמו, שלשה פעמים, פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה והמדרש הזה הוציאו אותו (ספרי קג, וחולין קיג) ממלת גדי, אבל הלאו עצמו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול, וכן כתב הרב בסדר ואלה המשפטים (שמות כג יט): בשמות לד (כו) פרש רש"י פרט לעוף, וכאן לחיה לעוף ולבהמה?  ובפס' הבאים "הבהמה בכלל החיה" "והחיה בכלל הבהמה"? מדוע היה צריך לחזור 3 פעמים? לא ברור? שמות כג פרשת משפטים (יט) אבן עזרא מה טעם לא תבשל? ואין כח ביד אדם לבשל המגד, וכתוב ממגד תבואות שמש (דבר' לג, יד). ומה טעם לומר בחלב? ואנה מצאנו כלשון הזה? ועוד, מה טעם אמו? האם אבן עזרא שואל שאלות כפירה? (המשך במסמך גדי בחלב אמו)

ויקרא יא (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם:(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: רש"י זאת החיה - (ת"כ. חולין כט) מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו: את זה תאכלו וגו' - אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם. וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף. וכן בשרצים וזה לכם הטמא: זאת החיה מכל הבהמה - (חולין עא) מלמד שהבהמה בכלל חיה: האם רש"י אינו סגור עם עצמו? הרי בדברים יד (ג) לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה:(ד) זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים: רש"י איל וצבי ויחמור - למדנו שהחיה בכלל בהמה ולמדנו שהבהמה וחיה טמאה מרובה מן הטהורה שבכל מקום פרט את המועט: אם כך: מה למדנו?

מדוע הוסיפה תורה את המילה "אִמּוֹ"? ושלוש פעמים? הרי "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב" אמור היה להספיק?

הרי על כל אות ופסיק דנו "חכמים" והתפלפלו, וכאן אינם מתייחסים או שואלים מדוע "אִמּוֹ"? מדוע שלוש פעמים? האם מותר לאכול בשר וחלב אשר לא בושלו ביחד? הרי כתוב "לֹא תְבַשֵּׁל"? האם בשר שלא בושל עם גבינה צהובה מותר?

דברים כב (ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:

דברים כב (י) לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:

דברים כה (ד) לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ:

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה (ד) וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה, ואסור באכילה מדברי סופרים כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש לפיכך אסרו כל בשר בחלב. אם משמע הכתוב "גדי בחלב אמו ממש", מדוע "אסרו כל בשר בחלב"? הרי לפי הלכה זו גם איסור אכילת בשר בהמה בחלב הוא איסור מדרבנן, ולא איסור תורה?

רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ט הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע ג מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה (ג) אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו, וגדי הוא כולל ולד השור ולד השה ולד העז עד שיפרוט ויאמר גדי עזים ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדיבר הכתוב בהווה, אבל בשר בהמה טהורה (שבשלו) בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה (שבשלו) בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותרת בהנייה ואין חייבין על אכילתו משום בשר בחלב.

                                                                 האם דג הוא גם בשר? 

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה (ה) דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב, והשוחט עוף ונמצא בו ביצים ב גמורות מותר לאכלן בחלב.

ויקרא יא פרשת שמיני (ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם: (יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ: האם דג הוא גם בשר? האם יש נבלה בדגים? האם כותב התורה טעה? כאשר הוא כתב שיש לדג בשר, ויש נבלה בדגים?

אבן עזרא ויקרא יא פרשת שמיני (י) שרץ המים הם הקטנים שנבראו מן המים, ובמים נפש חיה מזכר ונקבה, ואחר שאמר שקץ הם לכם, אמר ושקץ יהיו לכם, לפרש מה שהוא שקץ, והוא: מבשרם לא תאכלו, והנה הדג יקרא בשר. רק מה שאמרו חז"ל בנדרים, הוא על מנהג דברי אלה הדורות. והוסיף כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת להיות כלל לכל מים, כי לא הזכיר בתחלה רק הימים והנחלים:

אבן עזרא ויקרא יז (ב) דבר אל אהרן ואל בניו כי הם השוחטים לישראל. אילו היה כתוב במחנה מותר לשחטו מחוץ למחנה, וזו המצוה תלויה גם בבית המקדש, רק בכל מקום שהוא קרוב לירושלים. והקרוב ידענוהו מדברי קבלה, כי אם היה המקום רחוק יזבח ויאכל בשר, כי כן כתוב. ורבים אמרו כי הבשר אסור בגלות, ויפרשו בשר ויין לא בא אל פי (דניאל י, ג) בשר דג, ולא דברו נכונה, ואיני רוצה להאריך ולהשיב עליהם:  (המשך לנושא זה תמצא בתיקיה אוכל תחת מסמך דג זה בשר)

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה (ו) המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן אין לוקין עליו, וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב, אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן בחלב לוקה על בשולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב, שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה או איסור חלב, שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בת אחת. האם מותר "בחלב מתה"? ומה זה "חלב זכר"?

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה (ז) המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו, אבל המבשל שליא או עור וגידין ועצמות ועקרי קרנים וטלפים הרכים בחלב פטור, וכן האוכלן פטור.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה ח בשר שנפל לתוך החלב או חלב שנפל לתוך הבשר ונתבשל עמו שיעורו בנותן טעם, כיצד חתיכה של בשר שנפלה ג לקדרה רותחת של חלב, טועם הנכרי את הקדרה אם אמר שיש בה טעם בשר אסורה, ואם לאו מותרת, ואותה חתיכה אסורה, במה דברים אמורים שקדם והוציא את החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה, אבל אם לא סלק משערים אותה בששים מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם שאר החלב.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה יא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם. האם מותר לבשל בסיר בשרי? הרי העניין אם נשאר הטעם?

שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף א כתוב בתורה: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא) ג' פעמים; אחד לאיסור בישול, ואחד (א) לאיסור אכילה, ואחד (ב) לאיסור הנאה. והוציא אכילה בלשון בישול, לומר א שאינו אסור מן התורה אלא (ג) דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין. ב (כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה, מותר (ד) בהנאה). (טור וארוך כלל ל'). מה פירוש "איסור בישול"? מדוע אסור לבשל ולזרוק לכלב? לא לאכול? מה זה "איסור אכילה"? מה זה "איסור הנאה"? על איזה "הנאה" מדובר? אם אני נותן לכלב בשר וחלב ביחד, מותר או אסור? 

סעיף ב גדי, לאו דוקא, דהוא הדין שור, שה ועז. ולא שנא בחלב אם, ולא שנא בחלב אחרת, אלא שדבר הכתוב בהווה. סעיף ג  אינו נוהג אלא (ה) בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, ג אבל בשר טהורה בחלב טמאה, או בשר (ו) טמאה בחלב טהורה, מותרים בבישול ובהנאה. ד (ז) ובשר חיה ועוף, אפילו בחלב טהורה, (ח) מותר בבישול, ובהנאה; ואף באכילה אינו אסור, אלא מדרבנן. ה אבל דגים וחגבים, אין בהם (ט) איסור, אפילו מדרבנן. הגה: ו ונהגו לעשות (י) חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן. אבל בשר בהמה, יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין, כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו לענין דם. מדוע אינו נוהג בבהמה טמאה, הרי אם גדי הכוונה לכל הבהמות הטהורות? מדוע לא כיוון הכתוב לכל בעלי החיים?  

שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף ו המעושן והמבושל בחמי טבריא, יג (יג) אין לוקין עליו. וכן המבשל בשר במי חלב, (יד) או יד בחלב מתה, או בחלב זכר, או שבישל דם בחלב, פטור, טו ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. הגה: טז וחלב זכר לא מקרי חלב כלל. ואם נפל לתוך קדירה של בשר, אינו אוסר. אבל חלב מתה, יז ומי חלב, אוסרים המאכל כמו חלב עצמה. ואפילו בבישול, יש לאסור לכתחלה (כן משמע בארוך כלל ל"א). יח יש אומרים דאסור לחתות האש תחת קדירה של עו"ג, לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר, והמחתה תחת קדירה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב (הגהת מרדכי פ' הצלמים). עוד כתבו דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב, וליתן לפני בהמה, יט דאסורים בהנאה (מהרי"ו). עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש, אין לשמש בו, דעושין אותה מאפר שעל הכירה כ ורגילות הוא להתערב שם בשר וחלב. (מהרי"ל). ולכן יש לאסור גם כן להשתמש מן הקדירות של התנורים שבבית החורף, משום דנתזים עליהם לפעמים בשר וחלב מן הקדרות שמבשלים בתנורים (מהרי"ו). ובדיעבד אין לחוש בכל זה. כא ואף לכתחלה אין בזה אלא חומרות בעלמא, והמיקל לא הפסיד. מה זה "מי חלב"? "בחלב מתה" מותר לבשל? מה זה "חלב זכר"? ומותר לבשל דם?  

שולחן ערוך יורה דעה סימן פז  סעיף ז המבשל שליל בחלב, חייב. וכן האוכלו. אבל המבשל שליא, או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים, כב (טו) פטור. וכן האוכלם, פטור. מה זה "שליא"? מה זה "עור וגידים ועצמות"? ומה זה "טלפיים הרכים"? 

מה על שלושת האיסורים? בישול, אכילה, הנאה? איך הם מסתדרים בהלכות אלה?

הרי הבישול אם הוא כדי לאכול איסור אכילה מכסהו, ואם אינו כדי לאכול איך מסתדר כאן? איך מסתדר כאן איסור הנאה? הרי גם הוא אם כדי לאכול הרי הוא מכוסה מאיסור אכילה, ואם לא איך הוא מסתדר כאן?

שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף ב גדי, לאו דוקא, דהוא הדין שור, שה ועז. ולא שנא בחלב אם, ולא שנא בחלב אחרת, אלא שדבר הכתוב בהווה. סעיף ג  אינו נוהג אלא (ה) בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, ג אבל בשר טהורה בחלב טמאה, או בשר (ו) טמאה בחלב טהורה, מותרים בבישול ובהנאה. ד (ז) ובשר חיה ועוף, אפילו בחלב טהורה, (ח) מותר בבישול, ובהנאה; ואף באכילה אינו אסור, אלא מדרבנן. ה אבל דגים וחגבים, אין בהם (ט) איסור, אפילו מדרבנן. הגה: ו ונהגו לעשות (י) חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן. אבל בשר בהמה, יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין, כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו לענין דם.

מדוע אינו נוהג בבהמה טמאה? הרי אם גדי הכוונה לכל הבהמות הטהורות? מדוע לא כיוון הכתוב לכל בעלי החיים?

שולחן ערוך יורה דעה סימן פז  סעיף ד אסור לבשל בחלב אשה, מפני מראית העין. ואם נפל לתוך התבשיל, בטל, ואין צריך שיעור. הגה: ז ונראה לפי זה, דכל שכן דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמאה, או בשר טמא בחלב טהור ודוקא בשר בהמה, ח אבל בעוף, דרבנן, אין לחוש. האם חשוב מה יגידו השכנים? הרי בוחן כליות ולב יודע מה אתה אוכל? אם כך: מדוע חשוב מה "רואה" השכן?

שמואל א טז (ז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב: איוב לד (כא) כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה:

שולחן ערוך יורה דעה סימן פט סעיף ב אכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר, מיד, ט ובלבד (ד) שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם. ואם היה בלילה, שאינו יכול לעיין אותם היטב, י צריך לרחצם. יא וצריך לקנח פיו ולהדיחו. והקינוח הוא (ה) שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה, וכן בכל דבר שירצה, יב חוץ מקימחא (ו) ותמרי וירקא, לפי שהם נדבקים בחניכים (פי' מקום למעלה מבית הבליעה קרוב לשינים) ואין מקנחים יפה. יג ואחר כך ידיח פיו במים או ביין. במה דברים אמורים, יד בבשר בהמה וחיה. אבל אם בא לאכול בשר עוף, אחר גבינה, אינו צריך לא קינוח ולא נטילה. הגה: ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה (מרדכי בשם מהר"ם וב"י בא"ח סעיף קע"ג), וכן נוהגין טו שכל שהגבינה קשה טז אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. (וכן הוא בזוהר). ויש מקילין. ואין למחות, רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים. יז מיהו טוב להחמיר. סעיף ג  אכל תבשיל של בשר, מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה; והנטילה ביניהם אינה אלא רשות. (ויש מצריכים נטילה) (שערים והגהות ש"ד). אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר, או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה, חובה ליטול ידיו. הגה: יח ושומן של בשר, דינו כבשר עצמו (רשב"א סימן ש"י /ש"ז/ ומרדכי והגהת ש"ד). ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר, כמו אחר בשר עצמו, ואין לשנות ולפרוץ גדר (ארוך וב"י). יט מיהו אם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל (ז) בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה (שם), ואין בו מנהג להחמיר. וכן נוהגין לאכול בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה או חלב, כ מיהו יש ליטול ידיו ביניהם, ואפילו לא יאכל בשר ממש רק תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה, אם נגע בהן בידיו (בשערים והג"ה שערי דורא). כא שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין, אינו צריך נטילה, דלא הצריכו נטילה רק לאוכלים (ב"י בשם רש"י). 

שולחן ערוך יורה דעה סימן פט  סעיף ד מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכלו עם הגבינה. ואסור לאכול גבינה (ח) על מפה שאכלו בה בשר. (וכן להיפך אסור) (כן משמע בארוך). וכל שכן שאסור לחתוך גבינה, אפי' צוננת, בסכין שרגילין לחתוך בשר. ולא עוד, אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בו בשר. הגה: וכן להיפך נמי אסור. כב מיהו על ידי נעיצה בקרקע קשה, שרי (ב"י בשם א"ח וכל בו). אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים, ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר. ונהגו לרשום של חלב, ואין לשנות מנהג של ישראל.

אסור לחתוך עם סכין בשרית גבינה? אבל גבינה שנגעה בבשר שוטפים והיא מותרת?

שולחן ערוך יורה דעה סימן צא סעיף א בשר וגבינה שנגעו זה בזה, מותרים, א אלא שצריך (א) להדיח מקום נגיעתן. ומותר לצור אותם במטפחת אחת, ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה. סעיף ג  צריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם, ד שאם יגע בו בשר, אסור לאוכלו (ד) עם גבינה. וכן יזהר שלא יגע בו גבינה, שאם יגע בו, אסור לאכלו עם בשר. סעיף ד  בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד, ואפילו בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח, ה הכל אסור, ו משום דתתאה גבר. אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן, או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן, ז קולף הבשר, ושאר הבשר מותר. ח (ובמקום שהבשר צריך קליפה, אם לא קלפוהו ובשלו כך, מותר (ה) בדיעבד) (ארוך כלל כ"ט). ט (ו) והחלב מותר כולו (רמב"ם ור"ח ור"י וע"פ). י ואם נפלו זה לתוך זה צוננין, מדיח הבשר, ומותר.

רמב"ם הלכות שבת פרק ז הלכה ו וכן הלוקח חלב ונתן בו קיבה כדי לחבצו הרי זה חייב משום תולדת בורר שהרי הפריש הקום מן החלב, ואם גבנו ועשהו גבינה חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבנין, וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות יש להן תולדות על דרך זו שאמרנו, ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מעין איזה אב היא ותולדת איזה אב היא.

האם מותר לשים חלב בתוך קיבה של בעל חיים? זה אינו בשר בחלב? אסור לחתוך עם סכין בשרית גבינה אבל מותר לשים חלב בתוך קיבה של בעל חיים?